ב-3.9.2011 התקיים בת"א ובכל רחבי הארץ מפגן המחאה הגדול ביותר בתולדות הארץ, כשלמעלה מ-450,000 איש, מהם 300,000 בהפגנה המרכזית בת"א, צעדו בדרישה לשינוי המדיניות הכלכלית-חברתית. הסיסמה "העם דורש צדק חברתי" נישאה בפיהם של המוני מפגינים שייצגו מגוון רחב ביותר של האוכלוסיה בישראל, שאינה מוכנה להשלים עם המדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה, ואינה מוכנה להפסיק את המאבק לשינויה.

הפגנה זו שברה את השיא הקודם של השתתפות בפעולות המחאה, שנקבע ב- 6.8.2011 כאשר כ-280,000 איש בת"א, ועוד עשרות אלפים נוספים ביישובים אחרים ברחבי הארץ, הפגינו במסגרת מפגן המחאה החברתי הגדול ביותר שהיה עד אותו יום בארץ. אותה הפגנה היתה אז שיא בשרשרת פעולות מחאה, שתחילתן בהקמת מאהל מחאה בשדרות רוטשילד בת"א בתחילת חודש יולי ע"י קבוצת צעירים מת"א (שיזמה את הקמתה דפני ליף), ושמחתה על מצוקת הדיור החריפה של הצעירים בארץ ושל כלל הציבור. המאהל ברחוב רוטשילד החל ממספר קטן של אוהלים ובהדרגה התרחב למאהל ענק, המשתרע על פני כמעט כל השדרה. בהמשך הוקמו מאהלים נוספים בכל רחבי הארץ. המחאה נגד מצוקת הדיור הפכה למחאה כוללת נגד המדיניות הכלכלית-חברתית השלטת, והצטרפו אליה קבוצות אוכלוסיה רבות ומגוונות. בנוסף להקמת מאהלים החלו להינקט שורה של פעולות מחאה, כשבלטו בהן ההפגנות ההמוניות בת"א, שהשלישית שבהן הגיעה למספר הענק של 280,000 משתתפים. ב-13.8 התקיימו הפגנות ועצרות מחאה בעשרות יישובים בכל רחבי הארץ.

בימים אלה פועלים מארגני המחאה לניסוח מסמך של תביעות קונקרטיות מהממשלה. יש לציין, כי הרצון לשמור את ההיקף ההמוני הרחב של המאבק, גורם לעיתים לחלק ממארגניו לנסות להימנע מכל מה שמוגדר "אמירה פוליטית", למרות שהמדיניות שגרמה למצוקת הדיור וליתר המצוקות הכלכליות-חברתיות הקשות בארץ היא מדיניות פוליטית מובהקת של ראשי הממסד הפוליטי בארץ, הפועלים בשירות הטייקונים ובעלי ההון על חשבון שכבות הביניים והשכבות העניות בארץ. בסופו של דבר רק שינוי פוליטי במדיניות, לרבות הפניית כספים מתקציבי הביטחון, ההתנחלויות והכיבוש הענקיים, לטובת תקציבי הבריאות, החינוך והרווחה, יוכל להביא לשינוי משמעותי במצב הכלכלי-חברתי ולהקטין באופן ממשי את יוקר המחיה הנוראי השורר בארץ.