יובל הלפרין

אנו מפרסמים להלן את עיקרי הרצאתו של החבר יובל הלפרין, באסיפת הפורום הקומוניסטי הישראלי, שהתקיימה  ב- 24.5.12 בבית הסופר בת"א.

 

בכל שנה אנו מציינים את יום הניצחון על הפשיזם ב-9 במאי. הניצחון הזה חתם שורה של אירועים שלכאורה נדמו כבלתי קשורים זה לזה, אבל במבט מקרוב אפשר להבחין ברצף: הקפיטליזם נקלע למשבר. המשבר פגע באמון של שכבות רבות כלפי הקפיטליזם.

בפני ההמונים עמדה הבחירה: חיסול השיטה הקפיטליסטית, תהליך שהחל במהפכת אוקטובר, או אימוץ קפיטליזם גזעני, מיליטריסטי וברברי, הקרוי בקיצור "פשיזם".

מלחמת העולם השנייה הייתה בעיקרו של דבר התנגשות בין שתי החלופות הללו – ברית המועצות מזה וגרמניה הנאצית מזה – בעוד גורמים אחרים נעים בין הקטבים הללו. לפיכך אנו מדגישים בראש ובראשונה את חלקה של ברית המועצות במאבק זה (אף שאנחנו מעריכים את כל הלוחמים שנטלו חלק במערכה נגד הפשיזם). לא רק כי אזרחי ברית המועצות והצבא האדום שילמו את המחיר הכבד ביותר מכל ארץ אחרת במאבק בפשיזם, אלא כי הפשיזם הוא צורתו הקיצונית וה"טהורה" ביותר של הקפיטליזם, והמרכסיזם-לניניזם הוא ניגודו המוחלט.

ומאז להיום.

בשנים האחרונות פורצים בכל מיני מקומות בעולם כל מיני אירועים גדולים, מפתיעים, שלכאורה אין כל קשר ביניהם, אבל "במקרה" כולם החלו לצוץ עם פרוץ המשבר בקפיטליזם העולמי ב-2008.

המשבר ב-2008 הוכיח שהקפיטליזם עומד על כרעי תרנגולת. מוסדות ותאגידים שעד עתה שלטו בעולם נאלצו לפתע להתחנן ל"נדבות" מממשלותיהם, מלקוחותיהם ואפילו מעובדיהם. עד פרוץ המשבר הצליח המעמד השליט לטפח את אשליית "מעמד הביניים" – שכבה שאינה בעלת הון אך כביכול נהנית מכך שבעלי ההון מרוויחים. ניצול עובדים "זולים" בעולם השלישי ומהגרים בעולם המפותח הביאו להיצף של מוצרים זולים, אם כי לאו דווקא חיוניים. שוק המניות הוסיף לאשליה של "המשקיעים הקטנים" שגם הם בעלי הון, אם כי "הון קטן". אבל כשהתפוצצה הבועה הם נוכחו שלמעשה הם שכירים, מתפרנסים מכוח עבודתם ומשלמים את מחיר הרפתקנותם של בעלי ההון האמִתיים.

חודשים לפני שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד היה ברור שהאמון בקפיטליזם מתערער. בחור חרדי בשם יצחק אלרוב כותב בפייסבוק "אל תקנו גבינת קוטג'" – אלפי אנשים מחרימים את הקוטג'. עד אז נחשבה זהבית כהן, מנכ"לית תנובה, לאשת עסקים מצליחה. לפתע הבינו מדוע היא מצליחה – בגלל מחירים מופקעים שהפיקוח הוסר מהם.

במהלך ההפגנות בקיץ שעבר נתניהו ניסה בכל פעם עסקה נאו ליברלית אחרת: הצפת המשק בסחורות ייבוא, החלשת הפיקוח על בנייה למגורים והצעות רבות נוספות שמשמעותן הטבות לבעלי ההון, תוך הבטחה שהדבר יסייע להורדת מחירים – אך המוני המפגינים הבינו ברובם שמה שטוב לבעלי ההון רע להם.

הפגנות הקיפו את העולם כולו – אמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית, אירופה והמזרח התיכון. גם ההפגנות בעולם הערבי ביטאו אי אמון בקפיטליזם. יש התולים את פריצתם אך ורק בפייסבוק, אך פייסבוק היה אמצעי טכני שהקל על הפצת המאבק ולא הסיבה למאבק עצמו. כשנוצר אי אמון במעמד השליט התרחשו מהפכות גם כשלא היה פייסבוק ולא הייתה טלוויזיה ולא היו טלפונים.

כמו שבישראל הגיב השלטון במתקפת הצעות וצעדים נאו ליברליים – בעולם הערבי הגיב האימפריאליזם ב"מהפכות" משלו, שנועדו להפיל משטרים בעלי אוריינטציה סוציאליסטית ואנטי אימפריאליסטית. כך יש לראות את מלחמות האזרחים שפרצו בלוב ובסוריה.

ביוון, לדוגמה, חיזק המשבר הכלכלי הן כוחות השמאל והן כוחות נאו נאציים.

גם עתיד המחאה בישראל תלוי בשאלה מי יוביל אותה ואיזו חזית הוא ייצור.

כדי שהגוש האמורפי הזה, המכונה "מחאה", יהפוך לגורם שיטביע את חותמו לטובה על ההיסטוריה הישראלית, יהיה עליו להמיר "תחושות" ב"תיאוריה", כי אין תנועה מהפכנית בלי תיאוריה מהפכנית.

אי אפשר לדבר על עוולות חברתיות בלי התייחסות לאפרטהייד בשטחים הכבושים, לאפליה הגזענית השיטתית של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל ולקו הפרו אימפריאליסטי שישראל נוקטת בזירה הבינלאומית.

המחאה היא שעת כושר לחד"ש להעביר את עמדותיה הייחודית לקהל נרחב שעד עתה אטם את אוזניו כלפיה, אם בכלל שמע על קיומה.

אך חד"ש, בעיקר במסריה בשפה העברית, החליפה את הרצון להוביל ברצון לרַצות. ח"כ דב חנין, מדגיש בנאומיו את הביטוי "חזית רחבה". בין "חזית" ל"חזית רחבה" יש הבדל תהומי. "חזית" פירושה שיתוף פעולה בין כמה גורמים על בסיס מצע פוליטי משותף. כשמדברים על "חזית רחבה" הדגש הוא על הגודל, לא על העמדות הפוליטיות, והרטוריקה, במקרים רבים, היא נגד אישיות אשר נתפסת כ"אויב", כלומר פרסוניפיקציה של המאבק הפוליטי. רשימת "עיר לכולנו", שהתמודדה בבחירות למועצת עיריית תל אביב-יפו, הציגה את עצמה בעיקר כמאחדת את כל מתנגדי חולדאי "משמאל ומימין". "חזיתות רחבות" נוספות שאפו אנשי עיר לכולנו להקים "נגד ליברמן", "נגד עופר עיני" וכו'.

המחאה החברתית ב-2011 וב-2012 יצרה תנאים נוחים יחסית לשמאל העקבי להשמיע את קולו ולעמוד על הקשרים הדיאלקטיים בין ההפרטה, הפערים המעמדיים, האפליה הלאומית-גזענית בישראל והכיבוש. תחת זאת בחרו אנשים מחד"ש לצאת אל הפגנות המחאה בססמאות מעגליות, בנוסח "כשהממשלה נגד העם, העם נגד הממשלה". בהפגנה שבה כל המשתתפים יצאו מבתיהם כדי למחות נגד הממשלה – ססמה זו אינה אומרת דבר. עובדה היא שרבים נטלו את השלט, אך הסירו ממנו את התווית "חד"ש" בפינתו. מובן שברקע הנטייה להזדנב אחרי המחאה במקום לשאוף להובילה עמדה השאיפה ל"חזית רחבה" – גוף פוליטי שישעתק לזירה הפרלמנטרית את האווירה הכוללת של המחאה, וכמו המחאה יהיה חסר קו פוליטי ממשי.

עדיין לא מאוחר לחדול מהזדנבות אחר גלי המחאה ה"ספונטניים" שגוברים ושוככים, מתפצלים ומתאחדים. מי שבמשך שנים נעו נגד הזרם ולא נכנעו לתעמולה הציונית, המיליטריסטית והקפיטליסטית צריכים לכונן חזית עקבית, שלא תתפזר ותיעלם בבליל הכוחות והגורמים המכונים יחד "מחאה", אלא תסמן את אגפו השמאלי, העקבי, המעמדי, היהודי-ערבי, ותשאף להובילו לכיוון מהפכני, אנטי אימפריאליסטי ואנטי ציוני.