לשיטה הארורה של "הפרד ומשול" יש היסטוריה ארוכה מאוד. הרומאים הנחילו אותה וכל שליטי העולם, כולל בזמן החדש, השתמשו בה. האימפריאליזם הפך אותה לשיטה עולמית, ולא נרתע ממיליוני הקורבנות שנגרמו בעקבות תוצאותיה.
במדיניות זאת השתמש השלטון הבריטי בהודו, כשניצל את הדתות והסקטות השונות, והקים שתי מדינות לעם אחד. דרום אפריקה, אבירת האפרטהייד, הפעילה שיטה זו כשהקימה "תת-מדינות" בשטחה, לעיתים על-פי חלוקה שבטית, וגרמה לסכסוכים ביניהן. במקרים רבים, בסופו של דבר לא הצילה השימוש בשיטה זו את המעצמות השונות וכך, למשל, נאלצה בריטניה לעזוב את הודו (ואת יתר הקולוניות), ושלטון האפרטהייד בדרום אפריקה מוגר.
בפלסטינה הרגישו היהודים והערבים גם יחד את נחת זרועה של שיטה זאת. האנגלים קיבלו בזרועות פתוחות את הציונות, המתדפקת על שערי האימפריאליזם, והעניקו לה את הצהרת בלפור. באותו זמן הם דאגו לטפח את ההנהגה הריאקציונית של המופתי. בניגוד להצהרת בלפור הופיע הספר הלבן. השנאה הלאומנית שירתה טוב מאוד את הבריטים במאמציהם לדכא את ההתקוממות הפלסטינית העממית.
וכך גם בהמשך, ממשלות ישראל התעלמו מהלקח ההיסטורי וחיכו להזדמנות, שתאפשר להן לפלג את המחנה הפלסטיני ולשסות את הפלסטינים איש ברעהו. במיוחד התגברה הפעילות בכיוון זה לאחר שהחמס ניצח בבחירות לפרלמנט הפלסטיני.
אולמרט השבוי במיתוס ה"אתה בחרתנו," מאמין שהוא יצליח במקום שאחרים כשלו.
ממשלת ישראל מעוניינת ששני הצדדים יחסלו אחד את השני, יהרסו את שארית המשק הפלסטיני, ושאלפי הקורבנות ייאלצו את הפלסטינים לבגוד במנהיגיהם העכשוויים ולהיכנע למזימת ממשלת ישראל. חלק יעזוב את הארץ, והנשארים יחיו בקנטונים, מוקפים במאחזים יהודיים, מנועים מלנסוע במרחבי הארץ.
בלהיטותה להנציח את הכיבוש, מתעלמת ממשלת ישראל מאלפי ההרוגים והפצועים, יהודים וערבים, שייפגעו מהתוכנית הזו. קורבנות אלה יהיו קורבנות שווא, כי התוצאות יהיו הפוכות. הסבל וההרס רק יגבירו את השנאה בין ישראל לבין הפלסטינים, וכן גבירו את התמיכה בחמס ולא יחלישו אותה.
המדיניות הנוכחית מושרשת, כאמור, עוד מימי ראשיתה של הפעילות הציונית בפלסטינה. התיישבות זו לא נועדה "לשתף פעולה ולפתח את הארץ כמולדת משותפת" כפי שהצהירו לעתים מנהיגים ציוניים מסוימים, אלא פעלה מראשיתה כדי לפגוע באוכלוסיה הערבית הפלסטינית ולנשלה מאדמותיה וממשאביה הכלכליים. במסגרת מדיניות זו הופיעו התביעה לסלק את הערבים מהקרקע, שנרכשה על ידי הקק"ל; המלחמה ל"עבודה עברית" ולסילוק הפועלים הערבים ממקומות עבודתם; וכן הקריאה לקניית "תוצרת עברית" והטלת חרם על התוצרת הערבית. כך הוקמה ההסתדרות כהסתדרות של פועלים ליהודים בלבד, במקום לשרת את הפועלים הערבים והיהודים ולתמוך במאבקים משותפים שלהם להגנת זכויותיהם.
עם הופעת הצעת החלוקה פרץ ויכוח בהנהגת התנועה הציונית. המתנגדים הצביעו על "הגבולות האבסורדיים" והתנגדו להצעה. בן-גוריון הצליח לשכנע את חבריו בציירו בפניהם את הפרספקטיבה של כיבוש חלקים נוספים של הארץ בתקופה מאוחרת יותר, והדבר אכן מומש במהלך המלחמות השונות, כשהשיא היה בכיבושים הרחבים של מלחמת יוני 67'.
עם כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה הוטל משטר צבאי על השטחים הכבושים. קרקעות רבות נגזלו מהפלסטינים לטובת התנחלויות, בסיסים צבאיים וכבישים מיוחדים בדרכים אליהם. בתקופות מסוימות, על מנת להסוות את מדיניות הכיבוש, התחילו ממשלות ישראל לדבר על "תהליך שלום".
במקום לגשת למו"מ של שווים ולפעול להסדר על בסיס ש לשתי מדינות בגבולות '67, כשירושלים הערבית תהיה חלק מהמדינה הערבית הפלסטינית שתוקם, החליטה מדינת ישראל להקנות לתהליך השלום צורה של אפוטרופסות מגבוה. לא נסיגה מיידית מהשטחים, כדוגמת כל הסכמי השלום בעולם, אלא שורה של צעדים חלקיים למיניהם שבמסגרתם אמור להיוותר על כנו עיקרו של הכיבוש, וכן עליונות מוחלטת לישראל בשאלת ירושלים והמקומות הקדושים, וסירוב מוחלט לפתרון פשרה כלשהו בשאלת הפליטים.
בתקופה האחרונה, במקום מו"מ ענייני, באה השיטה של "מתן גז במהלך ניוטרל". מתקיימים מפגשים רבים בין אולמרט לאבו-מאזן, וזאת מבלי לדון בלב הסכסוך ותוך המשך ליבוי הקרע ביו פתח לחמס. שיא המדיניות הזאת – ועידת אנאפוליס- מפגש לנאומים מלהיבים ללא תכלית וללא מוצא.
ועידה זאת הייתה ממש טרגי-קומדיה. המטרה העיקרית הייתה להציג מחנה " שלום אמריקאי" מאוחד עם הצהרה פוליטית מוסכמת. במקום זה התקבלה תמונה עגומה. חתן ההצגה, נציג סעודיה, הציג פנים חמוצות ונמנע מלשמוע את נאומו של אולמרט. אבו מאזן סירב לקבל הצהרה משותפת שלא תבטא את דרישותיו הלאומיות. בסוף אילצו אותו לקבל הצהרה משותפת, עקורה מכל תוכן. את "הצלחת הוועידה" אפשר לדמות להחלטות ארגון אימהות עובדות בימי המנדט: " התכנסנו והחלטנו לקרוא לאספה". הועידה החליטה לפתוח במו"מ. ומה היו כל הפגישות בין אולמרט-אבו מאזן שהתקיימו עד כה? לא מו"מ? הוא היה עקר, כי לא ניתן לגשר בין שתי הגישות: המשך הכיבוש בירושלים הערבית, בחלק ניכר מהגדה וסירוב לקבל אפילו פליט אחד מצד אחד, ולעומת זאת התביעות המוצדקות של הפלסטינים למדינה בגבולות 67 ולפתרון צודק של בעיית הפליטים על בסיס החלטות האו"ם הרלבנטיות.
אם ממשלת ישראל חפצת חיים, עליה לנטוש את מדיניות ה"הפרד ומשול" הנפשעת, לקבל את הכרעת העם הערבי הפלסטיני בבחירות (הן לנשיאות והן לפרלמנט), לתמוך בממשלה מאוחדת של פתח וחמס, ולפתוח בכנות במו"מ על שלום אמת, המכיר בזכויות שני הצדדים, היהודי והערבי, לעצמאות ובטחון. רק שלום צודק יבטיח את קיומה ושגשוגה של ישראל.
השלום לא ניתן לחלוקה: לא יהיה שלום ובטחון לנו, אם לא יהיה שלום ובטחון גם לעם הערבי הפלסטיני!
לא הפרד ומשול, אלא אחווה יהודית-ערבית היא סם החיים שלנו!
משה גבזה
דצמבר 2007