הודעת הפורום הקומוניסטי הישראלי – 26.06.2017
ב-5 ביוני השנה מלאו 50 שנה למלחמת יוני 67', שבמהלכה כבש הצבא הישראלי את חצי האי סיני המצרי, את רמת הגולן הסורית ואת הגדה המערבית ורצועת עזה. מלחמה זו שמכונה "מלחמת ששת הימים" נמשכת למעשה עד היום, והכיבושים הנמשכים מהווים עד עכשיו סיבה מרכזית להעדר שלום באזור ולפריצתן של עוד ועוד מלחמות, כשגם בימים אלה אנו שומעים על סכנה להתפרצות מלחמתית חדשה.
מלחמת יוני 67' יצאה לפועל בתמיכתה של ארה"ב ובגיבויה, כפי שמלחמות אחרות בעבר פרצו בתמיכתן של מעצמות אימפריאליסטיות אחרות, כשהמטרה היתה בין היתר להביא להפלת המשטרים האנטי-אימפריאליסטיים במצרים (בראשות נאצר) ובמדינות אחרות באזור. מטרה זו לא הושגה באותה התקופה. עם זאת מטרה מרכזית של הממסד הישראלי, המאפיינת אותו בכל השנים – של הרחבת הגבולות ככל שאפשר בכל תקופה נתונה – הושגה כאשר נכבשו שטחים עצומים בתוך מספר ימים. אך לכך היה מחיר כבד, שאותו משלמים לא רק תושבי השטחים הכבושים, הנתונים למשטר כיבוש אכזרי מעל 50 שנה, אלא גם אזרחי ישראל בכל תחומי החיים. היום יש צורך דחוף מתמיד לשים קץ לכל כיבושי מלחמת יוני 67' בכל האזורים, לרבות רמת הגולן הסורית, כפי שמתחייב מאינספור החלטות של מועצת הביטחון והאו"ם מאז יוני 67' ועד היום.
ב- 1967 המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה המפלגה היחידה בישראל שיצאה נגד המלחמה מיום פריצתה. ב-5 ביוני, יום פרוץ המלחמה, התכנסה הכנסת כדי לאשר תקציבים למימון המלחמה. במהלך הדיון הביעו כל סיעות הכנסת, למעט סיעת המפלגה הקומוניסטית (שאז שמה הרשמי היה סיעת רק"ח), תמיכה נלהבת במלחמה. אליהן הצטרף גם מי שכיהן כמזכ"ל מק"י במשך שנים רבות, ח"כ דאז שמואל מיקוניס, שתמך גם הוא במלחמה. שני חברי הכנסת היחידים שהצביעו נגד המלחמה היו מאיר וילנר ותופיק טובי. נאומו של מאיר וילנר לווה בהפרעות בלתי פוסקות מצד ח"כים מכל הסיעות.
בדבריו אמר בין היתר:
"המלחמה עלולה להביא אסון על מדינת ישראל. שום אויב לא יכול היה להביא נזק כה רב לישראל כמו הממשלה הנוכחית. אתם אומרים שזוהי "ממשלת ליכוד לאומי". אנו אומרים לעם: זוהי ממשלת מלחמה אנטי-לאומית.
מי שפותח במלחמה אינו יכול לדעת כיצד היא תיגמר. זאת מוכיח הניסיון העצמי של ישראל.
המלחמה לא תפתור כל שאלה שנויה במחלוקת בין ישראל ומדינות ערב. המלחמה רק תסבך את ישראל עוד יותר ותגרום לה נזק בל-ישוער באזור ובזירה הבינלאומית."
בתגובה לקריאות הביניים בזמן נאומו של מאיר וילנר קרא תופיק טובי:
"לא תוכלו להשתיק את דבר המפלגה הקומוניסטית, דבר הקומוניסטים היהודים והערבים, כי זהו דבר השלום והוא יגבר על צעקותיכם!"
ואכן את הקול הזה לא ניתן היה להשתיק במשך כל השנים, למרות רדיפות, מעצרים, פיטורים, הסתה ואיומים.
הוכח גם כי כל האזהרות נגד המלחמה אכן התגשמו. לא הושגו שלום וביטחון, ובמקום זאת פרצו מלחמות נוספות. לכיבוש היה ויש גם מחיר כלכלי כבד, כאשר מליארדים רבים מוצאים להוצאות צבאיות ולהמשך החזקת הכיבוש וההתנחלויות, על חשבון תקציבי הבריאות, החינוך והרווחה. השחיתות המוסרית, האופיינית למשטרי כיבוש, חדרה לכל תחומי החיים של החברה הישראלית.
מגמות אלה גוברות ביתר שאת בשנים האחרונות, ונלווית להן הגברת האפליה נגד האוכלוסיה הערבית בכל התחומים, וניסיון להרחיק את הנהגתה הפוליטית מהכנסת ומהזירה הפוליטית. בד בבד ננקטים צעדים חסרי תקדים לצמצום נוסף של החירויות הדמוקרטיות ולהשתקת כל ביקורת על מדיניות הכיבוש וכן על עוולות השלטון בתחומים נוספים.
במצב זה חשובה מתמיד הגברת הפעילות של כוחות השלום והדמוקרטיה העקביים, וכן של הגברת השותפות היהודית-ערבית במסגרת פעילות זו.
במסגרת זו יש חשיבות רבה להמשך קיומה של הרשימה המשותפת ולתפקיד המרכזי שממלאת חד"ש בהנהגתה.
בשנה ה-50 לכיבוש יש חשיבות מיוחדת להגברת הסולידריות הבינלאומית עם מאבקו הצודק של העם הערבי הפלסטיני נגד הכיבוש ולמען הקמת מדינתו העצמאית בקווי 67' בצד מדינת ישראל, ועם כוחות השלום והשוויון בישראל.
במהלך חודש יוני התקיימו מספר פעולות מחאה לציון 50 שנה לכיבוש, לרבות הפגנה בהשתתפות עשרות אלפי איש בכיכר רבין בתל-אביב. הוצאו פרסומים מיוחדים בנושא והתקיימו משמרות מחאה, אספות ובמות דיון. יש להמשיך ולהגביר את פעולות המחאה מכל הסוגים, כדי למנוע פריצתה של מלחמה נוספת, וכדי להביא לשינוי יסודי של מדיניות הממשלה הנוכחית, שהיא גם מיליטריסטית וגם אנטי חברתית ואנטי דמוקרטית יותר מכל קודמותיה.