בחודש יולי 2001 התקיימו בעיר ג'נואה באיטליה פעולות מחאה המוניות נגד כינוס ה- G8 שהתקיים בעיר. פעולות מחאה אלה היו המשך לשרשרת של הפגנות ומחאות נגד מדיניותן של המעצמות הגדולות, על כל העוול שהן גורמות לעמי העולם, שהתקיימו בסיאטל, בפראג ובערים רבות נוספות. האירועים בג'נואה כללו גם שורה של כנסים ודיונים בהשתתפות מגוון תנועות וארגונים מרחבי העולם. פעולות המחאה בג'נואה אורגנו על-ידי ארגון גג של כל הארגונים שנטלו חלק בפעולות – הפורום החברתי. בין המארגנים המקומיים בלטה בתרומתה בארגון ובהשתתפות המונית של חבריה בהפגנות המפלגה הקומוניסטית האיטלקית – רפונדציונה.

באירועים בג'נואה השתתף מטעם הפורום הקומוניסטי הישראלי החבר אנג'לו איידן, חבר הוועד המרכזי, שהופיע בדיונים
שהתקיימו, השתתף בהפגנות, והיה עד לאמצעים האכזריים, חסרי התקדים באירועים מסוג זה, שהפעילה המשטרה מול
המפגינים. במהלך שהותו באיטליה נפגש החבר אנג'לו איידן עם נציגים של משלחות רבות, של מפלגות קומוניסטיות ושל
תנועות שמאל אחרות, שהשתתפו באירועים.

לאחר האירועים בג'נואה השתתף החבר אנג'לו איידן בהפגנות מחאה על מדיניות הדיכוי אשר הופעלה בג'נואה ולאחר מכן
נסע להשתתף בכנס נוסף באיטליה שאורגן על-יד ארגון, אשר לקח חלק בחזית אנטי-G8 בג'נואה, בשם : CAMPO
ANTIIMPRIALISTA, שבו השתתפו עשרות תנועות שמאל רדיקליות מרחבי העולם, ושנושא ההתפתחויות באזורנו
תפס מקום מרכזי בדיוניו. להלן הערכותיו של אנג'לו על האירועים בג'נואה:

עכשיו, חודשיים אחרי האירועים בג'נואה, התמונה מתבהרת יותר ויותר.
ההתארגנות של השמאל באיטליה היתה מכל הבחינות ראויה לציון. חודשים רבים לפני ההפגנות הם עבדו על מנת לאפשר
לכל המנוצלים מכל קצוות העולם להיות שותפים למאבק נגד ה-G8 – נגד השתלטותם הגלובלית על מנת להגדיל את הרווחים
של החברות הרב-לאומיות ושל בעלי ההון הגדולים על חשבונם של כל תושבי העולם.

למעשה כל אדם בעולם היה יכול להרגיש שותף להתארגנות בג'נואה. זמן רב לפני מועד כינוס הפסגה כבר היו פתוחים
ערוצי תקשורת באינטרנט לחילופי דעות בכל השאלות הפוליטיות המעסיקות את כל העמים:
מהחוב המפלצתי הרובץ על ראשיהם של עמי הארצות המתפתחות, ושנועד להעשיר את הרווחים של הבנקים, ועד לסכנות
בלתי הפיכות הממיטות חורבן על האנושות כולה בגלל הרצון לספק את תאוות הבצע של מעטים הממשיכים להתעשר תוך
זלזול בחיי אדם.

יש לציין כי ההתארגנות בג'נואה לא הסתיימה בארגון ההפגנות ובארגון הדיונים העיוניים, אלא היתה דאגה לכל פרט.
המארגנים דאגו לנוחיות המתגייסים להפגנות – מבתי שימוש כימיים ועד לקונצרטים של מוזיקה פרוגרסיבית, מאספקת
מזון ועד למקומות לינה. היה זה ה-Genoa Social Forum) GSF( אשר הקים את המרכזים לעיתונות, לרדיו, לסיוע משפטי,
לעזרה ראשונה ולכל עבודות המזכירות הנחוצות, כולל קומה שלמה של מכונות צילום. כל זה היה בבי"ס ע"ש DIAZ ,
המורכב משני בתים אחד מול השני. כל שאר המקומות היו מיועדים לדיונים וללינה. היו גם שלושה אוהלים בשביל אסיפות.
ל-GSF, פעילים בתנועות איטלקיות, היה גם התפקיד ליישב חילוקי דעות בין התנועות השונות ולתאם את הפעולות ביניהן.
בקיצור, מערכת מורכבת למדי לניהול המשך המחאה, שהתחילה בסיאטל ושתימשך גם אחרי ג'נואה.
היום חלקם של המארגנים סבורים כי היה חסר משהו ! – היינו צריכים להתארגן כאילו ההפגנות נערכות בצ'ילה של
פינוצ'ה ולא באיטליה הדמוקרטית !
המשפט הזה חובק בתוכו חלק גדול של התודעה המעמדית של ההמונים הקשורים למאבקים נגד הגלובליזציה, אחרי
הניסיון בג'נואה.אבל ברור שלא הייתה אחיזה במציאות לפני ההפגנות בג'נואה על מנת ליישם תכנית מחתרתית שהיא
פועל יוצא של המשפט הנ"ל.

הסיבות הן :
1. אחוז לא קטן מהמשתתפים לא הסכים עם מסקנה זו אפילו בדיעבד.
2. רווחו חילוקי דעות בין המפגינים בעניין טקטיקות המחאה עוד לפני ג'נואה.
3. חלק גדול מהפעילים אשר תמכו בטקטיקות המיליטנטיות ביותר, יזמו אחר-כך נסיגות מהירות בשטח.
4. כל הציבור שעקב אחרי הנעשה הופתע מהתנהגות השלטונות.
הטקטיקות של זרועות הביטחון האיטלקיות היו מתוכננות, מגובשות וברורות מלכתחילה, ודמו למבצעים מלחמתיים
בתמיכה של מטה כללי, תוך סודיות מוחלטת.

חודשיים לפני ההפגנות סירבו השלטונות להיפגש עם הנציגים של GSF על מנת לתאם את המהלכים. כאשר התקרבו
מועדי ההפגנות, הוציאו לפועל השלטונות את התוכניות שכללו:
תכניות הפחדה: הכנת 200 ארונות קבורה.
תכניות בלימה בשיתוף מדינות שכנות: ביטול רכבות שהוזמנו ע"י המפגינים, סגירת מעברי גבול, עצירת פעילים ע"י
המשטרה במדינות שונות ובגבולות.
תכניות בלימה באיטליה: ביטול כל קווי ההגעה לג'נואה – אוויר, ים ויבשה; עצירת פעילים, הוצאת צווי חיפוש נגדם
וביצוע פשיטות על בתיהם.
תוכניות הכפשה: גיוס התקשורת להאשמת התנועה כתנועה אלימה, וזאת בהסתמך על אמירות ועל מעשים של
קבוצות קטנות, שהיוו חלק מועט ביותר מכלל המשתתפים בפעולות המחאה.
פרובוקציות: האשמת חלק מתנועת הGSF בהטמנת מטעני חבלה תוך שתילתם בתחנות משטרה )"הישג" נוסף
שהגביר את שנאת השוטרים נגד המפגינים(.
תכניות הסחה: ארגון של "בלק בלוק", בחלקם שוטרים. אלה נקטו בפעולות אלימות ואף במעשי ונדליזם בזמן
ההפגנות על מנת לספק עילה לפעולות הדיכוי נגד כל המפגינים.

ועוד – לאחר שלושת ימי ההפגנות הראשונים, בשעת לילה מאוחרת, פרצו השוטרים לתוך בי"ס DIAZ והשתמשו באלימות
קשה נגד הפעילים המופתעים וחסרי ההגנה. הם היכו אותם תוך שנתם, פגעו בציוד והוציאו חומרים מהמחשבים, שהכילו
עדויות שנאספו על-ידי עורכי דין נגד השוטרים. הם איימו על העיתונאים בנשק וכן מנעו מהרופאים להגיש עזרה לפצועים.
300 ויותר עצורים ללא סיבה, יותר מ- 600 מאושפזים וביניהם 16 עיתונאים, והרוג אחד – זה הוא האומדן הגלוי עד כה.

יש לציין שפעולות אלו השיגו את אחת המטרות הטרוריסטיות של השלטון: להרחיק את תשומת הלב הציבורית מפשעיהם
של ה-G8 ולרכז אותה סביב התנהגותם של השוטרים האיטלקים.

עם זאת, גם מעשים אלה לא יכלו לעצור את המחאה של מאות אלפים מכל רחבי העולם, שלא נרתעו ולא יירתעו משום מעשי דיכוי של המשטרה, באיטליה או בארץ אחרת, וימשיכו את המאבק למען עולם צודק יותר ואחר לחלוטין מזה שראשי ה- G8 מייעדים לנו.