המפלגה הקומוניסטית הישראלית נתונה במשבר מזה מספר שנים. סיבות אובייקטיביות
וסובייקטיביות שונות גרמו להיווצרות המשבר. בין הייתר הקשיים בתנועה הקומוניסטית
הבינלאומית, שהיו נחלתן של מפלגות רבות לאחר קריסת המשטרים הסוציאליסטיים
באירופה. מפלגות אלו סבלו ממשברים ומהתגברותן של מגמות אופורטוניסטיות בתוכן.
כמו-כן השפיעו על המפלגה תופעות שליליות של הפוליטיקה הכללית בארץ (ומחוצה לה)
כמו למשל הצבת העניינים החומריים האישיים מעל העניינים העקרוניים והאידיאלים
שלשמם נוצרה ונועדה לפעול תנועה זו או אחרת. השגת הכיסא וטובות ההנאה הכרוכות
בו הופכת להיות מטרה מרכזית, וגוררת גם חתימה על בריתות וקואליציות בלתי-עקרוניות.

שורש המשבר במק"י הוא בחתירתם הבלתי פוסקת של קבוצת מנהיגים לחסל את מהותה
הקומוניסטית, ולרוקנה מכל תוכן. עם זאת המשבר אינו נוגע רק לעניינים אלו, כיוון שהוא
מלווה גם בבעיות ארגוניות קשות. ההנהגה הנוכחית אחראית ליצירתן של בעיות אלו
ולהחרפתן. הן נוצרו בין הייתר כאשר היא פעלה להביא, למעשה, להוצאתם משורות המפלגה,
ובכל מחיר, של החברים הניצבים בתוקף נגד מגמה חסלנית זו, וכן גם של חברים אחרים אשר
היו להם דעות ביקורתיות כלשהן על ההנהגה.

אחד הביטויים הבולטים בכך היה המדיניות המובהקת לאחר "הוועידה ה-23" האחרונה,
של פיזור מוסדות ההנהגה הנבחרים בכל מחוז או סניף שאין המנהיגים האלה מרוצים
מהיבחרותם, גם כאשר רוב עצום בחר בהם, והצבה במקומם של ועדי סניף או מחוזות
ממונים, הנתמכים על ידי מיעוט קטן באותם המקומות. (הכשלונות הגדולים ביותר
בבחירות האחרונות לכנסת היו בכמה מהמקומות האלו).

כמו-כן פוטרו מעבודתם במפלגה לאחר "הוועידה ה-23", בזה אחר זה, כל החברים
שהתנגדו בעקביות לקו החסלני של ההנהגה, בדרך כלל בתירוץ של "צמצומים" בשל
"המצב הכספי", שכוונו כולם רק לבעלי דעות מסויימות, ושבוצעו גם באופן בלתי-אנושי
שאין כדוגמתו בקרב מפלגות אחרות ואפילו אצל מעסקים פרטיים.

אנו מציינים כי ועידת מק"י האחרונה, ה-23, היתה בלתי-חוקית בכל שלבי הכנתה וניהולה,
שנעשו תוך הפרה שיטתית כוללת של תקנון המפלגה. עם זאת, אותם המנהיגים המדברים
שוב ושוב בשם החלטותיה אינם נרתעים מלהפר אותן פעמים רבות כאשר מדובר בהחלטות
פוליטיות וארגוניות שאינן לרוחן.

אותם מנהיגים שהשתלטו באופן מוחלט על מוסדות הנהגת המפלגה לאחר "הוועידה
ה-23", על אף שהם משלמים מס שפתיים לרעיון הקומוניסטי, נוקטים למעשה, עמדות
אחרות, ובמקום להציג את האלטרנטיבה הסוציאליסטית הם מסתפקים במקרים רבים
בדיבורים כלליים על "שלום, שוויון וצדק חברתי" בלבד.

אחד הצעדים החמורים בתחום זה, לקראת "הוועידה ה-23", היה סגירת הביטאון הרעיוני
של מק"י – "ערכים" (ומקבילו בערבית – "א-דרב"),  שהיה הביטאון היחיד בארץ שניהל
הסברה רעיונית מקיפה ועקבית של האידיאולוגיה הקומוניסטית, ושסיפק מידע רחב על
ההתפתחויות בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית, וכן על ההיסטוריה של מק"י, על מאבקיה
הנוכחיים ועל ההתפתחויות בארץ ובאזור. חברי המפלגה וציבור התומכים שלה אינם
מקבלים אינפורמציה על תמונת המצב האמיתית בתנועה הקומוניסטית ועל עמדותיהן
הרעיוניות של רובן המכריע של המפלגות הקומוניסטיות.

אין זה מקרה שבכרוז שהוצא על ידי הוועד המרכזי של מק"י ב-1 במאי האחרון לא
נמצאת המלה "סוציאליזם". קיימת מגמה מתמשכת של נטישת סיסמאות סוציאליסטיות
ואינטרנציונליסטיות עקרוניות.

לאחר הבחירות האחרונות לכנסת חלה, כאמור, החרפה נוספת בהידרדרות הרעיונית
והארגונית, ומדיניותם של אלה הקובעים בהנהגת המפלגה לא הותירה כל ברירה
לכוחות הנאמנים לרעיון הקומוניסטי, אלא לפעול להקמת מפלגה חדשה שתמשיך להיאבק
לפי האידיאלים הקומוניסטיים, ובהתאם להתפתחויות החדשות בארץ ובעולם.

בארצנו משמעות הדבר היא גם ניהול ויכוח רעיוני עקבי נגד האידיאולוגיה הציונית
(והפרקטיקה שלה, כמובן), לרבות התייחסות לפירסומים חדשים ולהתבטאויות חדשות
בעניינים הקשורים לכך, שהתרבו בשנים האחרונות. זאת מבלי שהדבר ימנע את שיתוף
הפעולה בנושאים מוסכמים (כגון המאבק בהתנחלויות, בכיבוש ובגזענות), תוך המשך
ניהול הוויכוח הרעיוני.