אנשים רבים חושבים, מתוך אי ידיעה היסטורית, שהמאבקים בין שבטים או עמים התנהלו תמיד תחת דגל לאומי ותחת אידיאולוגיה לאומית. אצל היהודים הישראלים, וכן בקרב כלל היהודים, הטעות הזו אפילו שכיחה יותר, כי הדת היהודית היא דת שבטית ולא בינלאומית כמו למשל הנצרות או האיסלם. מקובל לחשוב, שיהודי מבחינה לאומית חייב להיות יהודי גם מבחינה דתית, או לפחות "במקרה הגרוע" – אתיאיסט, שאבותיו היו יהודים בדתם. עד היום זה נשמע משונה, ובמוחם של רבים אפילו בלתי אפשרי, שמישהו יהיה יהודי מבחינה לאומית ונוצרי, מוסלמי, בודהיסט או אחר מבחינה דתית. לעומת זאת צרפתי יכול להיות נוצרי קתולי, נוצרי פרוטסטנטי, צרפתי בן דת משה (דת יהודית) וגם מוסלמי. וכך גם אצל רוב העמים. לכן גם הלאומנות כמו זו הישראלית – היהודית, המגלמת בתוכה גם מוטיבים לאומיים וגם ומוטיבים דתיים, היא מסוכנת במיוחד.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שלא תמיד כך היו פני הדברים, ואפילו לא לפני הרבה זמן (מבחינה היסטורית). רק לפני כארבע מאות שנים, בימי הביניים, התנהלו המלחמות באירופה תחת דגל דתי. כך, למשל, נוצרים קתולים, צרפתים, גרמנים, צ'כים ואחרים ניהלו מלחמות נגד פרוטסטנטים צרפתים, גרמנים ואחרים. ולעומת זאת, בתקופת הקפיטליזם, במלחמות כמו למשל מלחמת העולם הראשונה, לחמו גרמנים קתולים, פרוטסטנטים ויהודים נגד צרפתים קתולים, פרוטסטנטים ויהודים.

את המלחמות בימי הביניים באירופה אפיינה, כאמור, העובדה שהן התנהלו תחת דגל דתי. אפילו המאבקים החברתיים-סוציאליים התנהלו תחת דגל דתי. ניקח לדוגמה את 'מלחמות האיכרים' בגרמניה של המאה ה- 16. מה היתה האידיאולוגיה – ההנמקה של האיכרים המתקוממים נגד העול הפאודלי? הנה דוגמית מתוך התביעות של האיכרים: "בשלישית – נוהגים היו עד כאן, שהיו (האדונים) רואים אותנו כעבדיהם-נכסיהם. ועל כן אנו קובלים ומצטערים,/ שהרי הנוצרי (הכוונה ליזוס כריסטוס – ש.ש.) בעד הכל שפך את דמו היקר,/ את הכל גאל ופדה,/ כרועים כרמי-המעלה, / איש לא נעדר. / יוצא איפוא, גם לפי כתבי הקודש,/ כי בני-חורין אנחנו ובני חורין נרצה להיות (מאכס באר, "היסטוריה כללית של הסוציאליזם והמאבקים הסוציאליים")".

האידיאולוגיה הלאומית הופיעה בתולדות אירופה פעם ראשונה באופן ברור במהפכה הבורגנית שפרצה בצרפת בשנת 1789. שם נקראו בפעם הראשונה אזרחי צרפת להגן על המולדת נגד הצבאות של המלכים והאדונים הפאודלים, שפלשו לצרפת כדי להציל את הסדר החברתי הפאודלי, המלוכה והמלך הצרפתי. שם קם גם פעם ראשונה צבא עממי-המוני של אזרחים צרפתיים (לא כל כך מאומנים) כנגד צבאות של שכירי-חרב של האדונים הפאודלים שפלשו לצרפת. האידיאולוגיה הלאומית של הבורגנות באותה התקופה היתה אידיאולוגיה פטריוטית מתקדמת, כי עמדה בשרות מעמד שקם ופעל להחלפת השיטה הכלכלית-החברתית הפאודלית שזמנה עבר. [המהפכה היתה מבחינה היסטורית מתקדמת, אך אין זה אומר שהבורגנות שכחה את האינטרסים המעמדיים שלה. באותו זמן, כאשר חוקת 1791 פסקה שכל בני-אדם הם שווים וחופשיים נתקבל גם חוק 'לא-שאפאליה', שאסר את כל ארגוני פועלים.]

בנושא שלנו אנו מדברים על שלוש אידיאולוגיות:

1) הפטריוטיזם שהוא האידיאולוגיה הלאומית המתקדמת של המהפכה הצרפתית הגדולה, שפרצה בשנת 1789, המהפכות הבורגניות של המאה ה-18 וה-19 באירופה, ופטריוטיזם של העמים המדוכאים הנאבקים על שחרורם. ואם לתמצת: הפטריוטיזם הוא גישה פרוגרסיבית לאומה ולשאלות לאומיות, של אהבת העם והמולדת, אך מבלי לשנוא את הזר.

2) הלאומיות (נאציונליזם) שהיא מתמקדת בין שניים. במרפקה השמאלי היא נוגעת בפטריוטיזם ובמרפקה הימני בלאומנות (שוביניות). ה-"מִילון הפילוסופי האנציקלופדי" (מוסקבה – 1983) מגדיר את הנציונליזם (לאומיות) כאידיאולוגיה ומדיניות של הבורגנות. במהותה היא צורה מסודרת ומרוכזת של הרגשות הלאומיים, רואה באומה את הצורה החברתית הגבוהה ביותר – לא תופעה היסטורית כמו בתי-האב או השבטים למשל, אלא מסגרת כלכלית-חברתית-תרבותית קבועה, שתתקים לנצח-נצחים. האידיאולוגיה הלאומית רואה באומה מבנה חברתי העומד מעל למעמדות המרכיבים אותה ומטיפה לאחדות הרמונית ביניהם. הבורגנות השלטת בקפיטליזם מציגה בעזרת הנציונליזם את האינטרסים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שלה כאינטרסים כלל-לאומיים.

3) הלאומנות (שוביניות): בביטוי שוביניות (או שוביניזם) התחילו לציין את שנאת הזרים, הזלזול בעמים אחרים ותופעות אחרות של קיצוניות נציונליסטית. בניתוח תיאורטי אנו מבדילים ומותחים תיחום בין הלאומיות לבין הלאומנות. בחיים היום-יומיים הגבול ביניהן אינו חד-משמעי. את הפטריוטיזם אנו רואים, כמעט בכל מקרה, כתופעה וכאידיאולוגיה פרוגרסיבית, ולעומת זאת את הלאומנות (השוביניות) תמיד כאידיאולוגיה ריאקציונית. הלאומיות, לעומת זאת, היא במצבים מסוימים אידיאולוגיה פרוגרסיבית ובמצבים אחרים ריאקציונית. הדבר תלוי בתפקיד הפוליטי וההיסטורי שהיא ממלאת בתקופה היסטורית מסוימת ובאזור נתון זה או אחר.

הבסיס המעמדי ההמוני ללאומנות היה הזעיר בורגנות, העצמאים הקטנים. אצלם גבולות הפעילות העסקית שלהם היו גבולות השפה שלהם, גבולות של שליטת העם שלהם ושל המדינה שלהם. כך היה באירופה בין שתי מלחמות העולם. אצלנו הכי לאומנים הם המתנחלים ואין זה מקרה. ישראל לאומנית היא חברת הביטוח שלהם, שבאמצעותה מובטח להם כי יוכלו להמשיך לחיות על האדמות שגזלו מהערבים וששעבדו אותם בעזרת הצבא, ושימשיכו לקבל הקצבות נדיבות מהמדינה. לרבים נדמה, כאילו הלאומנות בישראל וגם בכמה מקומות אחרים בעולם היא בהתקפה. אך האמת ההיסטורית, אפילו במסגרת המערכת הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית, היא הפוכה.

אין זה המקום להרחיב בניתוח הגלובליזציה העוברת על העולם לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר הבסיס הטכני שלה הוא המהפכה המדעית-הטכנית. אפילו בעולם הקפיטליסטי הגלובליזציה שוברת את הגבולות בין המדינות הלאומיות ויוצרת גושים רחבים יותר. בראש וראשונה זה מתבטא במישור הכלכלי, אבל אחרי הכלכלה באה גם ההתפתחות החברתית והפוליטית. הגלובליזציה המתרחבת בכל העולם ומנמיכה את החומות בין המדינות. אנו רואים זאת במישורים שונים של חיינו, תרבות אופנה וכו', ואנו אומרים: "או, היום, כל העולם הוא כפר אחד". בכלכלה, מדובר קודם כל בהון הגדול. המיליארדים עוברים בלחיצה על לחצן המחשב מקצה אחד של העולם לקצה השני ואין גבולות ואין מרחקים. אבל נודד גם כוח העבודה, זאת אומרת אנשים שלא מוצאים עבודה בבית. הם נוהרים, באופן לגלי ובלתי לגלי, לארצות מערב אירופה, לאמריקה ו…אפילו אלינו.

לגלובליזציה ולצמיחת החברות הרב-לאומיות הקפיטליסטיות יש גם השלכות מפתיעות. למשל: ה"אינטרנציונליזם הפרולטרי", שבזמנו של מרכס וגם של לנין היתה יותר הצהרה אידיאולוגית-פוליטית, הופך היום כורח-מציאות במאבק האיגוד מקצועי-מעמדי של העובדים וקודם כל בחברות הרב-לאומיות.

גם אצלנו בישראל

הלאומנות הישראלית היא נשקה העיקרי של הריאקציה הישראלית-היהודית נגד האוכלוסייה הערבית בישראל ונגד כלל כוחות הקדמה, היהודים והערבים, בארץ. לאומנות זו אינה מתבטאת רק ברגשות ובתפיסה פסיכולוגית ומדינית המכוונת נגד האוכלוסיה הערבית בישראל, נגד הפלסטינים ולמעשה נגד ה"גוים" בכלל. הלאומנות אצלנו, כמו גם אצל אחרים, מכוונת גם נגד מעמד הפועלים וגם נגד המאבק המעמדי שלו. רק לא מזמן קראו הלאומנים היהודיים לפועלים השובתים למען שכר יותר הוגן "סוכני ערפאת". השוביניסט היהודי שונא לא רק את כל מה שאינו יהודי אלא גם את כל מה שהוא מתקדם.

"העולם כולו נגדנו!"; "כל העולם הוא אנטישמי!". הלאומנים הישראליים אינם מקוריים. אלו סיסמאות שגם לאומנים אחרים משתמשים בהן שוב ושוב. השוביניסטים הגרמנים דיברו (ויש שעדיין מדברים) על "הגרמנים, שהם גזע עליון שהעולם מקנא בו ומונע ממנו את ה "LEBENSRAUM" – (מרחב-מחיה) שלו. אולם אצלם "העם הנבחר" אינם היהודים או הישראליים, אלא כמובן הגרמנים. מבחינה זו, גם השוביניסטים הרוסיים והאחרים אינם שונים. בעיני השוביניסט הישראלי אדם המעז לבקר את המדיניות התוקפנית והריאקציונית של ממשלות ישראל "הוא אנטישמי", כי לנו מותר הכל, כי אנו נבחרי אלוהים. נימוק נוסף של הלאומנים היהודים הוא שלנו מותר הכל, כי אנו עברנו את השואה. הריאקציה השוביניסטית הישראלית אינה נרתעת מלרתום שוב ושוב את השואה היהודית לעגלתה. בדרך כלל, הלאומנות אינה קשורה במוטיבים דתיים. אך יש מקרים שכן (כמו, למשל, בקרב חלק מהלאומנות הערבית-המוסלמית הפונדמנטליסטית ובעוד כמה מקרים). הלאומנות הישראלי-היהודית מסוכנת במיוחד, כי יש בה מכל הרעות ביחד.

במאמר מֻסגר יאמר: הלאומנות אינה זהה עם הגזענות. יש אנשים שאינם דווקא פשיסטים, אך יש להם נטייה גזענית נגד ההינדים, החומים, השחורים או מלוכסני העיניים. לא צריך ללכת רחוק כדי לראות את ההבדל. האם יש לנו מעט גזענות בארץ הזו בין יהודים ליהודים? אשכנזים ומזרחיים; ואם היחס אל "השחורים מאתיופיה" או מתימן זו לא גזענות? זו גזענות במסגרת אותו עם. אך באופן כללי, הלאומנות קשורה בהרבה מקרים גם בגזענות.

מבחינה רגשית הלאומנות היא בראש וראשונה לא בעד אלא נגד. הלאומנות היהודית-ישראלית היא קודם כל נגד הערבים הפלסטינים ונגד הערבים הישראלים-פלסטינים. אבל, כפי שנאמר קודם, גם נגד כל ה"גוים", כי, הרי, "כל הגוים הם אנטישמים". המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהיתה תמיד יהודית-ערבית, נאבקה במשך שנים ארוכות נגד השוביניות האנטי-ערבית בסיסמה "אחווה יהודית-ערבית". תחת סיסמה זו הפגינו הקומוניסטים הישראליים, יהודים וערבים ביחד, גם בחוצות תל-אביב, אבל גם ברחובות נצרת. היום אחרי שלטון רב שנים של הימין השוביניסטי בישראל, שנתיים של אינתיפאדה, מצב מתוח ומספר הקרבנות הרב משני הצדדים (ומספר הקרבנות הפלסטינים גדול הרבה יותר), נחלש ברחבי האוכלוסיה ההד לקריאהזו. אבל גם היום, נוסף לקומוניסטים, עומדים בודדים וקבוצות כצוקי סלע בקרָב הלא שווה הזה למען האחווה יהודית-ערבית, כשהם ניצבים באמצע ים סוער של הלאומנות, שבו מתחזקים גלי הלאומנות באופן הבוטה ביותר.

צריך להמשיך במאבק למען ה"אחווה יהודית ערבית" ולא להרפות, כי בסופו של הדבר או שנחיה ביחד או שלא נחיה בכלל. לחיים ביחד שייך העתיד. אולם היום, בשלב הנוכחי, זאת היא חזית של מגננה ולא חזית של התקפת הנגד.

הלאומנות קוראת לכל היהודים, לקפיטליסט ולפועל, להיות בחזית אחת נגד האויב החיצוני, הערבי. אולם כפי שהצבעתי כבר על כך, הבורגנות השלטת בישראל, כמו גם בארצות קפיטליסטיות אחרות, מצהירה על האינטרסים המעמדיים שלה כעל אינטרסים כלל לאומיים, המחייבים את כולם, כולל פועלים ושכירים אחרים. השלטון תובע מהשכירים ומה"עמך" להבין "שהמצב קשה, שצריך לממן את המלחמה נגד האויב החיצוני, שהכסף נחוץ לצבא ושלכן יש להקטין את יתר ההוצאות ושכולם חייבים להצטמצם ולסבול." האם גם הם, הקפיטליסטים, עושים כך? להם קל לדבר! רק עכשיו, ב-3.2.2003, פרסמו העיתונים: "הכנסות העשירון העליון: פי 22.4 מהכנסות העשירון התחתון". וב-4.2.2003: "משרד האוצר מתכנן פיטורים של 60 אלף עובדים במגזר הציבורי והורדת שכר ב-10%, וכתוצאה מכך, נוסף להגדלת האבטלה, ייפגעו השירותים לאזרח, כולל חינוך ובריאות." האם אין אמת במודעה שפורסמה בעיתונות: "שרי אריסון צוחקת … ו-900 משפחות בוכות!", "בנק הפועלים מרוויח מיליארד שקלים ומפטר 900 עובדים!" והאם האחרים לא עושים אותו דבר? האם הם לא מצהירים: "המצב הוא קשה! צריך ליעל!" ומהו הייעול שלהם? האם החדרת טכניקה חדישה יותר או שיפור בארגון? "לייעל" פירושו אצלם לפטר חלק מהעובדים ומהיתר, כשחרב דמוקלס של פיטורים נוספים תלוי מעל לראשם, להוציא יותר עבודה (ובמקרים רבים בפחות שכר). אולם כאשר אנחנו אומרים, שהקפיטליסטים גם כן צריכים להצטמצם ולהרויח פחות, משיבים לנו: אם נטיל עליהם מיסים או נצמצם את ההטבות שהם מקבלים, הם יעבירו את המפעלים לירדן או לארץ אחרת שבה שכר העבודה נמוך יותר, ההוצאות הסוציאליות נמוכות, ובנוגע למסים "אפשר כבר להסתדר". לכן אין מה לעשות. זה לא הקפיטליסטים שלנו. הם אנשים טובים, בעלי לב יהודי רחב. זה ההון, "וכזה הוא ההון בכל העולם". הוא תמיד עובר למקום שבו ירוויח יותר. אז נשארנו רק אנחנו, שלא יכולים פשוט לארוז את המזוודה ולתת הוראה לבנק להעביר את המיליונים לאלף קילומטר מכאן, כי שם קל יותר לנצל את העובדים. ומשום שאנחנו לא יכולים לעזוב כל כך בקלות, אותנו קל יותר לחלוב. כאשר האנשים יבינו את המצב, הם יבינו גם שמסע העונשין הזה, שמכנים אותו מלחמה, ושבו לצד השני אין דיביזיות, לא ארטילריה, לא טנקים ולא מפציצים, הנמשך כבר שנתיים והשזור במשבר כלכלי קשה בעולם הקפיטליסטי, משבר כלכלי הנמשך כבר גם כן שנתיים, יבינו גם שהמעמד הקפיטליסטי בעזרת הממשלה מנצל את המצב הזה כדי לגזול מהעם העובד חלק כמה שיותר גדול מרמת חייו, וכן כמה שיותר ממה שנותר מהזכויות הסוציאליות שלו.

הזכרתי כבר, שהבורגנות והממשלה הלאומנית המשרתת את האינטרסים שלה משתמשות בלאומנות לא רק נגד "האויב החיצוני" (במקרה שלנו, הפלסטינים) אלא גם נגד "האויב הפנימי" (העם העובד בישראל). כדי להחליש את התנגדות העם העובד לגזירות ולגזלות של המדיניות הממשלתית, מגבירה הריאקציה הישראלית את השיסוי הלאומני ומחתימה את כל מי שמתנגד לה בכינוי 'בוגד' ו'משתף פעולה עם האויב'. לקראת הבחירות האחרונות, כאשר היה ברור שהבעיות הבוערות הן דווקא הבעיות החברתיות, הרשה השמאל הישראלי הרפורמיסטי לימין הפוליטי להסיט את הוויכוח מהנושאים החברתיים והמעמדיים לשטח הלאומי, שבו ניצחה הלאומנות של הימין. העיתונים כתבו על כך לא פעם, שהבעיות החברתיות נעלמו מהשטח במאבק הבחירות. ותוצאות הבחירות היו בהתאם.

עכשיו, אחרי הבחירות, כאשר מתברר היקף הגזירות המצפות לעם מה"תוכנית הכלכלית" של השר נתניהו, שהוא ראש החץ של מתקפת ההון הגדול על רמת חייו ועל זכויות הסוציאליות של העם העובד והעשירונים התחתונים, קמה זעקה גדולה נגד התוכנית. אומרים שממדיה הם ללא תקדים בעבר. רק שלא יקרה כפי שאומר היהודי: "אתרוגים אחרי סוכות".

ש. שקד
15.4.2003