פוסטים·פרסומי הפורום

התנועה נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית ותפקיד הקומוניסטים במסגרתה

הגלובליזציה הקפיטליסטית הנוכחית מאופיינת במספר תהליכים מרכזיים. הבולט שבהם הוא השתלטות גוברת של המעצמות האימפריאליסטיות ושל התאגידים הרב-לאומיים על הכלכלה העולמית, תוך נקיטת אמצעים תוקפניים בוטים יותר ויותר, לרבות שימוש גובר באמצעים צבאיים ובהתערבויות צבאיות ישירות. למעשה, אנו רואים חזרה לשימוש בשיטות של קולוניאליזם קלאסי ישיר, לאחר שבמשך עשרות שנים נאלצו האימפריאליסטים "להסתפק" בדרך כלל בניאו-קולוניאליזם, כתוצאה מהמצב הבינלאומי ששרר עד לקריסת הארצות הסוציאליסטיות. כיבוש עיראק בידי ארה"ב ובריטניה הנו הדוגמה הבולטת האחרונה, כאשר  שמץ של תירוץ לא היה כדי להצדיק את פתיחת מלחמה זו, שנועדה להשתלטות על מקורות הנפט באיזור, להצבת בסיסים אסטרטגיים צבאיים נוספים בו ולהפחדה של כל מי שעומד מול הסדר האימפריאליסטי החדש במזרח התיכון ואף בעולם כולו.

ארה"ב עדיין מוסיפה להיות המעצמה האימפריאליסטית החזקה ביותר בתחום הכלכלי, ובאופן מיוחד בתחום הצבאי. עם זאת, ההתפתחות המואצת של מרכזים אימפריאליסטיים אחרים, כגון מערב אירופה ויפן, יכולה ליצור שינויים בעתיד. קיימים גם ניגודים בין המרכזים הנ"ל, שבאו לביטוי מסוים גם ביחס למלחמה בעיראק. עם זאת, יש לזכור כי גם אלה שהסתייגו מהמלחמה בעיראק עשו זאת בעיקר עקב ניגוד אינטרסים, ולא מתוך עמדה עקרונית שונה. מקרים אחרים, כמו למשל במלחמה נגד יוגוסלביה ב- 1999 (ובפירוקה המוחלט כמעט של מדינה זו עוד לפני המלחמה), הם (כולל גרמניה וצרפת) תמכו במלחמה ונטלו בה חלק פעיל, והם בהחלט עלולים לעשות זאת שוב במקרים נוספים בעתיד.

העדר משקל הנגד שהיה בעבר, של ברה"מ ושל הארצות הסוציאליסטיות האחרות לשעבר, הוא שמאפשר למעצמות האימפריאליסטיות לנקוט במדיניות התוקפנית הזאת, לפתוח במלחמות, לכבוש ארצות ולכפות יותר מתמיד את תכתיביהן הפוליטיים והכלכליים על ארצות ועמים בכל רחבי העולם.

הגלובליזציה האימפריאליסטית מאופיינת בניצול גובר של עמי הארצות המתפתחות, כאשר מיליונים רבים של תושביהן סובלים מתת-תזונה, מרעב, מבורות וממגפות חדשות וישנות, שגובות חיים של רבים מתושביהן. הפערים בין הארצות המפותחות לארצות המתפתחות גדולים מתמיד.

מאפיין נוסף של הגלובליזציה הוא התערבות בוטה של המוסדות הבינלאומיים של ההון הבינלאומי ושל התאגידים הרב-לאומיים, אשר מרוקנים את החלטות המוסדות הלאומיים של הארצות השונות מתוכן, וכופים עליהן צעדים כלכליים אנטי-חברתיים קיצוניים, המנוגדים לאינטרסים של תושביהן.

גם בארצות המפותחות מתנהלת הסתערות חסרת תקדים על כל ההישגים הסוציאליים. אנו עדים להורדות שכר, לפגיעה בתנאים הסוציאליים של העובדים, למעבר של עובדים קבועים לסטטוס של ל"עובדים זמניים", ושל עובדים מאורגנים לעובדים בחוזים אישיים. מתבצעת הפחתה ניכרת של דמי האבטלה, של הפנסיות ושל יתר ההקצבות הסוציאליות. מערכות החינוך והבריאות הציבוריות הולכות ונחלשות ועלות השימוש בשירותיהן הולכת וגדלה. יש פגיעות גוברות באיגודים המקצועיים ומוטלות עוד ועוד הגבלות על השימוש בנשק השביתה ובאמצעי המאבק האחרים של העובדים.

גם בישראל אנו עדים כיום לכל התופעות הנ"ל. בחודשים האחרונים הועברו בכנסת גזירות חסרות תקדים נגד העובדים ונגד השכבות החלשות, לרבות הקטנה ניכרת של קצבאות הילדים (בישראל יש הרבה משפחות ברוכת ילדים), קיצוץ בפנסיה והארכת גיל היציאה לפנסיה בשנתיים לגברים ובשבע שנים לנשים, קיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה, קיצוץ בדמי האבטלה והורדת שכר כוללת לכל העובדים. בימים אלה מועברים בכנסת חוקים שנועדו להגביל את השימוש בזכות השביתה. חמורה במיוחד הפגיעה באוכלוסיה הערבית בישראל, הממשיכה לסבול מאפליה בכל התחומים.

אין ספק שמה שקורה בישראל הוא חלק מהתופעה הכללית של הגלובליזציה ומהיבטה האנטי-חברתי הבוטה גם בארצות מפותחות. עם זאת בישראל העובדים משלמים גם את מחיר מדיניות המלחמה והכיבושים של הממשלה, שנוסף למחיר הדמים, גובה גם מחיר כלכלי כבד. מיליארדי דולרים מועברים מתקציבי הבריאות, החינוך והרווחה לתקציבי הצבאיים, להחזקת התנחלויות ולרכישת עוד ועוד מערכות נשק למיניהן בעלויות עצומות.

לאחר המלחמה בעיראק, היו כאלה שהשלו את עצמם שהממשל האמריקאי "ילחץ" על ישראל כדי למתן את הזעם בעולם הערבי. במציאות עד כה ארה"ב אינה מפעילה כל מאמץ רציני כדי להביא לקץ הכיבוש ולסיום הסכסוך, והיא ממשיכה לתת גיבוי לתוקפנות ולכיבוש של ממשלת שרון, שמנצלת את המצב לביצוע פשעים חדשים נגד העם הפלסטיני.

בישראל עצמה מתנהלות פעולות מחאה נגד מדיניות המלחמה והכיבוש וגם נגד הגזירות הכלכליות, אך אלה עדיין קטנות מההיקף הנדרש במצב זה. ישנם גם התארגנויות ראשוניות נגד הגלובליזציה, שהן חשובות גם אם עדיין רחוקות מאד מממדי הפעולות שראינו בשנים האחרונות בארה"ב, באירופה ובאזורים אחרים בעולם.

תנועת המחאה החזקה נגד הגלובליזציה ברחבי העולם מבטאת מגמה חיובית של התנגדות לגלובליזציה הקפיטליסטית, או לפחות לחלק מהיבטיה הקשים ביותר. לכן אנו סבורים, כי על הקומוניסטים להשתתף באופן פעיל בפעולות המחאה, וזאת גם אם אין מועלות בהן אותן הסיסמאות שאנו היינו מעדיפים לראות וגם כאשר בקרב המארגנים שלהן יש חולשות פוליטיות וארגוניות רבות. עם זאת, ההשתתפות בפעולות אלו אינה אמורה להיות היטמעות בתוך תנועת המחאה הכללית הרחבה. אנו סבורים שעל הקומוניסטים לפעול כדי להשפיע על תוכן המחאה ועל צורת ארגונה. כמו-כן, בו-זמנית עם הפעולה המשותפת עלינו לפעול כדי לשכנע כמה שיותר מבין המשתתפים בפעולות המחאה, בכך שבסופו של דבר פתרון יסודי לבעיות היסודיות שהאנושות מתמודדת אתן יוכל יהיה להיות מושג רק עם שינוי יסודי של המשטר מקפיטליסטי לסוציאליסטי. עלינו לשוב ולהבהיר כי במסגרת המערכת הקפיטליסטית נוכל אולי להתמודד מול היבט זה או אחר של הגלובליזציה, להגיע להישגים מסוימים בדרג ארצי, אזורי ולעתים נדירות אולי אפילו כלל עולמי. אך לא נוכל לשחרר את העולם ממלחמות נוספות, מהגברת הפערים ומהמשך הרחבת הניצול של עמי הארצות המתפתחות ושל העובדים בכל הארצות ושל זכויותיהם.

נוכח העובדה שההון הגדול פועל במתואם ברמה כלל-עולמית ומפעיל מוסדות רב-לאומיים כמו ארגון הסחר העולמי, הבנק העולמי, וקרו המטבע הבינלאומי, וכן איחודים יבשתיים ואזוריים שונים, וגם מרכזים בינלאומיים של המפלגות המייצגות אותו – חשוב במיוחד שהקומוניסטים, כמתנגדים העקביים ביותר של הגלובליזציה הקפיטליסטית, ישתפו ביניהם פעולה בכל צורה אפשרית הן ברמה האזורית והן ברמה הכלל-עולמית. אנו סבורים כי יש להרבות במפגשים בינלאומיים, בהשתתפות רחבה יותר, בהם יהיו חילופי ניסיון וחילופי עמדות, ולבסוף תיאום של שיתוף במאבקים. כל זאת במאמץ להגביר את תנועת המאבק נגד הגלובליזציה ולשוות לה אופי מאורגן יותר, בעל מסרים ברורים, שיהיו מכוונים יותר ויותר לא רק נגד היבטים שונים של הגלובליזציה הקפיטליסטית , אלא גם נגד השיטה החברתית המצמיחה אותה.