מאת: דוד אשכנזי

ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, סילבן שלום ופואד בן אליעזר, שמנהלת מזה כשנה וחצי מלחמה חסרת פשרות נגד העם הערבי הפלסטיני, החליטה לנהל במקביל מלחמה דומה נגד השכבות החלשות בישראל. הצעת התקציב לשנת 2003 אותה אישרה הממשלה לאחרונה, מהווה פגיעה קשה בכל השכבות החלשות ביותר בישראל, יהודים וערבים. החלטה זו מצטרפת להחלטות נוספות שקיבלה הממשלה (במסגרתן קוצצו והוקפאו כבר מספר פעמים קיצבאות שונות של המוסד לביטוח לאומי) במהלך כהונתה, החלטות שלכולן מטרה אחת ברורה, והיא חיסול מה שנותר ממדיניות הרווחה של הממשלה.

הצעת התקציב שהציגו שר האוצר ומשרדו לממשלה, ואותה אישרה הממשלה, כוללת בתוכה שורת גזירות קשות שירעו עוד יותר את מצבן של השכבות העניות ביותר בישראל.

בהצעת התקציב לשנת 2003 מציעה הממשלה לקצץ סך של 8.7 מיליארד שקלים מתקציב המדינה, כאשר התוכנית מורכבת מקיצוץ של 3 מיליארד שקלים בתקציב הבטחון (שאותם ככל הנראה הבטיחה ארה"ב להשלים בצורות אחרות אך לבסוף הדבר לא ייצא לפועל), קיצוץ של 2.5 מיליארד ש"ח בתשלומי העברה (קיצבאות הביטוח הלאומי), קיצוץ של 450 מיליון שקלים בתקציב החינוך, קיצוץ של 500 מיליון ש"ח בתקציב משרד התעשייה והמסחר, קיצוץ של 700 מיליון ש"ח בתקציב השיכון ומינהל מקרקעי ישראל, וקיצוץ של 1.5 מיליארד שקל בסעיפים אחרים. לדברי שר האוצר בהציגו את הצעת התקציב בפני הממשלה, האוצר מציע "רפורמה" בשוק העבודה בישראל שמטרתה כביכול החזרת הישראלים למעגל העבודה. במסגרת תוכנית זו מתכננת הממשלה לגרש בשנה הקרובה כ-50 אלף עובדים זרים. שוב נשלפת "תרופת הפלא" בדמות הפרטת חברות ממשלתיות ועוד צעדים נוספים. "הרפורמה" הגדולה של שר האוצר היא לא יותר מאשר אחיזת עיניים זולה, הרי ברור וידוע לכל שהפרטה רק מביאה ליותר מפוטרים וליותר אבטלה ולא תורמת במאום לצימצום מימדי האבטלה והעוני, אלא להיפך – רק מגדילה אותם. תוכניתו השנייה של האוצר לפיה יגורשו כ-50 אלף עובדים זרים, אינה ברת ביצוע וגם אם היא תבוצע היא לא תגרום להעסקת עובדים ישראלים במקום העובדים הזרים, שכן המעבידים עצמם טוענים כל העת שאין באפשרותם להעסיק עובדים ישראלים שלגביהם הם חייבים בתשלום שכר מינימום וזכויות סוציאליות נוספות – בניגוד לעובדים הזרים שכידוע הם משוללי כל זכויות בסיסיות ושכרם נמוך בהרבה משכר המינימום. לכן לא ניתן להתייחס ברצינות להצהרות שר האוצר לפיהן "לא ייתכן שיהיו לנו 270 אלף מובטלים ומצד שני 300 אלף עובדים זרים" שכן גם הוא יודע שאת מקומם של העובדים הזרים לא יוכלו לתפוס הישראלים, משום השכר הנמוך שיוצע להם, ולכן דבריו הם בבחינת דמגוגיה זולה.

הצעת האוצר לקצץ בתקציב המוסד לביטוח לאומי היא המשך ישיר של מדיניות האוצר מזה שנים ושל מדיניות הממשלות השונות נגד רשת הביטחון שמעניקות קצבאות המוסד לביטוח לאומי. תשלומי הקצבאות מוצגים כמעמסה בלתי נסבלת, הולכת וגדלה, על אוצר המדינה. רושם זה הוא מוטעה מיסודו, המימון של רוב קצבאות הביטוח הלאומי מבוסס על תשלומי העובדים ומעסיקיהם. כמו כן חשוב לזכור שאת דמי הביטוח הלאומי משלמים כמעט כל העובדים במשק, גם אלו בעלי השכר הנמוך ביותר, בניגוד למס ההכנסה לדוגמא, שמונהג החל מרף מסויים. רוב הכסף שאותו מעבירה הממשלה למוסד לביטוח לאומי הם כספים שמיועדים לתשלום ימי מילואים, לתשלום קצבאות לעולים חדשים ולאחרים. לפי נתונים שפורסמו לאחרונה הגידול במימון תשלומי הקצבאות מחולק באופן כמעט שווה בין הממשלה ובין העובדים והמעסיקים, ומשקל חלקו של האוצר במימון תשלומי הביטוח הלאומי בתקציב המדינה לא עלה והוא עומד כ-7.5% מסך תקציב המדינה. כאן המקום לציין גם שלמרות הגידול שנרשם לאחרונה בהיקף תשלומי קצבאות הביטוח הלאומי, ההוצאה הלאומית על רשת הבטחון הסוציאלי בישראל עדיין נמוכה בהשוואה לרוב מדינות אירופה, שם שיעור זה גבוה יותר בשיעור של 60% עד 90%. כמו כן כאן המקום לציין שתשלומי הממשלה למוסד לביטוח לאומי כוללים סכום נכבד ביותר שאותו הממשלה משלמת במקום המעסיקים. בעקבות החלטת ממשלה החל משנת 1986, במקום שהמעסיקים ישלמו דמי ביטוח לאומי בסכום השווה לשיעור של 7.15% משכר העובדים, הם משלמים רק 4.3%, ואילו האוצר משלם במקומם 2.22% – סכום זה נקרא "שיפוי מעסיקים" ובשנת 2002 הוא הוערך בסכום של 3.45 מיליארד שקלים. מכאן ברור שבמידה והממשלה רצתה לקצץ בהוצאותיה יכלה בקלות לבטל את שיפוי המעסיקים, דבר שהיה חוסך לה יותר כסף והיה מונע את הפגיעה הקשה במקבלי הבטחת ההכנסה, שהם העניים ביותר בישראל, וקצבה זו היא היחידה שמונעת מהם להגיע לרעב. אבל ממשלה זו, כמו קודמותיה, דואגת בראש ובראשונה לאילי ההון ולעשירונים העליונים. דוגמא בולטת לכך היא סירובו של האוצר להיוועד עם ראשי הארגונים החברתיים המתנגדים לקיצוצים ויחסו הבוטה אליהם, בשעה שהתעשיינים ואילי ההון מוזמנים שבוע אחרי שבוע לארוחות צהריים בביתו הפרטי.

בעקבות הקיצוץ הנוסף והמתמשך של הממשלה בתקציב החינוך יפוטרו ממערכת החינוך עוד כ-1,500 מורים ויקוצצו עוד אלפי שעות לימוד, דבר שגם הוא יפגע בצורה קשה באלו שאינם יכולים להעניק חינוך לילדיהם שלא במסגרת מערכת החינוך הממלכתית ולמעשה ישמר את מעגל העוני הנוכחי ואף ירחיב אותו.

הצעת התקציב לשנת 2003 לא כוללת שום בשורה למובטלים ולעניים בישראל. גם לנוכח הקיצוצים שתוארו וקיצוצים נוספים עליהם לא הרחבתי, שיעור העוני בישראל ומספר מחוסרי העבודה צפוי לגדול ומספר מחוסרי העבודה יגיע מעבר ל-300 אלף.

הנפגעים העיקריים מתוכנית הממשלה יהיו קודם כל בראש ובראשונה האוכלוסייה הערבית בישראל, שגם היום היא מהאוכלוסיות העניות ביותר בישראל. לפי דו"ח שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שהוכן בפברואר 2002, ושפורסם לאחרונה, שמונה מתוך עשרת הישובים שנמצאים בתחתית המדד החברתי-כלכלי בישראל הם ישובים ערביים (כאשר בתחתית הרשימה: כסייפה, רהט, תל-שבע, ערערה-בנגב, כפר מנדא, חורה, לקיה, וביר אל-מכסור). בין המאפיינים שנבדקו: מקורות ההכנסה (כולל גמלאות) של התושבים, מאפייני תעסוקה ואבטלה, רמת חינוך והשכלה, היחס בין התושבים בני 0 – 19 ובני 65 ומעלה לבין מספר התושבים בני 20 – 64, כלומר בגיל העבודה, והיקף הקבוצות עם מצוקות כלכליות שונות. כמו כן מתוך 50 הישובים שסווגו בתחתית המדד החברתי כלכלי בישראל 42 הם ישובים ערבים, בהם ערים גדולות כמו רהט, אום אל-פחם, טמרה, סח'נין ועראבה. כמו כן חשוב לציין שברשימת 55 הערים שסווגו בראש המדד הכלכלי חברתי בישראל, לא מופיע אף ישוב ערבי.

הפתרון היחידי שיכול לעזור ליישובים אלה ולהעלות את רמת חייהם של התושבים הוא השקעה מסיבית יותר בתשתיות ובפיתוח אותם יישובים, כמו גם השקעה מסיבית במערכת החינוך, דבר שיביא גם להגדלה ניכרת במספר המשקיעים ויביא לעידוד התעסוקה. יש לזכור שבעוד שהערבים בישראל מהווים 17%-18% מכלל האוכלוסייה בישראל, למגזר הערבי הוקצו בסה"כ 7% מתקציבי הפיתוח. מדיניות ארוכת שנים זו של ממשלות ישראל וממשלה זו בפרט (שכזכור בצעד גזעני חסר תקדים כבר קיצצה בקצבאות הילדים לילדי המגזר הערבי בישראל) לא באה לידי שינוי כלשהו בהצעת התקציב הנוכחית של הממשלה, אלא להפך: במקום להשקיע בשכבות החלשות הממשלה ממשיכה ומקצצת להם, לכן מצבם של האוכלוסיות החלשות בישראל, יהודים כערבים ימשיך להיות בתחתית הסולם הכלכלי-חברתי, ואף להידרדר.

המשך מדיניות הכיבוש, המלחמה והרחבת ההתנחלויות של ממשלת שרון-פרס-בן-אליעזר, היא הגורם המרכזי שימשיך לדרדר את כלכלת ישראל ולהעמיק את העוני והמצוקה. ממשלת הימין בראשות שרון, לא מעוניינת בכל התקדמות במישור המדיני, והיא דוחה את כל תוכניות השלום שהוצעו לה. המשך מדיניותה הנוכחית של הממשלה, ביזבוז מיליארדי שקלים בהרחבת ההתנחלויות והמשך המלחמה והשליטה על העם הערבי הפלסטיני, הם הגורמים המרכזיים לאי יכולתה של הממשלה לחלץ את המדינה מהמשבר הכלכלי ומהמיתון העמוק בו נמצאת המדינה. רק פתרון מדיני יסודי של הבעיה הפלסטינית, יכול להביא לחידוש הצמיחה והיחלצות מהמשבר הכלכלי, והוא היחידי שיאפשר לממשלה להקצות את תקציבי הענק שמופנים היום למלחמה – לפיתוח, לחינוך ולרווחה. הפסקת המלחמה והתקדמות רצינית וכנה לעבר השגת הסכם שלום יכולה להביא לפריחה כלכלית בארץ, להגדלת התיירות ולמשיכת משקיעים זרים, כמו שהתחלנו לראות ב-1993 בעת החתימה על הסכמי אוסלו, דבר שגרם לתחילתה של פריחה כלכלית וירידה באבטלה. המצב הקשה בו מצוייה היום האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים, שחלקה על-סף רעב, יכול בקלות לגרור גם אותנו למצב דומה. חובה על כן על ההסתדרות ועל האירגונים החברתיים בישראל לעשות את הקשר הברור בין המשך מדיניות המלחמה והכיבוש לבין המצב הכלכלי המחריף בישראל. על כל ציבור העובדים בישראל ועל כל אלו שנפגעים ממדיניותה הכלכלית של הממשלה ומההפרטה להיאבק ללא פשרות, כיד אחת, נגד מדיניותה הכלכלית והמדינית של ממשלת ישראל, ולפעול להפלתה של הממשלה כמה שיותר מהר.

על ההסתדרות להביע סולידריות עם האיגודים המקצועיים הפלסטיניים שנאבקים על הבטחת זכויותיהם הבסיסיות של העובדים הפלסטינים, בד בבד עם מאבק בלתי מתפשר במדיניותה הכלכלית של הממשלה. על כל הארגונים המתנגדים למדיניות הממשלה לצאת בקריאה ברורה וחד משמעית, למען לחם, עבודה ושלום, קריאה שנכונה היום יותר מתמיד.