שר החינוך של ונצואלה, דר. אריסטובולו איסטריז מסר דיווח אישי ומקרוב על ניסיון ההפיכה בארצו לאחרונה בפני מספר ראשי איגודים מקצועיים מתקדמים שהתכנסו בניו-יורק ב-10 במאי. הנה הערותיו מתוך דבריו בספרדית, כפי שנערכו בידי דיידרה גריסוולד.

אנו עומדים מול כוחות חיצוניים בונצואלה. מאז ומעולם התקיים בארה"ב ויכוח על מה לעשות בקשר למצב שם. אך אנו רואים שאנו עומדים בפני מצב בו, למשל, קיימת כפיית אזור הסחר החופשי של אמריקה העומדת בניגוד להתחדשות באמריקה הלטינית. בקשר לאזור הסחר החופשי של אמריקה אנו רואים גם את התכנון לגבי קולומביה שהיא הזרוע הצבאית שלו.

אך מה שהם (בארה"ב) רואים הוא מצב של שינוי בונצואלה, מצב של שינוי בברזיל עם בחירתו של "לולה" (מנהיג מפלגת הפועלים של ברזיל, ל.א.דה-סילבה). הוא מוביל כעת בכל הסקרים. לכן מה שצפוי הוא אמריקה הלטינית עם "לולה", עם צ'אבז, אמריקה הלטינית, שהפוליטיקה המורכבת שלה היא בתהליך של שינוי.

לא רק בפני הכוחות החיצוניים האלה עמדנו והתעמתנו, אלא גם בפני כוחות פנימיים כתוצאה מהתפתחות ממשלת צ'אבז. היה עלינו להכין ולפתח דגם שונה. היה עלינו לשנות את המדינה כך שקולם של האנשים עצמם יישמע.

אני עצמי הייתי סגן נשיא האסיפה החוקתית (כשזו עיבדה חוקה חדשה), והתמודדנו עם המשימה של יצירת לא רק דמוקרטיה פוליטית שתאפשר חופש הצבעה בבחירות – אלא דמוקרטיה חברתית כזו, שתאפשר השתתפות ממש.

רפורמות בתחום הנפט, הדיג, הקרקע – בתהליך הדמוקרטיזציה מעורבים שיקולים שונים כדי ליצור מדינה של צדק שלא התקיים קודם. ניסינו לשנות מספר תחומים. אחד מהם היה באמצעות החוק המסדיר זכויות הקידוח, הדיג והאדמה. הוא קבע שהזכויות על תעשיית הדלק חייבות להישאר במסגרת המדינה עצמה – תוך התעמתות עם הגלובליזציה של זכויות תעשיית הדלק. בהגנה על זכויות הדיג היה עלינו להתעמת עם אותם קונצרנים בין-לאומיים, הגוררים את רשתותיהם לאורך חופי מדינות. בתחום הקרקע, הבעיה הייתה אחוזות הענק. היה עלינו לבצע רפורמות ודמוקרטיזציה של סוגיית הקרקע, כך שהיא תהייה בידי אלה אשר עובדים אותה באמת. כל אלה התגבשו בדינמיקה מעניינת.

בונצואלה אין חופש ביטוי באמצעי התקשורת. קיים מונופול של אמצעי התקשורת, המתנגדים בבירור לממשלה. הם לא נותנים כלל ביטוי לעמדותינו ואמונותינו. צ'אבז חייב היה להתעמת עם השליטה ההיסטורית והמסורתית של חברת "טלויזה", החברה אשר לכאורה היא לאומית, אך תמיד הייתה בידי האליטה בונצואלה, ותמיד הייתה בקשר ישיר וקרוב עם המגזרים הפיננסיים. צ'אבז היה ברור. הוא ידע שעליו להתמודד עם האליטה ולוודא שהתעשייה עצמה תפעל בשירות העם. המשמעות הייתה לגעת בהרבה עצבים חשופים ולדרוך על הרבה בהונות.

גדוד הגנרלים – זה סייע להיווצרות מה שנודע בשם "גדוד הגנרלים". הם היו גדוד של גנרלים, אך לא היו חיילים תחת פיקודם. הייתה להם כוונה מובהקת ליצור רושם – לא רק בונצואלה, אלא גם כלפי חוץ – כאילו ההפיכה שבדרך זוכה לתמיכה עממית עצומה. ארגונים כמו פדקאמרה, לשכת המסחר ואנשים מתוך האליטה השקיעו סכומי כסף עצומים כדי שההתגייסות הכללית תיצור רושם כזה. הייתה אותו זמן הפגנה של אנשים שהגנו, לכאורה, על פ.ד.ו.ס.א., חברת הדלק הממשלתית. הם שינו את הנתיב והחלו לצעוד לכיוון מירפלורס, ארמון הנשיאות. כשזה קרה, הייתה קריאה לדאוג לכך שהם לא יגיעו לארמון עצמו. כך שאנשים נעמדו מול מירפלורס כדי למנוע מהמפגינים האחרים להגיע אליו. צלפים החלו לירות אל האנשים שהגנו על הארמון הנשיאותי. הם הרגו מישהו בתוך הארמון. המשמר הלאומי תפס שלושה מהצלפים (משטר ההפיכה שיחרר אותם א"כ). 9 חברים נפלו בהפגנה שלנו, אך האנשים נשארו שם. אותה עת כמה מאנשינו הלכו לחפש את צ'אבז, לבדוק היכן הוא. אחרים אחזו בנשק כדי להלחם ביורים. התקשורת לא צילמה את הצלפים – רק את פעולת אנשינו. מה שהם הציגו לתקשורת העולמית היה שתומכי צ'אבז פתחו באש על המפגינים האחרים. אך מדוע הם שינו את מסלול ההפגנה מלכתחילה לעבר מירפלורס? הם ידעו שיש שם כבר 100,000 איש שדואגים לארמון. זו הייתה הפרובוקציה שהגנרלים חיפשו. הם רצו מוות כדי ש"ייאלצו" לפעול. אני עצמי הייתי בתוך הארמון עם הנשיא והקבינט. יצאנו פעמים רבות לשוחח עם האנשים בחוץ. מספר גנרלים בגדו בנשיא. אחה"צ הם דרשו את התפטרותו. אולם דרגות הביניים בקרב כוחות הצבא היו נאמנים לו.

הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות בידי ההפיכה – כשניסינו לפנות אל ההמונים, הם הפילו את אמצעי התקשורת שלנו. לכן היינו מבודדים שם במירפלורס ויכולנו לדבר רק אל האנשים בסביבה המיידית. ערוצי הטלוויזיה לא שידרו דבר מאתנו, וכך גם תחנות הרדיו. הם נתנו לצ'אבז זמן קצר להכריז על התפטרותו. בחנו את שלוש האפשרויות שעמדו בפנינו: אחת הייתה שהנשיא והקבינט ילכו למרקאיבו, שם הייתה יחידה ותיקה של אנשי צ'אבז, נאמנים ביותר. בערים השכנות היו יחידות נאמנות נוספות. השנייה הייתה להישאר בארמון ולהתנגד ביחד עם האנשים בחוץ. השלישית הייתה להסכים לרעיון שהנשיא הוא כעת אסיר. אמרנו להם שלא נסגיר את הנשיא, שאנו עומדים מאחורי רעיון ההתנגדות, אך שלא נסכים לטבח של 100,000 האנשים בחוץ. הנשיא ביקש שיעזבו אותנו לבד כדי להחליט מה לעשות. אני הייתי קצת מודאג, כיוון שהיה לי אקדח, וכיוון שזכרתי את איינדה. אמרנו לצ'אבז שלא ננטוש אותו.

הנשיא אמר, שאם נבחר להגיע למרקאיבו, הם יוכלו ללכוד אותנו במנוסתנו. אם נצא החוצה הם יכולים לירות בנו. רצינו להתנגד, אך בתוך הארמון הייתה כל המנהיגות של התנועה העממית, ולא יכולנו להשאיר את האנשים ללא מנהיגות. ציינו שביסודה זו הייתה הפיכה של גנרלים – לא של החיילים. רצינו להימנע משפיכות דמים באותו זמן. צ'אבז הציע שנישאר שם, ואם יחטפו אותו, זו תהיה דוגמא לעולם כולו, שאלה המפרים את החוקה והדמוקרטיה הם הגנרלים עצמם.

הגנרלים מאיימים להפציץ את הארמון – בזמן שהייתנו שם, קיבלנו טלפון מאחד הגנרלים, שאמר שנותרו לנו 10 דקות לפני שהם יתחילו להפציץ את הארמון הנשיאותי. זה היה בערך ב-3:30 לפנות בוקר. הנשיא אמר "הבה נשים לזה קץ. תאסרו אותי, ותסבירו את זה לעם ולעולם". ליווינו את הנשיא אל הגנרלים, והוא נלקח לפורט-טונה. לשרים נאמר שעליהם ללכת הביתה ולהסגיר את עצמם למחרת בבוקר. השרים עזבו. אני נסעתי עם שר העבודה ועם השגריר הקובני ברחובות, כדי להבין מה הרגשות בקראקס. ברחובות נפוץ הרעיון שצ'אבז התפטר, לכן ב-5:30 התקשרנו לעיתונאים ידידותיים ונפגשנו איתם. אמרנו להם שאנו רוצים לספר על שארע וצריכים עזרה בכך. אמרנו שזה לא נכון שצ'אבז התפטר, ושזו הייתה למעשה הפיכה.

בכל כלי התקשורת נטען שלא הייתה כל הפיכה, שצ'אבז התפטר, והם הראו מסמך שבו הוא לכאורה מצהיר על כך, אך הוא לא היה חתום על ידו. הם גם טענו שהוא הורה לכל שריו לצאת. כותרות כל העיתונים טענו שצ'אבז התפטר. ניסינו לכנס מסיבת עיתונאים. תומכי צ'אבז הוחרמו ע"י הטלוויזיה, הרדיו והעיתונים. המשטרה הלכה אל משרדינו ובתינו. הטלוויזיה הקריאה את שמותינו כאילו היינו פושעים. הם פשטו על בתינו, אך לא היינו שם. הפשיטות על בתי השרים לוו ע"י מצלמות הטלוויזיה ביחד עם אנשים מסוימים שירקו וצרחו. היה להם רעיון כזה, שהם ייכנסו לבתי חברי פרלמנט ומושלים, וייתקפו אותם פיזית. אני הייתי בביתי, אך הם לא הגיעו אליי. הם הלכו לבית אמי. אחת הסיבות שלא מצאו אותי הייתה שאיני מתגורר באותם האזורים כמו היתר. אני מתגורר באזור מאוכלס ביותר. כ-300 איש התכנסו על יד ביתי.

הכנסתי את העיתונאים לביתי. התחלנו לעבוד עם העיתונות הבי"ל, לשלוח דואר אלקטרוני, פקסים, ולהתקשר עם כולם. אני יצרתי קשר עם הועדה הבין-אמריקאית לזכויות האדם ישירות עם מר (סנטיגו) קנטון, דרך שגרירנו בוושינגטון, מדבר כ-15 דקות על שארע. דיברתי ישירות עם קובה. דיברתי עם הCNN– באטלנטה, כיוון שלא דיווחו דבר על שקרה באמת. דיברתי ישירות עם הטלוויזיה בספרד, איטליה, גרמניה ומקומות רבים אחרים בעולם, וזו הייתה התקשורת הבי"ל אשר ממש הצילה אותנו, כיוון שברמה הלאומית לא זכינו לדבר. חלק מהפשיטות נערכו נגד הטלוויזיה והרדיו העממיים. הם פשטו עליהם, והרסו ציוד רב.

כל זה נעשה בשש השעות הראשונות של ההפיכה בת היום. שש שעות של דיקטטורה פשיסטית. שש שעות של ממשלה פשיסטית. ונצואלה מעולם לא ראתה דיקטטורה כזאת, משטר פשיסטי כזה. כשאנו משווים בין שש השעות האלה לשלוש שנות שלטונו של צ'אבז עד אז, אין כל השוואה ברמת זכויות האדם בין מה ש(מנהיג ההפיכה פדרו) קרמונה בצע בזמן הקצר הזה, ובין ההתקדמות העצומה בתקופת כהונתו של צ'אבז. בשש השעות האלה הם הרגו, הם רדפו, הם תקפו את האנשים. אחה"צ קרמונה כנס את האוליגרכיה הכלכלית במירפלורס, אך למרבה העניין, השאיר את ראשי המאפיה ששלטו באיגודים בחוץ, פשוט בגלל שהם נראו יותר מדי כמונו. במירפלורס הם כינסו את ראשי הבנקים ואת ראשי התקשורת כדי להוציא לפועל את תכניתם לפזר את האסיפה הלאומית, לבטל את החוקה, לפטר את המושלים, לפטר את ראשי הערים. בארמון הנשיאותי הם הורידו את תמונות סימון בוליבר, וזרקו אותן לפח.

בין הגאות והשפל – אז החל השינוי, כיוון שהיו גם שידורי רדיו אחרים, כמו "פה י'אלגרייה". היו דיווחים מקובה וב-CNN. הייתה גם הודעתו של התובע הכללי שכל זה היה פעולה בלתי-חוקתית. אנשים החלו להבין שמשהו באמת השתבש. אחה"צ הם החלו לצאת לרחובות עם סירים ומחבתות בכמויות עצומות ממש. האנשים כיבו והדליקו את האורות, חסמו את הרחובות ועשו את דרכם אל המחנה, בו הוחזק צ'אבז. בפורט-טונה היה מרכז העצבים של הסקטור הצבאי. האנשים התרכזו שם ודרשו את שחרורו של הנשיא צ'אבז. מעניין לציין, שבאותו הזמן של ההתכנסות ההמונית הזאת מול המחנה, הטלוויזיה שידרה קומדיות, מוסיקה, אך כלום מהמתרחש.

כל הארגונים החברתיים ברמה הלאומית החלו להתקשר ביניהם. האנשים בערים והעיירות ברחבי המדינה יצאו מבתים והתרכזו סביב מחנות הצבא. הם דרשו ממנהיגי הצבא להצהיר על נאמנותם. במרקאיבו, בולנסיה, ובכל מקום הם עמדו מול המחנות. בכל המקומות האלה החיילים עצמם יצאו והניפו את דגל ונצואלה לאות הזדהות עם האנשים. ראשי ההפיכה כבר תכננו במוחם להשביע את ממשלתם למחרת היום, אך האנשים התקשרו ביניהם באמצעות הטלפון, המכשירים הסלולריים והדואר האלקטרוני וכולם יצאו לרחובות.

מאחר וההתאספות הפכה מתוחה, הוציאו את צ'אבז מפורט-טונה, והעבירו אותו לבסוף לאי. ההמונים השתלטו על ערוץ 8. הטלוויזיה הקהילתית החלה לנסות לעלות לשידור. הם כיוונו את האנשים להקיף את מירפלורס. איני יודע כיצד הגיעו לשם כל-כך הרבה אנשים כה מהר. נשים, נוער, זקנים, בלתי חמושים, כולם עלו על הגדרות ודרשו את צ'אבז. החיילים שמחו למראה האנשים. משמר כבוד יצא החוצה. סרן אחד אמר לאחד הקולונלים, ש"אם לא תעשו משהו למען צ'אבז – אנחנו נעשה". הקולונל החל לבכות, והסכים עמו. מנהיגי המהפכה ברחו בריצה ממש מן הארמון, כולל קרמונה. בערך ב-12:30 בשבת, השרים הגיעו למירפלורס וקראו "זה כעת זמננו. אם בכוונם להרוג אותנו – יהיה זה עם העם". היינו מאושרים למשמע הקהל העצום.

ידענו שהממשלה עזבה, אך לא ידענו היכן עומד הצבא. ניגשתי לשער וביקשתי להיכנס. השיבו לי שרק שרים יכולים להיכנס, אז נכנסתי. א"כ יצאתי לדבר אל האנשים באמצעות המגאפון. כשהחיילים ראו אותי, הם החלו לירות באוויר ולשמוח. אז נשאו אותי החיילים על כתפיהם לפורט-טונה. מסרנו מספר אנשים למעצר – שרי ההפיכה.

כל הבסיסים הצבאיים הכריזו על נאמנותם לצ'אבז. אותו הזמן, בערך בשעה 7:00 בערב הטלוויזיה עדיין שידרה שקרמונה הוא הנשיא, ושהכל תחת שליטה. אולם הנשיא האמיתי עדיין היה בידם, והם רצו להוציא אותו אל מחוץ למדינה. המצב עבור תומכי צ'אבז היה עדין. היה עלינו להבטיח את שלומו. אמרנו להם "אל תעשו דבר לנשיא, אחרת כל המדינה תתפרץ".

"כוחנו היה העם" – הם איימו לגרש אותו, והציעו שנסכים ל"צ'אביזם ללא צ'אבז". אמרנו "אין לנו סמכות לשאת ולתת. אתם יכולים לשאת ולתת רק עם צ'אבז. אנו דורשים את החזרתו המיידית למירפלורס". כוחנו היה העם, אך האחרים החזיקו את צ'אבז כאסיר. לבסוף, נאלצו הצנחנים לפרוץ ולהציל אותו, והוא שב-3:00 לפנות בוקר.

ההפיכה ארכה 48 שעות. ראינו את פניו של הפשיזם באותן שעות. העם יכול היה להשוות בין צ'אביזם לפשיזם. ב-48 השעות הללו האופורטוניסטים נחשפו כולם. כל אלה שחשבו ביום שישי שהגיע הקץ למשטרו של צ'אבז, שכחו שיש גם יום שבת. צ'אבז נבגד ע"י מספר גנרלים שחשבנו שהם נאמנים. אך 7 מערכות בחירות התקיימו בשלוש שנות כהונתו של צ'אבז, וזה סייע לארגן את האנשים.

(מתוך "workers world newspaper”, 23.5.02,
תרגום – ישי קלמנוביץ')