נתחיל בבדיחה, שסיפרו אותה בשנות ה- 70 והיא מלמדת משהו:
בעיירה פולנית בבית מרזח יושב 'אלף' על יד השולחן ושותה בירה. . . .
נכנס 'בית', פניו קורנות ומספר בהתלהבות: "אתמול הפילו הישראלים לסורים שלושה 'מיגים' (מיג – מטוס קרב מתוצרת סובייטית).למחרת. באותו זמן ובאותו מקום: 'אלף' יושב על יד השולחן ושותה בירה. . . .
נכנס 'בית' ועיניו נוצצות: "והיום הפילו הישראלים לסורים ארבעה 'מיגים'.ועובר עוד יום ו'אלף' יושב על יד השולחן באותו מקום ובאותו זמן ושותה בירה. . . .
נכנס 'בית' ופניו נפולות ואפו למטה.
'אלף': "מה קרה? היום לא הפילו הישראלים 'מיגים'?"
'בית': "האם ידעת שהישראלים הם יהודים?"
תולדות האנטישמיות באירופה הן ארוכות. זוכרים אותה עוד מימי הביניים. בתקופת הפיאודליזם, כאשר האידיאולוגיה השלטת היתה דתית, המאבקים ורוב המלחמות התנהלו תחת דגל דתי: הנוצרים הקתולים נגד הנוצרים הפרוטסטנטים או הנוצרים האורתודוקסים. אפילו המאבקים הסוציאליים באותה תקופה, כמו התקוממויות האיכרים, התנהלו תחת דגל דתי. התביעות הכלכליות של האיכרים הסתכמו בפסוקים מספרי הקודש ובאמירות של ישו הקדוש. ולכן גם לאנטישמיות היה קודם כל צביון דתי. כאשר המצב הכלכלי היה רע במיוחד והאווירה היתה מתוחה לא היה כל כך קשה להפנות את זעמם של אנשים נבערים נגד היהודי, הזר, החי בנפרד וסגנון חייו מוזר, לרוב בעל בית מרזח או חנווני, שאבותיו צלבו את 'יזוס קריסטוס', בנו של האלוהים.
בתקופת הקפיטליזם האידיאולוגיה השלטת היא הלאומיות. במלחמות עומדים בחזית מצד אחד גרמנים קתולים, גרמנים פרוטסטנטים או גרמנים בני דת משה כנגד צרפתים קתולים, צרפתים פרוטסטנטים וצרפתים בני דת משה. לא הדת קובעת, אלא הלאום. וגם האנטישמיות מקבלת צביון לאומי. הבעיה כבר איננה כל כך בזה ש"היהודים צלבו" בעבר הרחוק את ישו. 'אשמתם' היא בכך שהם בעצם בני עם אחר "המנצל את העם המקומי". האידיאולוגיות השתנו, אבל האנטישמיות פרצה בצורה רצחנית אז, כאשר המצב היה מתוח והשליטים היו מעוניינים להסיט את זעם העם מעצמם לעבר מישהו אחר. ואז היהודים היוו המטרה הנוחה, שהיתה תחת היד. ותמיד היתה זו הריאקציה, הימין הפוליטי, שניהל את ההסתה האנטישמית. ולעומת זאת, היו אלה אישים ליברליים בתחילת הקפיטליזם ומפלגות סוציאליסטיות, כאשר כבר קמה התנועה הסוציאליסטית, שלחמו נגד השיסוי הלאומני ובאופן טבעי גם נגד האנטישמיות. אין מקום ברשימה קצרה זו להביא מהדוגמאות הרבות. אך אציין לפחות מקרה אחד:
בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, אחרי מהפכת אוקטובר הסוציאליסטית, ניסתה הריאקציה הצארית להסית את ההמונים הרוסיים נגד היהודים. אז הגיב וו.אי.לנין, מנהיג המהפכה, במילים שהוקלטו על גבי תקליטים (זאת היתה הטכניקה באותם הימים) והופצו בין יחידות הצבא האדום, שלחמו נגד הריאקציה הלבנה:
"לא היהודים הם אויבי העמלים. אויבי הפועלים הם בעלי ההון מכל הארצות. בקרב היהודים ישנם פועלים, אנשי עמל – והם הרוב. הם אחינו לדיכוי בידי ההון . . . הבוז לצאריזם הארור שעינה ורדף את היהודים. הבוז לאלה הזורעים איבה ליהודים, הזורעים שנאה לאומות אחרות!"
לכן, אין זה מקרי שבארצות רבות הנוער היהודי נמשך לתנועות הסוציאליסטיות, ואין זה פלא שהנוער היהודי ניצב בין הראשונים נגד הדיכוי הלאומי. גם הוא היה קורבן להסתה הלאומנית והרגיש על עורו מה זה גזענות ומה זה דיכוי לאומי. אז התמונה היתה ברורה. יהודי, גם אם לא היה דווקא סוציאליסט ואיש השמאל, לא נטה להיות איש ימין ולא חבר בתנועה פאשיסטית, לא גרמנית, לא צרפתית, לא פולנית וגם לא הונגרית. התמונה היתה בהירה עד להקמת מדינת ישראל.
אנחנו עברנו את השואה. לנו מותר הכל. אותנו אסור לבקר
כבר במלחמה בשנת 1948, ולמרות שבתחילתה היו לה מאפיינים אנטי-אימפריאליסטיים, הופיעו הסימנים של המדיניות הריאקציונית והשאיפה להתפשטות טריטוריאלית של ממשלות ישראל. לאחר מכך, ישראל ניהלה מספר מלחמות, וכל אחת בגיבוי מעצמה אימפריאליסטית זו או אחרת. את מלחמת סיני-סואץ באוקטובר 1956 ניהלה ממשלת ישראל בקנוניה עם הבריטים והצרפתים, שהיו מעוניינים להשתלט מחדש על תעלת סואץ המולאמת. אחר כך התברר, שבריטניה וצרפת הפכו כבר מעצמות מדרגה שנייה וישראל נאלצה לסגת מסיני. את כל יתר המלחמות ניהלו ממשלות ישראל כבר בחסות המעצמה האימפריאליסטית הראשית של תקופתנו: ארצות הברית של אמריקה.
המלחמות היו רק פן אחד של השינויים. ממשלות ישראל נעשו בהדרגה יותר ויותר ימניות, ויותר ויותר לאומניות. לתדמית שניסו ליצור ממשלות ישראל לעצמן – של מדינה צעירה, בונה וסימפתית – לא היה קשר עם המציאות. כך זה היה לפני שבגין הגיע לשלטון ועוד יותר אחר כך. גדל לנו פה דור של אנשים כוחניים, כובשים ומדכאים, מתנחלים ופשיסטים. היום הגענו עד כדי כך, שמפלגת "ישראל ביתנו" מהדקת את יחסיה עם מפלגות הניאופשיסטיות באירופה.
לפי מה שנכתב בעיתונות הישראלית, ואף אחד לא הכחיש זאת, אחד האלופים הסביר לפיקודיו כי לפני כניסה למחנה פליטים פלסטיניים, בין כל הדברים הנלמדים, כדאי גם ללמוד כיצד פעל הצבא הגרמני (הנאצי) בגטו ורשה [בהשמדת היהודים – מ.א.]. לאלה שעברו את השואה זכר השואה זה גם הזכר של מה שעשו לנו הפשיסטים (הנאצים) הגרמנים. אבל לא רק הגרמנים, גם הצרפתים, הפולנים, ההונגרים, הרומנים הסלובקים והאחרים. אותו זכר השואה וההתנגדות לאנטישמיות הפכו בידי הלאומנים הימניים שלנו מכשיר למדיניות לאומנית משלהם ומגן כנגד כל ביקורת על המדיניות הזו. "לנו מותר הכל! אנו עברנו את השואה!"
כך הפכנו ממדינה של עם שלחם על חרותו ושרבים בה רצו להקים מדינה מתקדמת, למדינה ולעם המונעים מעם אחר את חרותו ואת מדינתו. ולזה יש תוצאות פוליטיות וחברתיות חמורות אצלנו בבית וגם על תדמיתנו בעולם.
מדיניות ממשלות ישראל סיבכה אותנו ואת היהודים המהווים מיעוטים בארצות אחרות. יהודים רבים בעולם מרגישים כפי שהאמרה האנגלית אומרת: "RIGHT OR WRONG MY COUNTRY" (צודקת או לא צודקת, זו הארץ שלי). יהודים רבים בארצות השונות סובלים מהרגשת פיצול. כי לו לא דובר על ישראל, אלא על מדינה אחרת, רבים מאנשים אלה היו כבר מזמן עומדים בין המפגינים – נגד! לא מעטים מהם השתתפו בהפגנות נגד הפלישה האמריקאית לווייטנאם. הם הפגינו נגד האפרטהייד בדרום אפריקה וקראו יחד עם היתר "שחררו את נלסון מנדלה!". ועכשיו הם מוצאים את עצמם בצד השני של המתרס. אך כמה זמן זה יימשך כך? כמה זמן יוכלו להפגין יחד עם היתר כאשר מדובר בשלטון הגנרלים בארצות דרום אמריקה או בפשעי האמריקאים במקומות שונים בעולם, ולמצוא את עצמם במחנה הנגדי כאשר מדובר על הכיבוש הישראלי? אלק דוברו, עיתונאי אמריקאי, פירסם 'בקשה' בעיתון "הארץ" (2.6.02) תחת הכותרת "תפסיקו לסכן אותנו – מדיניות ההתנחלות של ישראל החייאתה את האנטישמיות הגוססת". ושם נכתב בין היתר: "במשך 55 השנים האחרונות, או במילים אחרות במשך כל חיי, ביקשה ישראל ממני ומיהודים אמריקאיים אחרים דבר אחד – עזרה…עכשיו אני מבקש. התעקשותכם להחזיק בהתנחלויות בגדה המערבית ובעזה, והעימותים הנובעים ממדיניות זו, מסכנים יהודים ברחבי העולם ….מנקודת המבט שלי ישראל מחזיקה את יהודי העולם כבני ערובה לרעיון ארץ ישראל השלמה. כדי ש- 200,000 יהודים יחיו בנוחות מתגרה בגדה המערבית, עזה ורמת הגולן, נאלצים כל השאר לראות כיצד יחסיהם עם שכניהם הולכים ומדרדרים ותחושת הסכנה הולכת וגוברת."
ואיך המצב אצל הלא-יהודים? הוא יכול להיות פשיסט – אנטישמי נגד היהודים 'שלו' ויחד עם זה להיות פרו-ישראלי. הרי הישראלים, לדעתו, שייכים לאותו מחנה כמוהו ונוסף לכך "דופקים" את הערבים, שאותם הם שונאים אפילו יותר מאשר את היהודים. וקיימים גם כאלה. ואנטישמי כזה יכול גם לומר בשמחה לאיד: "אתם רואים מה הם עושים, היהודים האלה, כשהם היותר חזקים? הם כמו הגרמנים". ויש גם כאלה.
ויש תופעה חדשה בזמן האחרון, שאפשר להרגיש אותה "בין השורות". והיא חלק של המפה הפוליטית העולמית המתהווה בזמן האחרון. בארצות האיחוד האירופי גוברת ההתנגדות לארצות הברית. אחת הסיבות היא החרפת המאבק בין האימפריאליזם של האיחוד האירופי (עם גרמניה במרכזו) לבין האימפריאליזם האמריקאי. המאבק הזה מתנהל במישור הכלכלי, החברתי והפוליטי. מתרבים גילויי איבה נגד האמריקאים, נגד שחצנותם ונגד התרבות הרדודה שלהם. אך יש דברים במישור הפוליטי שקשה לעשות לאמריקה, מעצמת העל היחידה, אבל אפשר להעביר חלק ממה שמגיע לה לבת חסותה – מדינת ישראל.
האנטי-פשיסטים הגרמניים מזהירים
פ.גינגולד ו-ד"ר או.שניידר, נציגים של ארגון נרדפי השלטון הנאצי, ארגון האנטי-פשיסטים – BDA-VVN, מזהירים מעל עמודי השבועון הגרמני "אונזרה צייט" (7.6.2002) מפני החייאתה של האנטישמיות בממדים שלא הכרנו.
לפי דעתם, כתוצאה מההתפתחויות במזרח הקרוב אנו עוברים ויכוח חדש על האנטישמיות, כאשר אנטישמיות חדשה מטביעה עליו את חותמה. הבעיה היא שלביקורת הלגיטימית, ולא האנטישמית, על מדיניות ממשלת ישראל הנוכחית מתווספת השמצה כללית על מדינת ישראל ועל אנשים בעלי דת יהודית. נשמעות הצהרות של מדינאים גרמניים מסוימים, המעוניינים בהכרזות מסוג זה כדי לרכוש קולות של אנשי הימין האנטישמי, המבין מדבריהם ש"עכשיו סוף-סוף מותר לומר את מה שכבר תמיד חשבו." כתוצאה מכך קורים מקרים של הצתות, חילול קברות וכו'. שני האישים מצהירים על השתתפותם בדאגתה של הוועדה המרכזת של יהודי גרמניה בעניין החייאתה של האנטישמיות בממדים שלא היו מזה זמן רב.
ואנחנו יכולים להוסיף כדי לאפיין את המצב:
הימין האנטישמי הגרמני והאחר ברחבי העולם מנצל את מדיניות ממשלת ישראל ואת התנהגותה בשטחים הכבושים כדי להצדיק את האנטישמיות שלו ולהעמידה כביקורת מוצדקת על פשעי ישראל בשטחים הכבושים.
הימין הלאומני הישראלי מנצל את התופעות האנטישמיות בארצות השונות כדי להחתים כאנטישמיות את הביקורות הנכונות והמוצדקות על מדיניותה הריאקציונית של ממשלת שרון-בן אליעזר ועל התנהגותה בשטחים הכבושים. והימין הישראלי מחתים גם את מאבקו הצודק של השמאל העולמי נגד המדיניות הריאקציונית הישראלית ולמען חירותם של הפלסטינים כאנטישמיות.
מ. אוטטה
20.7.2002