טרנספר האוכלוסייה הפלסטינית מונח ביסודות הציונות

מאת: הנס לברכט

קיימים עדיין עוד רבים בארצנו ובחו"ל, בעיקר בחוגי האינטליגנציה, המשווים את מדיניות הממשלה כלפי הפלסטינים והרשות האוטונומית שלהם עם שלטון האפרטהייד לשעבר בדרום אפריקה, ואת אזורי תחת שלטון הרשות לאזורים המיוחדים לבעלי עור שחור, הבנטוסטאנים של האפרטהייד. אולם, הערכה כזאת – אם-כי בעבר היו קיימים סימנים מסוימים דומים – אינה מדויקת. הוגי הטרנספר דהיום מחוגי ומפלגות הימין הקיצוני, אלה המיוצגים בקואליציה הממשלתית ואלה שמחוצה לה, וגם ראש הממשלה בעצמו (ולא בכבודו), דוגלים בטרנספר, בגירוש הפלסטינים הדומה, בהיבטים מסוימים, יותר למודל של כיבוש הקרקע והטיפול באינדיאנים, תושבי היבשת אמריקאית המקוריים על-ידי "הלבנים", הפיונארים (החלוצים) והשלטונות בארה"ב במאה ה-19. "טרנספר" – יכולים להגדיר זאת גם במונחים בני-זמננו כ-"טיהור אתני".

נכון, ורחבעם זאבי (גנדי) טען זאת תמיד: תכנית הטרנספר שלו לא הייתה המצאתו, אלא דגלו בה אבות התנועה הציונית, כמו גם חבריו ושותפיו במעשה הקמתה של מדינת ישראל, וביניהם דוד בן-גוריון. כולם דגלו מאז ומתמיד ביסודות תכנית הטרנספר, בגירוש הערבים מן הארץ.

דעתי זאת קיבלה אישור נוסף בעיני בקיץ השנה, עת שביקרתי ב"מוזיאון לתולדות העמים" שבעיר המבורג בגרמניה. ביקרתי שם בתערוכה מרשימה ורחבה בנושא "תולדות האינדיאנים האמריקאיים מאלסקה (בצפון) ועד חבל האש (בקצה הדרומי של היבשת) במבט דרך הצילום". הייתה זו בעיקר תערוכה של צילומים, שנוצרו בידי חלוצי האמנות של הצילום במאה ה-19, בחלקם הגדול במכשירי צילום ובשיטות "הראשוניות" כגון הקמרה אובסקורה ושיטת דיאגואר. באולם תצוגה של צילומים מהמאה ה-19 (ומכשירי צילום ראשוניים דאז) מצאתי לוח-קיר ובו רישום על תולדות הגירוש של האינדיאנים במרכז וב"מערב הפרוע" בארה"ב:

תחת הכותרת המטעה 'שטחים תחת שלום' חתמו 'הלבנים' – ביניהם גם גנרלים של הצבא הפדרלי (של ארה"ב) ונציגי השלטון בוושינגטון – הסכמים עם ראשי שבטים אינדיאנים ש 'הלבנים' מעולם לא כיבדו, או אם כן, רק בחלקם הזעום ביותר', קראתי וזה צלצל בראשי והזכיר לי משהו.

בהמשך מסביר זאת הכתוב בלוח זה באמצעות הדוגמה של שבט סנטי-סיאוקס במדינה מינסוטה. אחרי ש"פיונארים" (החלוצים המתנחלים הלבנים) כבר כבשו שטחים נרחבים בשיטות אכזריות בעזרת הנשק, בעיקר באמצעות אש רובים, בו בזמן שהלוחמים האינדיאנים היו חמושים בחץ וקשת, בחניתות וברובים מיושנים בודדים – וכן בסיועם של כוחות הצבא, הם (האינדיאנים) התקוממו. באחד האירועים (בשפתנו הנוכחית היינו אומרים פיגועים – ה.ל.) נהרגו כ-500 מתנחלים לבנים. כתגובת תגמול פתחו כוחות הצבא במסע דיכוי אכזרי ביותר. שלטונות הצבא הכריזו שפעילותם מכוונת אך ורק למען השלטת שלום ובטחון למתנחלים הלבנים ונגד הלוחמים האינדיאניים בלבד. אחרי שניצחו את הלוחמים הם הרגו והשמידו את כל יושבי המאהלים, כולל נשים וטף, כמו גם כל מלאי מצרכי המזון שבנמצא. במיוחד צוין הקרב המכריע ב-וונדד ניא (Wounded Knee) בו נהרגו אלפי לוחמים אינדיאניים. כמו גם למעלה מאלף חיילי צבא ארה"ב. בעקבות הניצחון בקרב זה המשיכו כוחות הצבא במסע השמדה אכזרי ביותר. "הושמדו" בפעולות טבח עשרות אלפי חברי שבט הסנטי-סיאוקסי והנותרים "שוכנו" בכפרים מגודרים, ב"שמורות" – רזרוואטים" (reservates) רות, שרובן ככולן הוקמו בשטחי שממה. בהמשך מסופר בלוח-הקיר הזה כיצד תושבי הרזרוואטים הללו, הרעבים לפת לחם, נוצלו באכזריות על-ידי חברות כלכליות וסוחרים ספסרים מקרב המתנחלים הלבנים.

עליי להמשיך ולספר כי ב-1994, כשסיירתי בארה"ב, הביאו אותי חברים לבקר גם בשטח הקרב לשעבר בוונדד ניא. מצאתי מאות קברים של "גיבורי הצבא של ארה"ב", מסודרים שורה-שורה כמו טורי גדודים ומטופלים היטב. שאלתי היכן קברי האינדיאנים שנפלו בקרב וחברי לקחו אותי אל מחוץ לגדר בית-העלמין הצבאי. בשטח צדדי היה שלט פשוט, ובו נאמר "כאן נמצאים קברי-האחים של קורבנות הקרב האינדיאניים".

הטרנספר חלק בלתי נפרד מתולדות הציונות הפוליטית

עם ההופעה של התנועה הציונית הפוליטית בשלהי המאה ה-19 הייתה אחת מסיסמאותיה "ארץ ריקה מעם לעם ללא ארץ". כבר אז הייתה סיסמה זו מכוונת להתעלמות מוחלטת מתושבי פלסטין. והעם הפלסטיני היה כבר אז גורם המסונף כענף עצמאי של התנועה הערבית הסורית לשחרור לאומי, שקמה נגד השלטון העותומני-טורקי. פלסטין הייתה בזמנו חבל בדרום-מערבה של סוריה הגדולה תחת השלטון העותומני בשם חבל ביירות-עכו.

ב-1912 הציע אחד ממנהיגיה הבולטים של התנועה הציונית העולמית, ליאו מוצקין, הנואם המרכזי בוועידת ציוני גרמניה, שכדי להימנע מסכסוך ערבי-יהודי הצפוי בארץ-ישראל חייבים למצוא דרכים לפינוי הערבים הפלסטיניים. "הרי בארצות ערב השכנות יש קרקע מספקת לקלוט אותם", אמר. הוא הציע לשכנע את בעלי הקרקעות, מהם רוכשת התנועה הציונית קרקעות, להשקיע מהסכומים שמקבלים הערבים תמורת מכירת הקרקעות, לקנות קרקעות זולות בארצות ערביות ולשכן שם ערבים פלסטיניים שנושלו מהאדמה, בה חיו.1

פעם נוספת, ב-1914 (ערב מלחמת העולם הראשונה), אותו ליאו מוצקין, כמו גם מנהיג ציוני אחר, נחום סוקולוב, פרסמו שורה של מאמרים בהם קראו לטרנספר – כבר אז תחת הכינוי הזה – של האוכלוסייה הערבית מארץ-ישראל אל עבר ארצות ערביות. הם הציעו שהתנועה הציונית תשיג מימון לצורך מטרה זו.2 חבר נוסף של הוועד הפועל של התנועה הציונית העולמית, ד"ר ישראל זנגוויל, אף הרחיק לכת בטענו ש"אין כל תושבים ערביים בארץ-ישראל. הארץ הוצפה על-ידי נוודים ערביים, שמעולם לא יצרו כל ערכים חומריים או תרבותיים…. שיעקרו-נא את אוהליהם ויתנדפו מן הארץ…. אנו, היהודים, אף נהיה מוכנים לשלם להם את הוצאות הדרך…".3

ב-1920 התמנה המדינאי הבריטי (היהודי), "סר" הרברט סמואל, ידיד קרוב של שר המושבות דאז, וינסטון צ'רצ'יל, לנציב העליון הראשון של בריטניה הגדולה בפלשתינה. כידוע כבשו צבאות בריטניה ב-1917 את פלשתינה מידי הטורקים. באותו זמן שוחררו השטחים שממזרח לירדן בידי המרי הערבי בסיוע הבריטים (זוכרים: קולונל תומס א. לאורנס "איש ערב"). אחרי מינויו מיהר הנציב העליון סמואל להכריז, בתמיכה מליאה מצד צ'רצ'יל, על תכניותיהם של השלטונות הבריטיים לגבי הערבים, תושבי פלשתינה. לפי תוכניות אלו נועדו שטחים נרחבים בעבר-הירדן (היום בממלכת ירדן) להוות מעין "שטחי תחליף" לפלאחים פלסטיניים, שאדמתם עתידה הייתה להישלל מהם עקב הרחבתו של "הבית הלאומי ליהודים" על-פי הצהרת בלפור הנודעה. למענם של המגורשים מאדמתם חייבים לרכוש שטחי קרקע מזרחה מן הירדן כמין "פיצוי".4 כך המסמך הבריטי דאז.

הקונגרס הציוני שהתכנס ב-1921 בקרלסבאד (קרלווי ווארי בצ'כוסלובקיה) דן בתכנית זו וקיבל החלטה האומרת בצאתו מנקודת הראות שיועמדו סכומים מסוימים לטובת רכישת קרקעות בארצות ערב השכנות, וזאת מקרן-הייסוד שנוסדה זמן קצר לפני כינוס הקונגרס. 5

כאשר מדפדפים בפרוטוקולים של כל הקונגרסים הציוניים ובגנזכי ההסתדרות הציונית העולמית נתקלים שוב ושוב בדיונים על "פיצוי" הערבים הפלסטיניים בשטחי-תחליף מחוץ לא"י.

הרחיק לכת מנהלה דאז של הקרן הקיימת, יוסף וייץ, שהגיש ב-1938 לסוכנות היהודית תכנית מפורטת של "דה-ערביזציה". בין השאר נאמר בתכניתו על כך שיש "לגאול עוד שני מיליון דונם של אדמה פורייה מידי הערבים". כמו-כן על קרן היסוד והקרן הקיימת לקנות קרקעות זולות בעבר-הירדן, בסוריה וברצועת עזה ו"להעתיק לשם 87,000 משפחות פלאחים מפלשתינה (א"י)". וייץ אף חישב כי להגשמת תוכנית זו נחוצות הוצאות בסכום כולל של 2,823,000 לירות שטרלינג בדיוק! בשנת 1940 כתב אותו יוסף וייץ, שבינתיים נבחר להנהלה הציונית המצומצמת, "שצריך להיות ברור, שאין מקום בארץ לשני העמים גם יחד, היות ועם הערבים לעולם לא נגיע להיות עם חופשי ועצמאי בארצנו הקטנה הזאת. הפתרון היחיד שעומד לפנינו הוא ארץ-ישראל המשתרעת מהנהר ירדן עד לחופי ים התיכון, בלי ערבים… ואין להשאיר אף כפר ערבי אחד, אף שבט אחד. העברת הערבים צריכה להתכוון לעיראק, לסוריה ועבר-הירדן. למטרה זאת חייבים למצוא את המימון הדרוש".6

אפשר להמשיך ולצטט עוד ועוד מסמכים מסוג זה. אולם נסתפק באלו שהבאנו לעיל. נוסיף רק עוד את זה הבא בגלל האקטואליות הנוכחית:

ב-1982, בעת ששר המלחמה (שבטעות נקרא בארץ שר הביטחון), אריאל שרון שהה בביירות המערבית הכבושה בידי צה"ל, הוא גילה לנציגי העיתונות הזרה את היעדים האסטרטגיים שלו: לרוקן את מחנות הפליטים בלבנון, סוריה והגדה המערבית (הכבושה) ולרכזם בעבר הירדן. "שם קיימים שטחים נרחבים, ריקים מאדם. שיקימו שם את מדינתם, אם יירצו", הוסיף שרון בציינו כי זה הוא אחד היעדים הלאומיים של הציונות. 7

כיצד בוצעה, לפחות בחלקה, תכנית הגירוש – והפעם ללא מימון כלשהו מצד הממסד הציוני – גירוש של מאות אלפי ערבים פלסטיניים מארץ מולדתם בתקופת מלחמת 1948 והשנים הראשונות של מדינת ישראל? אין מטרת מאמר זה לספר על כך, אך ראוי לפרט על כך מעט, שכן עניין זה שייך גם הוא לנושא המאמר:

שנת 1948 נקראת בפי העם הערבי "שנת הנכבה" – הקטסטרופה. באמצעות כמה תריסרי מעשי טבח בכל אזור שכבשו ההגנה, הפלמ"ח, אצ"ל – וצה"ל אחרי הכרזת העצמאות ב-14 במאי – נוצרה פאניקה המונית, שגרמה ליצירת בעיית הפליטים, שטרם מצאה את פתרונה. לפאניקה זו תרמה לא במעט גם ההסתה מצד המנהיגים הרשמיים של האוכלוסייה הערבית בהנהגתו של המופתי הגדול של ירושלים, אמין אל-חוסייני (שקיים בזמן מסוים שיתוף פעולה עם היטלר), אשר "נבחר" על-ידי השלטון הבריטי לתפקיד יו"ר הוועד הערבי העליון בפלסטין.

הוא וחברי הנהגתו הריאקציונית תרמו לפאניקה ולבריחה מן הארץ בכך שטענו שהבריחה היא "רק זמנית". הם הבטיחו להחזיר את הפליטים אחרי חיסולה של מדינת היהודים על-ידי צבאות ארצות ערב, שפלשו אז לפלסטין/א"י. ומי היו שליטי מדינות ערב, ששלחו את צבאותיהם לפלוש ארצה? היו אלה מלכים ונסיכים ששלטו במדינות אשר היו מסונפות ל"ליגת המדינות הערביות". והליגה הזאת הוקמה על-ידי האימפריאליסטים הבריטים ומשרד המושבים שלהם. כל הצבאות הללו, חוץ מצבאות קאוואדג'י מלבנון, שפלשו ארצה, עמדו תחת פיקודם של קצינים בריטיים בכירים. ראש המטה הכללי של צבאות הליגה היה לא אחר מאשר פילדמרשל סר ג'ון גלאב (גלאב פאשה) הבריטי. על גבם של צבאות אלה ניסו הבריטים לבטל בכוח צבאי את החלטת האו"ם מנובמבר 1947, שביטלה את המנדט הבריטי על פלשתינה, ולשוב ולהקים מחדש את שלטונם על פלשתינה. לכן קבעו גם המפלגות הקומוניסטיות בארץ, המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית ו"הליגה לשחרור לאומי בפלסטין" (לאחר איחודן ב-1948, המפלגה הקומוניסטית הישראלית – מק"י) – שהמלחמה הזאת הייתה מלחמת השחרור מן השלטון הקולוניאליסטי הבריטי. (כדאי לחזור על החומר של "ועידת האיחוד" של המפלגה באוקטובר 1948. אל נשכח, ואל ניתן לשכוח, כי חלקים נרחבים של האוכלוסייה הערבית לא נפלו בפח שטמנו להם ההנהגה הריאקציונית והבריטים בהוסיפם חלק ביצירת הפאניקה בקריאתם להגר "זמנית" מארץ מולדתם. בין אלה שראו את המצב בעין ריאליסטית היו בראש וראשונה הקומוניסטים הערביים. בדיוק בגלל זה נכלאו רבים מהם בעזה ובדרום הארץ על-ידי הפולשים המצרים במחנה מעצר ליד אבו-עגילה במדבר על גבול מצרים. המעצר נמשך גם תחת שלטון צה"ל אחרי גירוש המצרים. רק כעבור מספר שבועות הם שוחררו הודות להתערבותו של החבר מאיר וילנר, שהיה בזמנו נציג מק"י במועצת העם הזמנית).

בסיכום, אירועי 1948 אכן שייכים בהחלט למאמר זה על היעד האסטרטגי האידיאולוגי והפרקטיקה של הציונות, לפני ואחרי הקמתה של מדינת ישראל. בל נשכח גם שגירוש של פלסטינים נמשך אחרי 1948, שנת הנכבה – אמנם בתקופות ובמספרים מצומצמים, כגון בזמן מלחמת ההתפשטות הטריטוריאלית ב-1967, וכן בתקופות אחרות, כאשר שר החקלאות והבינוי בשטחים הכבושים, שהיה לא אחר מאשר אריאל שרון, עשה "נקיון" ברצועת עזה וגירש אלפים של תושבי כפרים ומאהלי הבדויים. קלגסיו של שרון, בתמיכת צה"ל, העבירו אותם בכוח אל מעבר הגבול המדברי בערבה עם ירדן. שרון תירץ את הגירוש האנטי-אנושי הזה בצורך "לסלול כבישים אסטרטגיים להגנה". אולם המטרה האמיתית היתה לנקות שטחים מערבים פלסטיניים עבור התנחלויות פרובוקטיביות ברצועה, הגורמות לנו ולמדינתנו צרות צרורות עד היום הזה.

עדיין אין פרסום רשמי על ממדי ההגירה של תושבים פלסטיניים מן הגדה המערבית ורצועת עזה, העוזבים בימים אלה את מולדתם בעקבות הטרור הממלכתי הישראלי האכזרי ויצירת חיי הגהנום על-ידי שלטון הכיבוש ועל-ידי המתנחלים. מקורות פלסטיניים וירדניים מדברים על כך שבממלכת ירדן בלבד נמצאים כיום עשרות אלפים, ואף למעלה ממאה אלף, של פליטים חדשים כאלה.

סכנת המשך הביצוע של התכניות השטניות הללו, גירוש של המוני הפלסטינים אל מעבר לגדות הירדן, הפכה בימים אלה לממשית ביותר. הרי מדברים בגלוי, כי בצל של מלחמת ארה"ב נגד עיראק, שרון ושותפיו הציוניים הקיצוניים ינסו להשלים "מה שלא גמרו לעשות ב-1948/49" לפי דבריהם-הם, כמו גם הריסת רשת ההשקיה שנבנתה לאחרונה בדרום לבנון. אומנם, מובאים בחשבון דעת הקהל והלחץ הבינלאומי, וקיימת גם אפשרות שלחלק קטן של האוכלוסייה הפלסטינית יתנו להישאר בתנאי שיסכימו להשתכן במספר מצומצם של "שטחים אוטונומיים סגורים" – מן "שמורות", דוגמת אלה שקמו במאה ה-19 בארה"ב.


כתב-עת Judische Rundschau (מבט יהודי, ברלין, 12.07.1912, צוטט מ- ולטר לקויר, תולדות הציונות (אנגלית) ע' 231.
ולטר לקויר, שם, ע' 231.
ולטר לקויר, שם, ע' 231-232 ,ראה גם: הנס לברכט, הפלסטינים – עבר והווה, תל-אביב, 1987, ע' 55-56.
Christopher Sykes, Cross Roads to Israel, Palestine from Balfour to Bevin – (אנגלית) לונדון, 1965, ע' 66.
ולטר לקויר, ע' 232, הנס לברכט, ע' 56.
 על-פי קטעים מיומנו של יוסף וייץ שפורסמו ביומון ההסתדרות "דבר" ב- 29.09.1967.
זאב שיף./ אהוד יערי, "מלחמת שולל", ירושלים / תל-אביב, 1984, ע' 37/38.