מחמוד מחאמיד, ממנהיגי הציבור הפלסטיני בישראל, היה בעבר ממנהיגי מק"י ומילא שורה של תפקידים מרכזיים במסגרתה. הוא היה מזכיר מחוז אום אל-פחם וחבר לשכת הוועד המרכזי עד ועידת מק"י האחרונה. ב-1999 היה מיוזמי וממייסדי הפורום הקומוניסטי הישראלי ואחר כך נבחר כיו"ר הוועד המרכזי של הפורום.

ש: היום, כשאתה רואה מה קורה בישראל, לאחר 54 שנות קיומה ו-35 שנות כיבוש, מה הרגשתך? כיצד אתה מנתח את מצבה?

ת: אין ספק שהימים שעוברים עלינו הם ימים קשים, אך הפוליטיקה הישראלית, כידוע, היא נזילה מאד ורבת מהפכים. שלטון הימין והגישה הימנית קיצונית בפוליטיקה הישראלית מתערערים לאחר האירועים הפוליטיים האחרונים, ואינם נראים כל-כך בטוחים ויציבים כמו לפני זמן קצר מאד. ההחלטות שקיבל מרכז הליכוד נגד מדינה פלסטינית תהיינה בלתי ניתנות להסברה בעולם וייצרו התנגדות בדעת הקהל הבין-לאומית – ואפילו בארה"ב לבסוף, והדבר חייב יהיה להשפיע גם על דעת הקהל הישראלית לכיוון חיובי יותר. גם בדעת הקהל הערבית, כפי שהיא משתקפת בתקשורת הערבית, יש היום יותר פתיחות להסדר שלום עם ישראל. לכן אני מעט יותר אופטימי, למרות המצב הקשה.

אנו שומעים הרבה דיבורים על רפורמות כלפי הפלסטינים ובקרב הפלסטינים עצמם. לא הכל חיובי, אך אם הדבר מקרב אותנו להקמת מדינה פלסטינית – הרי זה הדבר החשוב. יש כאלה בקרב הכוחות המתקדמים החוששים מאופייה של המדינה הפלסטינית אם תקום היום ומהאפשרות שתהפוך למשרתת של האימפריאליזם האמריקאי או האירופי, כפי שבעבר היו שחששו שהיא תשרת את בריה"מ – אך זה אינו הדבר החשוב כעת: ראשית על המדינה הפלסטינית לקום. לאחר מכן יהיה זה העם הפלסטיני עצמו אשר יילחם על קביעת אופייה של מדינתו.

ש: האם אתה עדיין מאמין שהדבר אפשרי בדרך מדינית?

ת: בסופו של דבר – זו הדרך היחידה. אין שום כוונה – וגם לא יכולת – לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ע"י מדינות ערב באמצעים צבאיים. אמנם דעת הקהל בישראל אינה תומכת כיום בהסדר שלום – אך הדבר יכול להשתנות לחלוטין, כפי שכבר ראינו בעבר. אינני מדבר על הימין הקיצוני, ממנו איני מצפה לדבר, אך לדעתי רב האנשים בשני העמים כבר עייפים מהסכסוך, ויתמכו בהסכם שלום צודק שיביא לסיומו. כדי שזה יקרה, והשינוי בדעת הקהל הישראלית יבוא, אסור לתת עילה לקיצוניים ע"י דיבורים על "השמדת ישראל" או תמיכה בפיגועים נגד אזרחים. נכון שלכל עם כבוש יש את הזכות להלחם בכל דרך למען עצמאותו וחירותו, ונכון שהכיבוש הוא שמוליד את הפיגועים, אך הפיגועים נגד אזרחים אינם משרתים את העניין הפלסטיני, ורק משרתים את הקיצוניים בישראל, המדברים בצורה דמגוגית על סכנת קיום שישראל עומדת בפניה מול 300 מיליון ערבים שרוצים לזרוק אותה לים. יותר ויותר פלסטינים מבינים היום את הנזק שגורמים הפיגועים נגד אזרחים ואת הצורך לפעול להפסקתם. אם תהיה מדיניות כזאת, שתפנה לדעת הקהל הישראלית, אני מאמין שממשלת ישראל תהיה בבעיה קשה כשתנסה להצדיק את המשך מדיניות הכיבוש שלה. גם ארה"ב לא תוכל לאורך זמן לעמוד מאחורי מדיניות הכיבוש של ישראל, אשר מסכנת בצורה ממשית את האינטרסים שלה במזרח התיכון, כפי שראינו בזמן האחרון.

בנוסף, צריך שתהיה גם הנהגה אמיתית ועקבית, אפילו ב"שמאל הציוני", אשר תוכל להשפיע על דעת הקהל בישראל יותר לכיוון של הסדר מדיני. אני חושב שיש לכך יותר סיכוי היום, כשנשמעים יותר ויותר קולות גם בתוך מפלגת העבודה הקוראים ליציאתה מממשלת שרון והפסקת החיפוי שהיא נותנת לפשעי הממשלה. מפלגת העבודה טוענת שישיבתה בממשלה מונעת מהמצב להידרדר, אך מה כבר יכול להיות גרוע יותר? חוץ מלזרוק פצצת אטום על הפלסטינים, ישראל כבר ביצעה את כל הפשעים האפשריים.

ש: כשאתה רואה את ההתעניינות הבין-לאומית בכיבוש הישראלי לעומת ההתעלמות, לעתים, ממצבי כיבוש במקומות אחרים, האם אתה חושב שהכיבוש הישראלי הוא תופעה ייחודית?

ת: הכיבוש הישראלי אינו תופעה ייחודית אך המצב הבין-לאומי לאחר נפילת בריה"מ והגוש הסובייטי יוצר מצב ש"מקפיא" את ההתעניינות במאבקים לשחרור לאומי בעולם, המונהגים ע"י כוחות מתקדמים – כמו בכורדיסטאן, אריתריאה וכיו"ב. מצד שני, יש למצב כאן מאפיינים ייחודיים: המשטרים באזור קשורים קשר הדוק לאמפריאליזם האמריקאי, הנפט הערבי הוא אינטרס אסטרטגי עבור ארה"ב, ומלבד זאת, יש לזכור שקיימות החלטות ברורות של האו"ם, מאז 1947, לגבי אופי הפתרון של הסכסוך. כל אלה מגבירים את תשומת הלב העולמית לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולמצב במזה"ת. חשוב מכך – קיים קונצנזוס בעולם כולו, ואפילו בישראל, באשר להבנת הפתרון של הסכסוך ע"י הקמת המדינה הפלסטינית בגבולות ה-4 ביוני 1967, לרבות חלוקת ירושלים, ופתרון בעיית הפליטים על-בסיס החלטות האו"ם.

אך חשוב לומר: כיבוש בכל העולם הוא אותו הכיבוש, המשרת תמיד את האינטרסים הצרים של הכובש בלבד. גם באפגניסטן, הסיבה האמיתית לכיבוש האמריקאי-בריטי איננה "מיגור הטרור ומשטר הטאליבאן", אשר ארה"ב טיפחה ותמכה בו מול בריה"מ והממשלה הקומוניסטית האפגנית, אלא מרבצי הנפט האדירים באזור. לכן, המאבק בכל סוגי הכיבוש חייב להמשך ע"י הכוחות המתקדמים בכל מקום בו הוא קיים, גם אם תשומת הלב מוסטת לפעמים לעבר מקום אחד יותר מהאחר.

ש: מה החשיבות והתרומה המיוחדת שיש לדעתך לנו, כקומוניסטים בישראל, למאבק נגד הכיבוש?

ת: ההיסטוריה מוכיחה שהקומוניסטים בישראל הציגו תמיד את העמדות הנכונות לגבי פתרון הבעיה הלאומית של היהודים והפלסטינים בארץ: עוד מלפני קום המדינה תמכנו בפתרון של חלוקת א"י-פלשתינה לשתי מדינות, כי הניתוח שלנו כקומוניסטים הבהיר לנו שהתנאים מחייבים פתרון כזה, ולא מדינה דו-לאומית, כפי שחשבו אחרים שניתן להקים. ואכן, שכנענו אותם בעמדה זו. למרבה הצער, שליטי ערב והציונות עשו יד אחת עם האימפריאליזם המערבי לחיסול המדינה הפלסטינית – והתוצאות ידועות.

היתרון שלנו כקומוניסטים הוא לא רק בשאיפה העקבית לשלום צודק – אלא בכלים שיש לנו לנתח תמיד את המצב הקיים, ולהסיק מכך לגבי אופיו של הפתרון הנכון והאפשרי. לכן גם כשהשתנו התנאים, שינינו את עמדתנו מתמיכה בחלוקת הארץ לפי קווי 47' לקווי 67'. בעמדה זו הלכנו נגד העמדה המקובלת הן בישראל והן באש"ף, אולם כיום זו העמדה המקובלת על הכל, ולנו היה חלק חשוב בשינוי עמדות שני הצדדים לכיוון זה.

זאת חשיבותה של מפלגה קומוניסטית, יהודית ערבית, בעלת כלים אידיאולוגיים המאפשרים לה בכל פעם להציג את העמדה הנכונה, ומשכנעת את הציבור בצדקתה – גם אם הדבר אינו מתבטא בהגדלת כוחה האלקטורלי. ואולם, ההנהגה הנוכחית של מק"י מביישת במקרים רבים את העבר המפואר הזה כאשר היא נגררת לעתים לצערי אחרי סיסמאות מסוכנות ושגויות, המוצגות ע"י פוליטיקאים כבשארה, ודהאמשה ואפילו האשם מחאמיד: קריאה "להתגייסות העולם הערבי והמוסלמי להצלת הפלסטינים" אינה קריאה נכונה מקומוניסט. קומוניסט צריך לקרוא לכוחות הקדמה והשלום שיביאו את הפתרון – אך קריאה לפתרון הסכסוך ע"י התגייסות "העולם הערבי והמוסלמי" וכפייתו על דעת הקהל היהודית היא שגויה ומסוכנת, ולא תביא לשלום. סיסמאות כאלה רק משרתות את הימין, גם אם הן גורפות כמה מחיאות כפיים בטווח הקצר. שלום צריך להיעשות לא בכפייה אלא מתוך הכרה בנחיצותו ע"י שני הצדדים, והדרך לכך היא רק ע"י שינוי דעת הקהל. כל דרך אחרת תיכשל – והעובדות בשטח מדברות בעד עצמן.

כואב לי לראות את נציגי מק"י היום בכנסת. בעבר, כשדיברו מאיר וילנר או תופיק טובי, היה ברור לכולם שקומוניסטים הם אלה הנואמים – אך כיום אין שום ייחוד קומוניסטי לנציגי מק"י-חד"ש.

ש: כיצד אתה רואה את המשבר בתנועה הקומוניסטית הבין-לאומית מאז נפילת בריה"מ?

ת: קשה לנתח את מה שאירע ואת הדרך שבה נפלה בריה"מ. היו אפילו חברים שטענו שגורבצ'וב היה סוכן של הסי.אי. איי. מצד שני, ההמונים – והייתי עד לכך כששהיתי בצ'כיה בשיא מהפכת הנגד – באמת האמינו שהקפיטליזם והאימפריאליזם המערבי ייטיב את חייהם. חברה צ'כית אחת אמרה לי, שאם היא הייתה משוכנעת כמו רוב העם שזה אכן נכון – היא בוודאי הייתה מצטרפת אליהם גם כן, אך היא היתה משוכנעת שההפך הוא שיקרה – ואכן כך קרה בכל המדינות הסוציאליסטיות לשעבר, ורבים מאלה שתמכו והשתתפו במהפכות הנגד במזרח אירופה, מודים היום שהמצב תחת שלטון הקומוניסטים היה טוב יותר.

גם המצב הבינלאומי השתנה לרעה: המלחמות והסכסוכים, השתוללות האימפריאליזם, ההתעשרות חסרת הפרופורציות של ארה"ב והמדינות הקפיטליסטיות המפותחות על חשבון העולם השלישי הגווע וחסר התקווה. תנועת הפועלים העולמית איבדה את המשענת שסיפקה לה בריה"מ, שעצם קיומה הבהיר למשטרים הקפיטליסטיים שיש אלטרנטיבה אחרת לשלטונם, ודחף אותם למתן יותר זכויות סוציאליות לפועלים, מחשש שיתמכו במפלגות הקומוניסטיות המקומיות. רבים בעולם כולו מבכים היום את נפילת בריה"מ. כל אלה מוכיחים, שהתיאוריה המרכסיסטית-לניניסטית והאידיאל הקומוניסטי נכונים ורלבנטיים היום לא פחות – ואולי אף יותר מבעבר, למרות המשבר שעובר עלינו.

לא שלא היו טעויות – נעשו שגיאות ואפילו מעשים איומים במחנה הסוציאליסטי ובבריה"מ; אבל בלי הבגידה מתוך המחנה הסוציאליסטי עצמו – לא הייתה מתחוללת מהפכת הנגד. לא היה הכרח להרוס הכל כדי לתקן. אפשר לראות מה קורה בסין, שמתגברת על הטעויות והמכשולים, ומגיעה להישגים יוצאי דופן.

אני מקווה, מאמין ובטוח, שתהיינה עוד מהפכות של מעמד הפועלים – אך לא נגיע לכך בדיבורים בלבד. כל מי שרואה עצמו חלק ממחנה הקדמה והשלום, שאכפת לו מזכויות אדם ומזכויות עובדים, שמתנגד לניצול – חייב להתגייס בכל כוחו כדי לשנות את המצב לטובה.

ש: הזכרת כבר את מנהיגי מק"י הנוכחיים. רבים מהם טוענים שיש לבצע רפורמות אידיאולוגיות ולאמץ תפיסות חדשות כדי "להגיע אל ההמונים". מה דעתך על כך?

ת: הדיבורים על "מפלגה המונית" אינם חדשים. שמענו אותם כבר בזמן הפילוג ב-1965 ממיקוניס, סנה, צבן וחבריהם, שוויתרו על עקרונות יסוד כדי "להגיע אל ההמונים". כולנו יודעים לאן זה הוביל אותם, וראינו גם מה קרה למפלגה הקומוניסטית הצרפתית שבחרה בדרך דומה. מה שחשוב אינו הצגת העמדה הפופולארית דווקא – אלא העמדה הצודקת והנכונה. עלינו לבחון ולבדוק את עמדותינו תמיד, אבל מה שמציעים כמה מראשי מק"י היום אינו רפורמות, ומשמעות ההצעות היא רק למעשה מיטוטה וחיסולה של מק"י כמפלגה קומוניסטית מבחינה רעיונית וארגונית כאחד, ודחיפתה אל עבר הסוציאל-דמוקרטיה. הם אולי חושבים שעמדות פופולאריות יביאו להם יותר קולות – אבל אם הם מאבדים את הייחוד שלהם, כיצד ישוכנע הציבור להצביע דווקא עבורם? רק עמדה עקרונית, נכונה ועקבית תביא בסופו של דבר להצלחה, שכן הציבור יכיר באמיתותה לאורך זמן ולא יוכל שלא לתמוך בה.

ש: בכל זאת, במק"י יש גם לא מעט חברים נאמנים לאידיאולוגיה הקומוניסטית, שאומרים שניתן עדיין לשנות את מק"י מבפנים. מה דעתך על כך?

ת: לצערי, הניסיון שלנו מוכיח שאין הדבר אפשרי עוד: במק"י יש מנגנון שפועל בצורה שרירותית ורודנית, בלי התחשבות בחוקת המפלגה, כנגד כל אופוזיציה להנהגה: בוועידה האחרונה, בה עדיין השתתפנו – ואני עצמי הופעתי בה כחבר הלשכה הפוליטית – מונו צירים ללא בחירות ובצורה לא דמוקרטית ע"י "ניפוח" שרירותי של מספר חברי המפלגה כדי להבטיח את תמיכת הרוב בהנהגה. יו"ר ועדת הביקורת המרכזית של המפלגה עצמו ביקר בחריפות מעל בימת הוועידה את החריגות הרבות מהתקנון בעת הכנת הוועידה ובחירת הצירים, וערער על הלגיטימיות שלה. א"כ ראינו מה קרה באום-אל-פחם, כשסולקו רוב חברי המפלגה במקום בגלל שהתעקשו לשמור על האוטונומיה שלהם ע"פ תקנון המפלגה. אותו דבר קרה במחוז תל-אביב, כשהועד המרכזי פיזר באופן שרירותי את ועד המחוז הנבחר. כל מי שהחזיק בעמדות שביקרו את עמדת ההנהגה – סולק מכל תפקיד רשמי – אם לא מהמפלגה עצמה. חברים שנתנו את כל-כולם למפלגה במשך שנים פוטרו בצורה שרירותית ואכזרית ממש מעבודתם במפלגה.

לאור כל זאת, אני לא רואה אפשרות אמיתית לשנות את מק"י היום מבפנים. אני אומר לכל החברים במק"י שאכפת להם, שעדיין רואים עצמם קומוניסטים: אנחנו מייצגים את האלטרנטיבה הנכונה והאמיתית; אנחנו אלה שרוצים לשמור על ההיסטוריה המפוארת של המפלגה ועל המשך דרכה הנכונה.

לכן אני קורא לכל אחד מהם להצטרף אלינו לפורום, למען חידוש ימיה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

ראיין: ישי קלמנוביץ'