הדולר עולה… הדולר יורד… מה טוב ליהודים?

[מתוך ה- א' – ב' של הכלכלה המדינית]

מתי עולה הדולר ומתי יורד השקל? מתי קורה מה? התרגלנו לשמוע ולראות בעתונים שהדולר עולה או שהדולר יורד. האמת היא, שלפעמים, כאשר אנו אומרים: "הדולר עולה", הדולר בכלל לא עלה, אלא השקל ירד. ויכול לקרות להפך. אנו אומרים שהדולר ירד והאמת היא שהדולר בכלל לא ירד, אלא שהשקל עלה. ההטעיה הזו קורה כאשר אנו מניחים שהשקל עומד במקום אחד וכל יתר המטבעות זזות למעלה ולמטה. זה אמנם נראה כאילו טבעי, אבל זה לא נכון.

התעשייה המיצאת לארה"ב מתעניינת ביחס שקל מול דולר. התעשייה המיצאת לאיחוד האירופי מתעניינת ביחס שקל מול יורו. והתעשייה המיצאת ליפאן הרחוקה מתעניינת בשקל לעומת היֶן. הכלכלן, המחפש מדד רחב יותר מאשר המשחק שקל מול הדולר יבחר לו שקל מול סל-מטבעות (של כמה מטבעות כמו דולר אמריקאי, יורו של האיחוד האירופי, יֶן יפאני ולירה בריטית). זה אמנם גם כן לא לגמרי נכון, אך נותן ראייה יותר אמיתית.

ומבחינת האוכלוסיה הרחבה, המדד הוא השקל מול המצרכים שהוא זקוק להם, או במילים אחרות אותו מעניין כוח הקניה של השקל. בשבילי, אם אני קונה בעד השקל היום יותר מאשר אתמול, השקל עלה. ואם להפך ואני קונה פחות, השקל ירד.

 


האדון דוד קליין, נגיד בנק ישראל, משחק עם הריבית על השקל. אחדים משבחים אותו ואחרים מקללים אותו ודורשים את התפטרותו. מה הוא עושה? הוא קובע את הריבית שהבנקים חייבים לשלם לבנק ישראל בעד הכסף שהם לוקחים ממנו. כאשר הוא מעלה את הריבית, הבנקים הנותנים הלוואות לתעשיינים, לקבלנים, לאנשים פרטיים וכו', מעלים גם הם את הריבית ומוסיפים לזה את ה'עמלה' שלהם וכמובן את הרווח שלהם. ואם הוא מוריד את הריבית, הבנקים מורידים באותה מידה, פחות או יותר. וכפי שאומרים לנו , הנגיד עושה את הכל לפי צרכי המשק ורק לטובת המשק הישראלי.

ועכשיו נראה איך זה משפיע על הכלכלה שלנו ולמה. אם נגיד בנק ישראל מעלה את שער הריבית על השקל, מחיר השקל עולה. וזאת למה? במשק הקפיטליסטי הכסף הוא סחורה כמו כל סחורה אחרת. אמנם זו סחורה מיוחדת, שכל אחד זקוק לה, אבל בכל זאת סחורה. אם אותה סחורה מיוחדת (השקל) מניבה יותר ריבית, ערכה (ומחירה) עולה. ואם היא מניבה פחות ריבית, מחיר השקל יורד. כך קובע נגיד הבנק המרכזי שלנו על ידי קביעת הריבית אם מחיר השקל יעלה או ירד.

ואז נשאלת השאלה הבאה: למה משחק הנגיד עם הריבית? האם הוא לא יכול להשאיר את הריבית במנוחה? ההסבר הרשמי הוא, שבנק ישראל והנגיד של הבנק מונעים בצורה זו מצד אחד "התחממות יתר של המשק" והכוונה היא לגאות כלכלית חזקה, שתביא בעקבותיה, במשק הקפיטליסטי הנוכחי, לאינפלציה ובתנאים מסויימים אפילו לאינפלציה דוהרת. ומצד שני, כך הם טוענים, הוא מונע על ידי הורדת שער הריבית התפרצות משבר כלכלי ותוצאותיו.

האם זה באמת פועל, כפי שמספרים לנו? באופן חלקי ובתנאים רגילים זה פועל במידה מסוימת. אבל אנחנו עדים לכך, ודווקא בימים אלה, שלמרות כל התרגילים הפיננסיים של נגידי הבנקים ה'גאוניים' בארה"ב, בגרמניה ובמדינות אחרות, פרץ משבר כלכלי מחזורי קפיטליסטי חמור, ויש פשיטות רגל, גוברת האבטלה, והעוני מתפשט באוכלוסיה רחבה בעולם הקפיטליסטי וגם בישראל. אז איפה שליטת נגידי הבנקים המרכזיים על האיזון במשק בעזרת ויסות הריבית


אז למה אחדים אומרים שקליין מציל את המשק ואחרים שקליין הורס אותו ושהוא נכשל? ולמה אנו רואים את המאבקים בין שר האוצר לבין הנגיד? האם רק כי אחד אינו מסמפת את השני? הסיבה היא אחרת. אחדים דווקא מעוניינים בשקל חזק עם ריבית גבוהה ואחרים להפך, מעוניינים בריבית נמוכה ובשקל חלש יותר. מי הם האחד ומי השני?

במה מעוניין ההון הפיננסי, זאת אומרת הבנקאים? הם מעוניינים בשקל חזק. אצלם הכסף הוא הסחורה שאתה הם עושים את עסקיהם. סחורה כמו כל סחורה. ואם הריבית היא גבוהה, לסחורה שלהם יש יותר ערך והרווחים שלהם הם גדולים יותר. הבנקאים הם לא היחידים. נוסף לבנקאים יש גם אחרים. למשל היבואנים. גם הם מעונינים בשקל חזק. השקל החזק מאפשר להם לקנות בעד פחות שקלים יותר סחורות בחו"ל ולמכור את סחורתם זול יותר בארץ. למכור יותר ולהרוויח יותר.

ובמה מעוניין ההון התעשייתי? התעשיינים (שהם בוודאי אינם נחשבים לעוכרי ישראל), מעוניינים דווקא בשקל חלש. וזאת למה? תעשיין המייצא את סחורתו מעוניין להגיע לשוק הזר במחירים נמוכים במטבע של אותה ארץ. נקח דוגמה: סחורה מסוימת העולה בארץ 400 שקל נמכרה בחו"ל בעד 100$. לאחר שנגיד בנק ישראל הוריד את שער הריבית של השקל ומחיר השקל ירד בחו"ל, אפשר למכור את אותו המיצרך הישראלי, למשל, בעד 95 דולרים, שהם בארץ נשארים אותם ה400- שקל. והתוצאה? התוצרת הישראלית הפכה ליותר זולה בשווקי העולם ומסוגלת להתחרות יותר טוב בתוצרת המקומית. ומה שנוגע לשוק הפנימי שלנו: כל התוצרת המיובאת, מבלי לשנות את מחירה במטבע חוץ, הפכה אצלנו ליקרה יותר ומסוגלת פחות להתחרות בתוצרת שלנו. אם כך, למוצר של מטבע חלש, יש כושר התחרות גדול יותר וזה טוב לתעשיין הישראלי.


איך קורה הפלא הזה? נגיד בנק ישראל מוריד את הריבית על השקל. מחירו של השקל יורד -והוֹקוּס-פוֹקוּס- והתעשייה הישראלית מוכרת יותר גם בארץ וגם בחוץ לארץ. התעשיין הישראלי מרוויח יותר. הטריק הזה משפיע כמה ימים, או אפילו חודש חודשיים. אולם אחר כמה ימים או שבועות עולים המחירים בשקל ישראלי לא רק של התוצרת המוכנה המופיעה בחנויות. עולה מחיר הנפט, הבנזין, חומרי גלם שונים הנחוצים לתעשייה הישראלית, מכונות לבתי חרושת וחלקי מכונות לתעשייה, שאנו מייבאים, כי אצלנו בכלל לא מפיקים אותם ולא מיצרים אותם. עולה מחיר החשמל לתעשייה כי בשקלים עולה הנפט והגז. עולה הכל, שאנו צריכים ליבא. במילה אחת עולים כל מרכיבי הייצור הבאים מארצות אחרות וצריך לשלם בעדם במטבע זר. וכל זה מייקר את הייצור הישראלי.

אולם מרכיב אחד לא עלה. ניחשתם. שכר העבודה נשאר אותו שכר העבודה. המעביד משלם לעובדים שלו את אותו סכום כסף היום כמו ששילם אתמול.

ופה טמון הסוד מדוע מחיר התוצר הישראלי נשאר בכל זאת נמוך יותר בשוק העולמי מאשר היה קודם. כי שכרו של העובד הישראלי נשאר בשקלים כמו שהיה קודם. וכתוצאה מכך ירד שכרו של הפועל הישראלי מבחינת השוק העולמי ויחד עם זה גם כוח הקניה שלו בישראל. מי שמשלם עבור הטריק של מר דוד קליין, נגיד בנק ישראל, הוא השכיר הישראלי. לו השכירים היו תובעים להצמיד את שכרם לדולר האמריקאי, או עוד יותר טוב לסל מטבעות (למשל: דולר + יורו + לירה בריטית), ולמחרת ירידת מחיר השקל להגדיל את שכרם בהתאם לזה, כל התעלול של הנגיד היה כלא היה. במציאות של העולם הקפיטליסטי זה לא קורה. מתחיל משא ומתן של השכירים על תוספת היוקר. מתחיל ונמשך ונמשך. ובסוף, במקרה הטוב, השכירים מקבלים חלק של עליית המדד, אותו מדד שעצם אמינותו הוא מפוקפק.


במה מעוניינים אנחנו, השכירים, הפנסיונרים ואנשים אחרים החיים משכר ומקצבאות? אנו מעוניינים בשכר, משכורת וגמלאות, שיבטיחו לנו קיום הוגן. אנו גם מעוניינים שכוח-הקניה של הכסף שאנו מקבלים יהיה קבוע ולא יקפוץ פעם למעלה ולמחרת ירד למטה (ולרוב למטה), כדי שנוכל לתכנן את משק הבית שלנו וגם לחסוך קצת שיהיה לנו למצב של מצוקה. וגם אנו בני-תמותה ורוצים קצת יותר.



יהיו שיגידו "אה', תומן . . . תומן . . .הדברים אינם כל כך פשוטים, כפי שאתה מתאר זאת לפנינו." אני יודע זאת. יש שכירים המשלמים הלוואות ומשכנתאות והם מעוניינים שהריבית תרד. ויש שכירים החיים מצורות שונות של חיסכון ואלה מעוניינים בריבית גבוהה יותר. לפני שלוש ארבע שנים התפארה העתונות הבורגנית בארה"ב: "ראו כמה שכירים, פקידים וגם פועלים הם היום בעלי מניות! גם הם נהנים מהשיטה הקפיטליסטית ומבורסת המניות." מכרו להם מניות של חברות "היי טק" שאתמול עוד לא היו קיימות, 'אבל עתיד גדול עמד לפניהן' ונתנו להם ניירות עם הדפסה יפה. והאנשים ראו עצמם עמידים, הרי ערך המניות שלהם עלה מיום ליום. אחר כך בא המשבר הכלכלי, 'בועת ההיי-טק' התפוצצה, והאנשים הקטנים נשארו בלי הדולרים שלהם, שאלה היו, בדרך כלל, החסכונות שלהם, רק עם הנייר היפה ביד.

נכון הוא שהמציאות מסובכת יותר, אבל מי שאינו מבין את היסודות אינו יכול להבין את המצב המסובך. ודווקא בזה הם מעוניינים, הכלכלנים בשרות הבורגנות, שלא נבין כלום ושנאמין לכל סיפורי-סבתא שהם מספרים לנו.

א. תומן