או: האם שלטון אמריקאי עולמי לעדי עד?

    בקיץ שנת 1989 פורסם ברבעון הפוליטי האמריקני "THE NATIONAL INTEREST" מאמר של פרנסיס פוקויאמה תחת הכותרת "סוף ההיסטוריה?". המאמר עורר בזמנו רעש גדול. הוא תורגם לכמה שפות והופיע בכתבי-עת רבים ברחבי העולם, לרבות בכתבי-עת סובייטיים. התגובות היו מעורבות – גם חיוביות, אך לרוב שליליות. ונשאלת השאלה – על מה הייתה כל ההתרגשות סביב מאמר זה. המאמר נכתב "כאשר הקומוניזם היה בנסיגה", ולכן זו לא הייתה צריכה להיות הפתעה, שפוקויאמה הצהיר במאמרו על "ניצחון מוחלט של הליברליזם הכלכלי והפוליטי", או במילים אחרות – על ניצחון מוחלט של הקפיטליזם.

    הצהרות מסוג זה היו רבות. אך מה שפוקויאמה הצהיר היה משהו רחב יותר. לדעתו, אנו עדים לא רק לסוף של המלחמה הקרה ולניצחון ארה"ב והקפיטליזם (או לסוף תקופה מסוימת של ההיסטוריה של אחרי מלחמת העולם השניה), אלא לסוף ההיסטוריה כמות שהיא. זאת אומרת שאנו נמצאים בנקודת הסוף של ההתפתחות האידיאולוגית של האנושות ואוניברסליותה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית (קרי – הקפיטליזם) כצורה הסופית של השלטון האנושי.

    היה אפשר לחשוב, שאלה הן רק מחשבות של פילוסוף אמריקני צעיר, הנלהב מניצחונה של ארה"ב במלחמה הקרה. אך מתברר שפוקויאמה לא רק חלם, אלא היה אחר כך גם אחד מהחותמים על "הצהרות הכוונות" למען המאה האמריקנית החדשה, שהוכנה ופורסמה בשנת 1997 על ידי גוף ניאו-שמרני ונמסרה באותה שנה לנשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון.

לפני ואחרי11 בספטמבר 2001

    כידוע, פעולת הטרור בניו-יורק גרמה לשינויים גדולים במדיניות האמריקנית ובמצב העולמי. אך לא בדיוק במובנים שממשלו של הנשיא בוש מנסהלהציג אותם בעולם ורוצה שנאמין לו. גם לפני ה-11.9.2001 הסתובבה הגברת מדלן אולברייט, אז שרת החוץ של הנשיא קלינטון, במדינות הסובייטיות לשעבר קזכסטאן, קירגיזיסטאן ואוזבקיסטאן – השוכנות בין גבולה הצפוני של אפגניסטן לבין אגן הים הכספי הרווי נפט וגז טבעי – וגזר ושוט בידיה. כבר אז היה ברור, שארה"ב הולכת בדרך של השתלטות על מקורות האנרגיה וחומרי הגלם באותו אזור, כמו גם באזורים אחרים ברחבי כדור הארץ. ההבדל הוא בקצב ובגסות בהם חתרה ארה"ב להשגת המטרות האלו אז ובזמן האחרון.

    עוד לפני שמישהו חלם על הפיגוע בניו-יורק ישבה קבוצת אנשים וחיִברה את "הצהרת הכוונות" שלה. לפני שאצטט קצת מהמסמך ההוא, משהו על החותמים עליו. היו אלה 25 אנשי ממסד אמריקני, לרוב אנשים בעלי השפעה על המדיניות שלו, וביניהם גם כמה שמות המוכרים גם לקהל שלנו כמו דיק צ'ייני, דונאלד רמספלד, פול וולפוביץ (שהיה סגנו של רמספלד). "הצהרת הכוונות" מכריזה על "מנהיגות אמריקנית גלובלית". כדי לבצע את המטרה הזו צריך "להגדיל את הוצאות ההגנה באופן ניכר"; "עלינו לקדם את רעיון החופש הפוליטי והכלכלי בחו"ל (שפירושו האמריקני הוא דלת פתוחה להון ולייצוא האמריקני – אך לא להפך – ש.ש.)… לקבל על עצמנו את האחריות לתפקידה הייחודי של אמריקה בשימורו ובהרחבתו של סדר בינלאומי, ידידותי לביטחון שלנו, לשגשוג שלנו ולעקרונות שלנו." (לפי ג'.סורוס: "בועת העליונות האמריקנית", עברית, עמ' 21).

    עד ל-11.9.2001 נהג בוש בזהירות ובחוסר ביטחון. עצם ניצחונו (הראשון) בבחירות לנשיאות היה בספק. רבים טענו שבוש גנב את הנשיאות. כזכור, בבחירות, בסיכום סך כל הקולות קיבל מתחרהו את רוב הקולות ולא הוא. במדינת פלורידה, בה הוכרעו הבחירות (ובה המושל הוא אחיו של הנשיא – אחד החותמים על "הצהרת  הכוונות"), התוצאות היו בספק ונטען שזויפו. ובסופו של דבר את ניצחונו השיג בוש רק בעזרת בית המשפט העליון הודות לשופט שבוש האב, בהיותו נשיא, הכניס לבית המשפט העליון. חלקה הניכר של אדמיניסטרציית בוש הם אנשי עסקים גדולים (שהתנתקו מעסקיהם רק באופן סמלי). היא קשורה למונופולי הנפט ומבחינה פוליטית לאגף הימני הקיצוני של הקונגרס האמריקני ולאגף הנוצרי הפונדמנטליסטי של המפלגה הרפובליקנית. למזלו הרע של בוש, כניסתו  לתפקיד חלה בתקופה שבה החל המשבר הכלכלי המחזורי הנוכחי. הימים היו ימי אבטלה גוברת. הייתה זו התחלה של משבר כלכלי ארוך, שסימני ההתאוששות ממנו מתחילים להופיע רק עכשיו. גם באופן אישי הוא לא היווה את הבחירה המוצלחת ביותר. הוא היה (ונותר) אדם שלא הצטיין במיוחד, בלשון המעטה, בהשכלתו ובחכמתו, ושעקב כך בין היתר נכשל לא פעם בדיבורו. באירופה הוא הפך מטרה ללעג בגלל רמתו האינטלקטואלית הנמוכה. כתוצאה מכל אלה היה שלטונו של בוש במצב לא קל.

    ואז, כרעם ביום בהיר, קרה הפיגוע ב-11.9.2001. ברגע הראשון עבר על העולם גל של הזדהות עם אמריקה הנפגעת. ב-13 בספטמבר 2001 פרסם היומון הצרפתי הידוע "לה מונד" מאמר מערכת תחת הכותרת "כולנו אמריקנים". היה זה מפגן סולידריות עם העם האמריקני. התמיכה היתה כללית, כולל האו"ם.

    אך האווירה הזו לא האריכה ימים. החוגים מאחורי בוש, ההון הגדול האמריקני ובראש וראשונה מונופולי הנפט, הגנרליטה האמריקנית, החוגים שעמדו מאחורי "הצהרת העקרונות" וחוגים ריאקציוניים אחרים – כל אלה תפסו מהר שנפלה לחיקם הזדמנות חייהם, ועשו הכל כדי לנצלה. ולא לקח גם הרבה זמן, עד שהעולם התחיל לתפוס ולהבין מה מסתתר מאחורי סיסמת "המלחמה בטרור" של הממשל האמריקני.

    באותם ימים עלתה בארה"ב גם האמירה, שאפיינה את המדיניות הכוחנית של השלטון האמריקני של האחרי 11.9.2001 . "הוא לא רלוונטי". כל אחד שאינו מוכן להיכנע למדיניות הכוח של אמריקה "אינו רלוונטי". בעלי ברית המסורתיים של ארה"ב באירופה המערבית אינם מוכנים לתמוך בממשלו של בוש במלחמתו בעיראק? הם אינם רלוונטים. האו"ם אינו מוכן להתכופף לרצון האמריקני? האו"ם אינו רלוונטי. ובאזורנו היה זה כמובן יאסר ערפאת, שעד סוף חייו "זכה" לכינוי זה עקב סירובו להיכנע לתכתיבים של ארה"ב (וישראל).

 

    נחזור בקיצור לשאלה מה הן מטרות ממשלו של בוש לאחר פעולת הטרור בניו-יורק. באופן רשמי זו מלחמה בטרור. למעשה, זאת קודם כל השתלטות על מקורות חומרים אנרגטיים (קודם כל נפט וגז טבעי) וחומרי גלם אחרים על כל כדור הארץ. שנית, חנק באִיבו של כל ניסיון  מצד מדינה או צירוף מדינות כלשהו לקום כמתחרה לאימפריאליזם האמריקני עכשיו או בעתיד. הרי, כפי שקבעו אנשי "הצהרת העקרונות", זו המאה האמריקנית או במילים אחרות – שלטון עולמי של האימפריאליזם האמריקני.

    שלטונו של בוש שואף להשתלט על פס רחב מאפריקה המערבית המשוונית – המפרץ הגינאי העשיר בנפט הקל ביותר להפקה – דרך המזרח התיכון – חצי האי הערבי – הקווקז – הים הכספי העשיר בנפט – עד לאינדונזיה. עוד נחזור למלחמה בעיראק. אבל כדאי להזכיר פה את המאמר ב"ניוזוויק" 6.9.2004 בו כתב הפרשן הפוליטי של השבועון, שאחת הסיבות למלחמה הזו הייתה השאיפה האמריקנית להשתחרר מהתלות בנפט של סעודיה. בנבכי האדמה העיראקית נמצאת הכמות השניה של נפט בעולם – 112 מיליארד חביות מוכחות. כפי שעיננו רואות, יש על מה ללחום. האמת היא, שלא חוסר הדמוקרטיה, הדיקטטורה של סדאם או הנשק להרג המוני, שלא נמצא ולא היה, היו הסיבות למלחמה בעיראק, אלא הנפט והמקום האסטרטגי בו שוכנת עיראק.

    באזורים שבהם יש נפט יש בדרך כלל גם גז טבעי. בעבר הלא רחוק הוא לא נחשב לבעל ערך רב. בשנים האחרונות מדברים יותר ויותר על הגז הטבעי כתחליף לנפט. הסיבה היא, שהוא מזהם פחות את הסביבה האנושית, וזאת במצב שבו בעיית זיהום הסביבה הופכת ונעשית חמורה יותר ויותר. הבעיה עם הגז הטבעי היא שקשה להוביל אותו באוניות. אך במקומות שבהם ההובלה אפשרית דרך צינורות הבעיה אינה קיימת. רזרבות הגז הטבעי הגדולות ביותר בעולם היו בברה"מ, והיום הן נמצאות פחות או יותר בתחום הפדרציה הרוסית. השטחים הנרחבים של רוסיה באירופה ובאסיה עשירים גם בשורה ארוכה של אוצרות אדמה אחרים, והאימפריאליזם האמריקני מעוניין בהם מאוד-מאוד.

    לפי המוצהר ב"עולם הגלובלי", ההתחרות צריכה להיות חופשית ולשלוט ביחסים הכלכליים. במציאות זה תופס רק כאשר היא פועלת לטובתו של האימפריאליזם וההון המונופוליסטי שלו, וקודם כל האימפריאליזם האמריקני והחברות הרב לאומיות האמריקניות. גם שלושת המוסדות הבינלאומיים העולמיים – "ארגון הסחר העולמי" (WTO), "קרן המטבע הבינלאומית" (IMF) ו-"הבנק העולמי" – משרתים את ההון הפיננסי הגדול, ובראש וראשונה את זה האמריקאי, וכופים על הארצות המתפתחות הסדרים כלכליים המנוגדים לאינטרסים שלהן.

    במקומות שהאמצעים הכלכליים אינם מספיק מהירים כדי להשליט את הגלובליזציה הקפיטליסטית, יש אמצעים צבאיים, ובראשם הצבא של ארה"ב שהוא הגדול ביותר בעולם. הצבא האמריקני הוא היחידי בעולם, שיכול להגיע לכל נקודה על כדור הארץ גם בנשק קונבנציונאלי וגם בנשק גרעיני. לפי הערכות שונות, 1,400,000 חיילים אמריקניים שוהים מעבר לגבולות של ארה"ב. אגב, לפי הדו-ירחון הגרמני "מרקסיסטישה בלטטר" (גליון 4.04) ארה"ב הולכת לבנות בעיראק את הבסיס הצבאי הגדול ביותר שלה, שישמש אותה לצורך מבצעים צבאיים עתידיים באזור המפרץ הפרסי. מעריכים שארה"ב מוציאה על צבאה סכום השווה לזה שמוציאות כל יתר מדינות העולם יחד לצרכים צבאיים. ואם לפרט זאת קצת, בשנת 2002 הוציאו למטרות צבאיות במיליארדים: ארה"ב – 330; רוסיה – כ-48; צרפת כ-38; יפן כ-37; בריטניה כ-35; גרמניה כ-31; קוריאה הדרומית כ-11 ("אקונומיסט" 2004. 7. 10). החזקת צבא כזה והוצאות צבאיות כאלה מכניסות רווחים גדולים לתעשייה הצבאית ומצמיחה קצונה שגם היא לא חיה בדיוק בעוני. צבא כזה הוא מיותר אם אין לו מה לעשות. לא במקרה מקובל לומר, ש"ארה"ב אינה יכולה לחיות בלי אויבים". רק, שרוב המצהירים על כך מציגים זאת כאופי לאומי של האמריקנים ולא כאינטרס כלכלי של התשלובת הצבאית-תעשייתית בעלת הכוח הפוליטי הגדול.

    למלחמה בטרור ובארגוני הטרור אין צורך בצבא כזה, מבנה כזה וחימוש כזה, כי הרי מדובר באויב מסוג שונה לגמרי. לכן מחפשים את מה שהם מגדירים "מדינות תומכות בטרור" ("ציר הרשע") בעלות צבא סדיר וטריטוריה. קודם אפגניסטן, אחר כך עיראק, ומדברים על איראן, סוריה, צפון קוריאה ועוד מדינות, ובעתיד אולי גם סין העממית.

הבִיצה העיראקית

    מספר ההרוגים האמריקניים עד לפני נאומו של הנשיא בוש ב-1.5.2003, שבו הצהיר שהשלב העיקרי של המלחמה הסתיים, היה 139 חיילים. מאז 2004 נהרגו 860 נוספים, בהם 145 לאחר ש…"לעיראק הוחזרה הריבונות" בסוף יוני (הנתונים המספריים לפי "פיפלס וויקלי וורלד", 11.9.04.) באמצע חודש ספטמבר 2004, זאת אומרת 16 חדשים מאוחר יותר, הודה שר ההגנה האמריקני, דונלד רמספלד, שמספר הנופלים האמריקנים עבר כבר את ה- 1000. זאת אומרת שרובם נהרגו לאחר ה"ניצחון". נוסף לכך הוא וראשי הצבא הודו בכך כי אזורים בעיראק, ביניהם גם כמה ערים חשובות, נמצאים בידי כוחות המורדים (כבר לא רק ה"טרוריסטים") וכי לא יהיה ניתן להשתלט עליהם בזמן הקרוב.

    "קשה להעלות על הדעת איך התוכניות של מחלקת ההגנה היו יכולות להשתבש יותר. הכנתי את עצמי להשלכות קשות ולא-מכוונות, אולם המציאות עלתה בהרבה על הדמיון שלי. מצאנו את עצמנו בביצה, שבמובנים מסוימים מזכירה את וייטנאם. אחרי שפלשנו לעיראק, איננו יכולים לחלץ את עצמנו. צפוי שהלחץ מבית לסגת ילך ויגדל, כפי שקרה במלחמת וייטנאם, אולם נסיגה תמיט נזק שאין לו תקנה על מעמדנו בעולם. בהיבט זה עיראק גרועה מוייטנאם, בגלל התלות שלנו בנפט מהמזרח התיכון (ג'ורג' סורוס, "בועת העליונות האמריקנית – על השימוש לרעה שארצות הברית עושה בכוחה" – עמוד 69)". ועוד: "למעשה, מאז יצאה ארצות הברית למלחמה בטרור, דעת הקהל העולמית נוטה באופן חד נגדנו. המהפך מרשים. ב-12 בספטמבר 2001 איזכרה ישיבה מיוחדת של המועצה הצפון-אטלנטית את סעיף 5 באמנת נאט"ו בפעם הראשונה בהיסטוריה של הארגון, וקראה לכל המדינות החברות להתייחס למתקפת הטרור על ארצות הברית כאל התקפה על ארצותיהן שלהן… קצת יותר משנה מאוחר יותר ארצות הברית לא הצליחה להשיג החלטת או"ם שתאשר את הפלישה לעיראק, וב-2003, כאשר אנחנו רוצים לקדם בברכה מעורבות בינלאומית, אנחנו נתקלים בהתנגדות קשה (שם: עמוד 35)". (מר סורוס רק "שכח" להעיר, שבתחילה, כאשר האמריקנים חשבו שהמלחמה הזו תהיה מצעד נצחון עם קבלת פרחים ונשיקות, הם לא היו מוכנים אפילו לשמוע עצות של אחרים – ש.ש.)

    הפרשן הפוליטי האמריקני פאראד זקריה כתב בשבועון האמריקאי "ניוזוויק" (18.4.2004) מאמר על הנושא העיראקי, שכותרתו "סיכוינו הריאלי האחרון". במאמרו הוא מונה שורה של צעדים בהם האמריקאים פישלו: כמו אמונם העיוור בגולים העיראקים, שטענו שהעם העיראקי הוא פרו-אמריקאי ברוב רובו; שלפי טענת עיראקים רבים החיילים האמריקנים עושים הרבה מאוד כדי להגן על ביטחונם הם, אך מעט מאוד כדי להגן על ביטחונה של האוכלוסיה האזרחית העיראקית וכו' וכו'. בסופו של הדבר, זקריה אומר, כי כתוצאה של האנטי-אמריקניזם הגובר בעיראק, המעורבות האמריקנית לא תוכל להימשך. זאת קודם כל כיוון שהעם האמריקני לא יהיה מוכן להקריב את חייליה ולא להוציא כספים נוספים למלחמה זו. זה יהיה סוף התוכניות הגרנדיוזיות של וושינגטון ל"עיראק החדשה" ולפני ארה"ב תעמוד דילמה, שעמדה לפני הבריטים בשנת 1920: איך לצאת ובכל זאת להציל את כבודה, להבטיח יציבות ולשמור על האינטרסים שלה (זאת אומרת בראש וראשונה על האינטרסים של מונופולי הנפט האמריקניים ש.ש.). לדעת זקריה, המטרה צריכה להיות עכשיו ליצור ממשלה יציבה המורכבת מפונדמנטליסטים מוסלמים, ראשי השבטים ואפילו כמה מהמנהיגים מדרגה נמוכה של הבעתיסתים לשעבר ולהעביר להם את השליטה. זה נכתב בחודש אפריל השנה. בינתים עברו שמונה חודשים נוספים ומצב האמריקאים נעשה רק גרוע יותר. הבעיה היא, שרוב ההצעות, הטובות יותר או פחות, של נותני העצות מנוגדות למטרות האמיתיות שבגללן יצאה ממשלת ארה"ב למלחמה זו.

האיחוד האירופי מול ארה"ב

    "האיבה לארה"ב בכלל, ולממשל בוש בפרט, ממלאת כיום תפקיד מוביל בדעת הקהל במדינות גדולות באירופה, בעיקר בקרב הפקידות הבכירה ובתי המחוקקים שלהן. מי שמגיע לאירופה מישראל – מדינה התומכת בארה"ב בכל מאודה – אינו יכול שלא לחוש תדהמה לנוכח התופעה. היא מפתיעה גם אמריקאים. רפובליקני ידוע אמר, כי יצביע בעד המועמד הדמוקרטי ג'ון קרי רק כדי להביא לצינון היחסים בין אירופה לארצות הברית ולהורדת מד השינאה כלפיה…

    הביקורת על ארה"ב חורגת מסוגיית המלחמה בעיראק – היא מוגדרת גם כמשבר תרבותי, המתבטא בין השאר בבוז כלפי תפיסתו 'הדתית' של בוש. אבל עיראק היא גורם מרכזי בקרע הזה; המלחמה היא שהפכה אותו לגלוי וצבעה אותו ברגשות אנטי-אמריקאיים עזים כולל שמחה לאיד." (זאב שיף, "הארץ", 7.7.2004).

    באירופה אנו יכולים להבחין בשני מינים של אנטי-אמריקניזם:

    קודם כל זו התנועה נגד האימפריאליזם, נגד הגלובליזציה (הקפיטליסטית) ונגד המלחמות בכלל ונגד ארה"ב כנציגן הבולט ביותר והמסוכן ביותר של הרעות האלו. העדות לכך היו הפגנות של עשרות המיליונים נגד המלחמה בעיראק.

    לרגשות האלה יש גם גילוים אחרים, בנוסף לעניין המלחמה בעיראק. לדוגמה, בונצואלה ניצח במשאל עם הנשיא צ'אווס והכרזתו אחרי הנצחון הייתה: "מהפכת העניים תימשך". רבים בעולם שמחו על התוצאה במשאל העם ונצחונו של צ'אווס לא רק כי נהדף ניסיון נוסף של הכוחות הריאקציוניים בוונצואלה להשתלט על המדינה ועל עושרה. הם שמחו על התוצאה גם כיוון שידעו שארה"ב השקיעה מאות מיליוני דולרים בפעולות חתרניות בונצואלה (כדי להביא לעריכת משאל העם בתקוה שתוצאותיו יוליכו להדחתו של צ'אווס) ולא הצליחה.

    אך כאמור, נוסף לאנטי-אמריקניזם של החוגים המתקדמים, יש גם אנטי-אמריקניזם אירופי שני. הוא נובע מהניגודים בין האימפריאליזם האמריקני לאימפריאליזם של האיחוד האירופי ובמרכזו גרמניה. האנטי-אמריקניזם הזה בא לביטוי במישור האידיאולוגי-תעמולתי ב"נציונליזם אירופי" המתהווה בהדרגה, קודם כל אצל הצעירים, ושגם נתמך באופן טבעי על ידי שליטי האיחוד, והוא מכוון נגד ה"אויב האמריקאי".

    ההצטרפות האחרונה של 10 ארצות גרם להתרחבותו של האיחוד האירופאי מזרחה והוסיפה לו 74 מיליון תושבים. האיחוד האירופי כולל היום כ-450 מיליון נפש והמטרה האסטרטגית של שליטיו היא להפוך אותו למעצמה הכלכלית החזקה ביותר בעולם (או לפחות, בשלב זה, לצמצם באופן ניכר את הפער מארה"ב). הכוח הכלכלי המוביל שלו היא גרמניה, שלאחר שני כישלונותיה בשתי מלחמות העולם חותרת לאותן המטרות, והפעם בדרך הכלכלית. בין ארצות האיחוד יש לא מעט ניגודים. אבל כך זה היה בכל דרך התפתחותו של האיחוד האירופי מאז הקמתו, כאשר בשנת 1957 נוסד ברומא "השוק המשותף" ודרך כל גלגוליו הגיע עד לאיחוד הנוכחי. ובדרך הארוכה זו התגברו בסופו של דבר הכוחות והאינטרסים המאחדים את ההון הגדול האירופי על הכוחות והאינטרסים הצנטריפוגליים. היום אחד הגורמים המאחדים הוא המאבק המשותף נגד המתחרה החזק הצפון אמריקאי. באירופה רואים גם שיש לזה סיכוי. כך מציינים, למשל, כי לפי נתוני ה-OECD (ארגון הקואופרציה וההתפתחות הכלכלית) השיגו בשנת 2002 בצרפת, הולנד, בלגיה, איטליה, אירלנד, גרמניה ונורווגיה פריון עבודה גבוה יותר מאשר בארה"ב, שזה לא דבר של מה-בכך. "הגרמנים עברו תפנית מבחינת תחושת העוצמה שלהם. זמן רב לא היה מצבה הגיאו-אסטרטגי של גרמניה טוב כפי שהוא היום, אומר מומחה גרמני למדיניות החוץ (זאב שיף – שם)".

    "באסטרטגיה הליסבונית", שניסחו בחודש מארס 2,000 ראשי מדינות האיחוד האירופי הוצבה המטרה להפוך את האיחוד לכוח הכלכלי המוביל בעולם. עכשיו מתווסף לכך יותר ויותר הלחץ הגובר של התשלובת הצבאית- התעשייתית האירופית, להפוך את האיחוד גם למעצמה צבאית בעלת כוח התערבות עם יחידות התערבות בעלות חימוש, תובלה, רשת קשר וכו' המודרניים ביותר.

    עם זאת, יש לציין כי מדובר בנושא מורכב, כיוון שחלק מהמדינות המצטרפות החדשות, ובמיוחד אלו ממזרח אירופה, מקורבות היום יותר לארה"ב מאשר למעצמות האירופאיות, ויש החוששים שהן יהוו כמעין "סוס טרויאני" של ארה"ב בתוך האיחוד האירופי.

האם הברירה שלנו היא באמת רק לבחור בין האימפריאליזם האמריקני לבין האימפריאליזם הגרמנו-אירופי, ואין כל ברירה מעבר לזה?

    העיתונים דיווחו מהאולימפיאדה באתונה (17.8.04): "בכל פעם שספורטאי אמריקאי מפורסם ומוערך מפסיד בניגוד לתחזיות, סוער מרכז התקשורת האולימפי בשדרות קיפיסיאס במארוסי מאלפי עיתונאים שמוחאים כפיים. השנאה הבולטת לארה"ב ולספורטאיה ולכל מה שהיא מייצגת, הפך כאן לתחביב של התקשורת. העיתונאים האמריקאים המומים מגל השנאה. הוותיקים ביניהם טוענים שלא חוו מצב כזה מאז המלחמה הקרה."

    זה המצב. המילה אמריקה (ארה"ב) מסמלת היום לרבים את כל הרוע של הקפיטליזם הברברי, הקניבלי של העשורים האחרונים. את כל הרע שהביאו עלינו הגלובליזציה הקפיטליסטית, האידיאולוגיה הניאו-ליברלית והתוקפנות האימפריאליסטית. את המצב בו נפגעים יותר ויותר אנשים מאבטלה, מעוני ומחוסר תקווה.

    כך זה קורה שבתקופה, בה המדע, הטכנולוגיה והידע האנושי בכל תחומי חיינו מתפתחים במהירות מסחררת; שבה אין כמעט יום ללא גילוי חדש או המצאה חדשה שבכוחם לשפר את אפשרויות האדם; בתקופה שהבדיוני של היום הופך המציאותי של מחר – בתקופה כזו במקום שחיינו ישתפרו הם הופכים לגרועים יותר. במציאות בה אנו חיים גדל מספר האנשים הרואים ומרגישים על עורם שמצבם הולך ורע ונוטים לקבל את הטיעון, שהקפיטליזם הוא שיטה כלכלית-חברתית גרועה. הצרה היא שהם לא רואים ולא מאמינים שאפשר לשנות משהו לטובה. לא פעם הם אומרים: "סוציאליזם וקומוניזם, זו מחשבה יפה, אבל לא בת-ביצוע. הם בניגוד לטבע האדם". וקיימת גם ההשפעה השלילית של התמוטטות הארצות הסוציאליסטיות באירופה וקודם כל של ברית המועצות.

    אולם נראה, שמתחילות להופיע סנוניות ראשונות של שינוי במגמות האלו.

    אבות המרקסיזם קרל מארקס ופרידריך אנגלס חיו ופעלו בתקופה מהפכנית של המעבר מהשיטה הכלכלית-חברתית הפאודלית השוקעת לשיטה הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית העולה. אחד הדברים שאותו הם חקרו וניתחו היה המעבר משיטה לשיטה דרך מהפכות ומהפכות שכנגד (קונטר-רבולוציה). במסגרת הניתוח ותיאוריית ה-"מטריאליזם ההיסטורי" שלהם, הדנה על ההתפתחות ההיסטורית של החברה האנושית, מופיעה גם החלק על "שלילת השלילה" (NEGATION OF THE NEGATION) לגבי השלבים המהפכניים בתולדותינו.

    שנים רבות היינו המומים מהקריסה של המשטרים הסוציאליסטיים. ומה עוד שלאחר הניצחון המזהיר של הצבא הסובייטי על הצבאות הפשיסטיים במלחמת העולם השניה, ובהמשך לאחר היווצרות והתפתחות הקהילייה הסוציאליסטית האירופית דובר בתנועה הקומוניסטית בשנות ה-60 וה-70 על "המציאות הבלתי הפיכה" לגבי הסוציאליזם באירופה. הממה גם העובדה, שלפי מיטב ידיעתי, לא הייתה התנגדות עממית בממדים שהיינו מצפים שתהיה נוכח נפילת השלטון הסובייטי.

    המהפכות-שכנגד נגד השלטון הסוציאליסטי עברו כמעט בלי טיפת דם. אך לא לקח הרבה זמן, ולאלה (ביניהם הרבה צעירים) שהפגינו למען יותר חופש ודמוקרטיה ולמען עולם בו לכל אחד יש מכונית פאר ודירה עם הרבה חדרים (כך ראו זאת בסרטים האמריקאיים) התברר מהר, שקיבלו משהו שונה לגמרי מהמובטח להם – אבטלה ועוני לרוב רובם ועושר ושליטה למועטים. הם חזרו לקפיטליזם, וזאת בצורתו הגסה והברברית ביותר (ומי שלא יודע, שישאל את העובדות ועובדים הזרים – פולנים, בולגרים, רוסים וכו') .

    נראה, שאנו מתחילים להיכנס לשלב הבא של "שלילת השלילה". ומבחינה היסטורית מהר מאוד.

    נמצאים בידי שני מאמרים על רוסיה, שיוסיפו, אני מקוה, להבנתנו את הדברים. הראשון הוא מאמרו של ב.קגרליצקי, מנהל המכון לחקר הגלובליזציה במוסקבה. המאמר הוא ביקורת, העוברת להשמצת המפלגה הקומוניסטית הרוסית. ודווקא לכן הוא מפתיע לקרוא בו את הפסוק הבא: "… והטרגדיה היא כפולה כי המפלגה נהרסת בעת ש "ה'רעיונות האדומים' זוכים שוב לעדנה".

    המאמר השני הוא "געגועים לעידן הסובייטי" מאת ז'אן-מארי שובייה, שפורסם בירחון "לה מונד דיפלומטיק" במארס 2004. נציג כמה מובאות ממנו: "בני נוער לובשים טי שירטס עם הסיסמה "מולדתי ברית המועצות", להקות רוק ממחזרות להיטים סובייטייים. תחנות רדיו משדרות יותר שירים ברוסית. בתי קפה אופנתיים ופרסומות עושים שימוש בסמלים סובייטיים" …… "סקרים שנערכו בידי מכונים בעלי מוניטין מאשרים: %57 מהרוסים היו רוצים את ברית המועצות חזרה (2001); 45% מחשיבים את השיטה הסובייטית כטובה יותר מהשיטה הנוכחית; 43% מעוניינים באמת במהפכה בולשביקית חדשה (2003)…

    "רוב האנשים שנסקרו אמרו שמאפייניה של התקופה הסטאליניסטית היו משמעת וסדר, פחד, אידיאלים, אהבת המולדת ופיתוח כלכלי מהיר; בתקופת ברז'נייב היו המאפינים רווחה חברתית, שמחת חיים, הצלחות במדע ובטכנולוגיה ובחינוך, ואמון הדדי בין האנשים; בעוד שרוסיה כיום מאופינת בפשע, חוסר ביטחון בעתיד, קונפליקטים בין העמים, האפשרות להתעשר וחוסר צדק חברתי". המאמר מלא חומר מעניין גם על ההסברה הריאקציונית, על ה"קרנות" האמריקאיות הפועלות בתעמולה האנטי-סוביטית, גם קצת על הגישה החיובית להיטלריזם בחוגים מסוימים ברוסיה של היום וכו'.

    בזמן האחרון בולט גם הנעשה בחבלים של גרמניה המזרחית לשעבר, ה"ארצות המזרחיות" של גרמניה. כזכור בזמן ההתמוטטות של הארצות הסוציאליסטיות גרמניה המערבית בלעה את גרמניה המזרחית, בזזה אותה (לטובת הקפיטליסטים שלה), אך עד היום לא הצליחה לעכל אותה.

    ואם לא עד עכשיו, עכשיו עוד פחות. "גל הפגנות במזרח גרמניה נגד הקיצוצים", כך כותבים בחודשים האחרונים שוב ושוב בעיתונים. קיימת אבטלה גדולה גם בחלק המערבי של גרמניה. יש הפגנות והתנגדות של העובדים גם במערב. אך במזרח יש יותר אבטלה ויותר מצוקה, ויש יותר הפגנות. במזרח נזכרים שקיבלו כביכול דמוקרטיה, אך מרגישים יותר ויותר מה הפסידו. במזרח גרמניה האבטלה קרובה ל- 20% (יותר מכפול מאשר במערב) והעוני הולך וגובר. הם נזכרים היום יותר מתמיד בכל מה שנתן להם המשטר הקודם, הסוציאליסטי: עבודה קבועה, ביטחון סוציאלי, חינוך, בריאות וכו'.

    קשה לדעת איך יופיע הסוציאליזם העתידי. זו לא תהיה חזרה לאותו הסוציאליזם שהכרנו אותו ועל אותה הרמה שהייתה. במהותו זה יהיה אותו העיקרון, אך על רמה גבוהה יותר. אי אפשר לנבא איך זה יהיה. אך דבר אחד ברור. זה לא יהיה סוציאליזם על יסוד הטכנולוגיה, שעליה התפתחה המערכת הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית. זה יהיה סוציאליזם על בסיס כלכלי-חברתי, שיתפתח מטכנולוגיה, שהתחלותיה נוצרו אמנם בחובו של הקפיטליזם, אך שתפרוץ ממסגרתו ותוליך את האנושות לרמה כלכלית-חברתית גבוהה יותר.

 ש. שקד,
דצמבר 2004