יובל הלפרין

מובארק נפל ב-1 בפברואר 2011. אחרי מהפכת פברואר באה מהפכת אוקטובר, אבל לא תמיד בתאריכים האלה ובפרק הזמן הזה.

באמריקה הלטינית התהליך בעיצומו: החל מסוף שנות ה-80 החלו ליפול הממשלים הצבאיים שהתקיימו בחסות ארצות הברית. ברוב המדינות השתררו משטרים פרלמנטריים, ואט אט מתחילים לצוץ מעל פני השטח נבטים מהפכניים – בוונצואלה, בבוליביה, באקוודור, לצד קובה וניקרגואה הוותיקות. אבל אין פירוש הדבר שהתהליך תמיד עקבי ו"חלק", מה גם שאמצעים טכנולוגיים מסוימים, אינטרנט ועוד, חיזקו בעולם נטיות זעיר בורגניות, כלומר תפיסות הרואות בכל חברה אנושית אוסף של פרטים הניצב מול המדינה המדכאת, ומתעלמות מהמבנה המעמדי שלה.

בעת הפגנות ההמונים במצרים נערכו לא מעט אירועי הזדהות עִם העַם המצרי בישראל. באירועים שבהם נכחתי ראיתי בדרך כלל הבדלים ביחס למהפכה הערבית: מפגינים יהודים דיברו רק על דמוקרטיה. מפגינים ערבים נשאו תמונות של גמל עבד אל נאצר. "דמוקרטיה" סתם פירושה לחקות את המשטרים באירופה או באמריקה הצפונית, להיות "הולנד לעניים".

לכן יש לעשות הבחנה ברורה ביו סוריה ולוב מצד אחד לשאר המשטרים במדינות ערב מהצד השני. בלוב יש מרכיבים משמעותיים שמאפיינים רפובליקות סוציאליסטית. וזה לא רק בשם ובהצהרה,  אלא  במידה רבה גם במעשה. סוציאליזם אינו הלאמה בלבד, אבל הלאמה היא תנאי ראשוני והכרחי בכל בנייה סוציאליסטית, ודאי בעולם שבו מדינה סוציאליסטית ניצבת מול עולם קפיטליסטי החזק ממנה בהרבה.

המהפכה שהנהיג מועמר קדפי ב-1969 עשתה, פחות או יותר, מה שמהפכה סוציאליסטית הייתה אמורה לעשות, בין אם בראשה עומדת מפלגה קומוניסטית ובין שלאו: הלאמת מקור ההכנסה העיקרי – הנפט. 90% מהכנסות הנפט מגיעות למדינה ומשמשות בעיקר לצרכים סוציאליים של אזרחיה, וכ-10% הולכים לרווחי חברות זרות. המלחמה שמנהלים כיום ארה"ב, צרפת ומעצמות אימפריאליסטיות אחרות נגד לוב מיועדת להביא לחלוקה הפוכה בדיוק של ההכנסות מהנפט בלוב.

ההנהגה בסוריה מורכבת מ"חזית המולדת", שהוקמה משבע מפלגות אנטי אימפריאליסטיות (ביניהן המפלגה הקומוניסטית, ויש גם מפלגה קומוניסטית באופוזיציה).

אבל למרות זאת יש להדגיש: אין לירות אש חיה במפגינים אזרחים בלתי חמושים ולפעול נגדם בברוטאליות, ומי שנוהג בכך ראוי לגינוי חד-משמעי.

וכאן עולה השאלה: פלאח פלסטיני ופלאח באחת מארצות ערב – מצבו של מי גרוע יותר? בשביל רוב האנשים בארץ השאלה היא אבסורדית, אבל ביוני 67' עברו אלפי פלאחים פלסטינים משליטת ירדן לשליטת הכיבוש הישראלי. ומה קרה? הכיבוש קטע מיד את תהליך רישום האדמות על שם הפלאחים, והחזיר לתוקפו את החוק העותומני, שלפיו 90 אחוז מהקרקע הם "אדמות הסולטן", כלומר בשליטת ממשלת ישראל. איזה פלאח במדינה ערבית עובר תהליך נישול גורף כל כך? שאומרים לו שהחול שעליו הוא דורך הוא "אדמת מדינה", ושבעצם מותר לגרשו משם ברגע שיחליטו להקים שם התנחלות.

נכון, כעת יורים במפגינים נגד הכיבוש בעיקר גז מדמיע, אבל הנשק החם קיים ומוכן לשימוש לעת הצורך. עמירה הס כבר אמרה בינואר במאמר בעיתון "הארץ", בראשית הגל המהפכני במזרח התיכון, שאם משטר הכיבוש יעמוד בפני סכנה ממשית ממפגינים, הפקודה תהיה לירות אש חיה, ואכן ראינו זאת ביום הנכבה וביום הנאכסה.

ולא מדובר רק בשטחים הכבושים. ישראל עוברת בימים אלה תהליך של פשיזציה מואצת. לפשיזציה בדרך כלל שלושה מרכיבים ששלושתם בולטים היטב בתהליך זה: מיליטריזם וכיבושים, רמיסת עובדים וצמצום הכלים הדמוקרטיים העומדים לרשות האופוזיציה.

התהליך פוגע כמעט בכולם, ולכן מאז שפרצו המהפכות בארצות השכנות עלתה השאלה: למה לא יוצאים לרחובות (לפחות עד תחילת המחאה החברתית הגדולה בתחילת יולי השנה).

התשובה ברורה: הכיבוש.

כיבוש הוא הכלי היעיל ביותר בהיסטוריה ליצור חיץ בין ההמונים, בין עובדים נאבקים לבין פלאחים מנושלים. כיבוש מנציח את מצב המלחמה, מגביר שנאה אתנית ויוצר "אחדות" בין מעמדות מדכאים למעמדות מדוכאים. לכן, איזן זה מקרה שגם בימים אלה מביעים לא מעטים את החשש, שממשלת ישראל תיזום הסלמה צבאית באזור, בין היתר כדי לשים קץ למחאה החברתית ההמונית שפרצה בחודש האחרון.

המפלגה הקומוניסטית התוותה דרך שחרור ברורה מהמלכוד הזה: נסיגה לקווי 1967.

הדרישה הזאת לא באה במקום שאר היעדים, לא במקום המערכה המעמדית וגם לא במקום המאבק בציונות. היא נועדה לסלק את מכשול הדרך העיקרי בדרכם של היעדים הללו.

חברי המפלגה הקומוניסטית וחד"ש עשו במשך שנים מאמצים עילאיים כדי לשכנע את תנועת השחרור הפלסטינית להסיר מעליה את מסורת הפלישה, אשר התבטאה בהתעקשות על "אי הכרה בישראל", באלימות המכוונת גם נגד אזרחים ובהסתייגות ממאבק יהודי-ערבי.

ואכן מאמצים אלה (ושל גורמים נוספים) נשאו פירות והביאו לשינויים מבורכים. ההנהגה הפלסטינית אימצה אסטרטגיית מאבק המבוססת על ההחלטות הבינלאומיות בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, על כינון מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל בקווי יוני 67', שמגייסת יהודים וערבים למאבק עממי משותף, שחותרת לבידוד בינלאומי של ישראל כל עוד זו מתמידה במדיניות הכיבוש, בדומה לבידודה של דרום אפריקה בעת האפרטהייד. אין מדובר בפת"ח בלבד, אלא יותר ויותר גם בחמאס. הסכם הפיוס האחרון בין פת"ח לחמאס הוא סימן מובהק לכך.

ומה התגובה על כך בקרב חלק בולט בשמאל הישראלי? הרשות בוגדת! אבו מאזן משת"פ!

אנשים שלא מזמן צהלו נוכח נפילת ברית המועצות, משתלחים כעת בתנועת השחרור הפלסטינית כדי לבטא את ה"רדיקליות" שלהם וכדי להכריז בקרב חבריהם: "אני שמאלה מחד"ש", על גב תנועה לשחרור לאומי שמנסה להתאים את מאבקה לעולם שבו, למרבה הצער, אין מעצמה סוציאליסטית המסייעת באופן עקבי למאבק נגד הקולוניאליזם. פעילים הולכים בסופי שבוע להפגין נגד הגדר ומסרבים להודות שהרחבת המאבק החשוב הזה הוא בין השאר פועל יוצא מהחלטות ועידת הפת"ח האחרונה, שהתקיימה ב-2006. לפניה היו הפגנות בכפר אחד או בשני כפרים, כיום – בשבעה ושמונה כפרים, ועוד היד נטויה. האלטרנטיבה היא לא מהפכה סוציאליסטית, האלטרנטיבה היא המשך הכיבוש. ואקום שאליו יחדרו גורמים כמו הארגונים שרצחו את ג'וליאנו מֶר וויטוריו ארגוני. אותם איש אינו מאשים ב"בגידה". אבל  להאשים את אבו מאזן בבגידה זה פופולרי מאוד.

אנשים דוברי שפות בעלי מהלכים וקשרים בארצות אחרות – במקום לפעול במדינות הללו למען הכרה בפלסטין ולמען הצבעה בעד מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67' בספטמבר, עסוקים בלגדף את סאלם פיאד.

אין פירוש הדבר שאסור לבקר את הרשות הפלסטינית על הקו הפוליטי והאידיאולוגי שלה. היו צעדים לא מועטים שעשתה שאכן היו ראויים לביקורת. אך מכאן ועד לאמירה ש"העניין הפלסטיני נבגד" רחוקה הדרך. צריך להחיות את האלטרנטיבה השמאלית והאנטי אימפריאליסטית בעם הפלסטיני, אך זו תוכל להמריא ולעשות נפשות רק לאחר כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית ונסיגת הכיבוש הישראלי לקווי 67'.

המאבק בציונות יימשך. באל עראקיב, למשל, עומדים התושבים ותומכיהם אל מול הבולדוזרים של התנועה הציונית ("קרן קיימת לישראל") הפועלים בשם חזון "ייהוד הנגב". האם המאבק הזה ייפסק כשתקום מדינה פלסטינית? להפך, הוא יזכה לתנופה. גם מאבקי עובדים וחסרי דיור לשינוי המדיניות הנאו ליברלית הם למעשה מאבקים נגד הציונות, כי הציונות יצרה תלות באימפריאליזם ותלות זו דחפה את ישראל להיות עבד נרצה של מוסדות ההון הבינלאומיים ותכתיביהם.

אבל יש אנשי שמאל בישראל שחושבים להיאבק בציונות על ידי הרפיית ידיים. על ידי רוח נכאים. אין סיכוי למדינה פלסטינית. איש לא יפנה שום התנחלות… לְמה יש סיכוי? למדינה אחת. לזה שרצועת עזה תשוחרר מעול ההתנחלויות אין סיכוי. לזה שעזה ואשקלון יהיו חלק ממדינה אחת ויצביעו בהן לאותו פרלמנט – יש סיכוי.

אבסורד העולה ביצירתיותו אלף מונים על העצה: "אם אין להם לחם שיאכלו עוגות."

אבל יש לחם. הזרעים שחברינו זרעו וטיפחו במשך שנים מתחילים לתת את יבולם.

אולי, ואני מדגיש אולי, זו השנה האחרונה, או כמעט האחרונה, שבה אנחנו עומדים בשלב זה של המאבק, שלב שהחל ב-5 ביוני 1967, נמשך זמן רב מדי ובצלו פורחת הריאקציה על כל מיניה.