מפלגה סוציאל-דמוקרטית – יחד לאן (ועם מי)?

ש. שקד

 

כשלוש שנים תכננו הקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית שמאלית ישראלית, שתהיה יורשתה של מפלגת מרצ ושאליה יצטרפו חברים שהתפלגו ממפלגת העבודה וגורמים נוספים, ולבסוף יצאה מזה "מפלגת יחד". בעיבוד מסמך היסוד האידיאולוגי של המפלגה החדשה השתתפו יותר מ-150 איש. זה יפה. אך השאלה היא לא רק כמה אנשים עבדו על המסמך, אלא איזה אנשים הם היו. אנשים בעלי דעות שונות, אולי אפילו מנוגדות, הכניסו את דעותיהם לקדרה אחת ויצא מזה כמעין תבשיל, משהו לא הנה ולא שמה, שהשם "יחד" מתאים לו בהחלט. אפשר לומר שבמקרה הזה, במקומה היא האמרה הלטינית NOMEN EST OMEN (השם הוא אות לבאות).

לפני הפריימריס על המנהיגות במפלגה החדשה הצהיר ח"כ רן כהן, שאם הוא ייבחר לראשות "יחד" הדבר הראשון שיעשה הוא לפנות אל הארגונים החברתיים ולהציע להם שיתוף פעולה. רן כהן מייצג את האגף הקרוב יותר למצוקות הכלכליות והחברתיות של שכבות רחבות בקרב האוכלוסיה הישראלית. לעומת זאת, יוסי ביילין מדבר אל המעמד הבינוני. שם הוא רואה את מאגר בוחרי מפלגת יחד. לשאלה מי זה ומה הוא המעמד הבינוני עוד נחזור ביתר הרחבה בהמשך המאמר. יוסי ביילין מתאונן, שמנסים להציג אותו כדיפלומט שהגיע למפלגה זו די בטעות. הוא מדגיש, שדווקא הוא זה שכתב ספר על הסוציאליזם. ואיך קוראים לספר זה? איך אם לא "מסוציאליזם לסוציאל-ליברליזם".

שלא תהיינה אי הבנות. יוסי ביילין ראוי להערכה על חלקו בכמה מערכות חשובות למען השלום. יחד עם מספר מחבריו הוא הלך הכי רחוק מבין האישים במחנה הציוני בכיוון של שלום צודק בינינו לבין הפלסטינים (רחוק יותר גם מרן כהן) ובכיוון הסיסמה הישנה של הקומוניסטים הישראליים עוד מאז 1967: "שתי מדינות לשני עמים". ואת זה אף אחד לא יכול לגזול ממנו. אבל להיות איש שלום אמיץ ולהיות סוציאליסט זה שני דברים נפרדים. למחנה השלום שייכים אלה הנקראים סוציאליסטים, אבל גם חלק מהמפלגות האזרחיות (הבורגניות). ולאלה מצטרף אפילו חלק מהבורגנות המעוניין בשלום ואשר לא מרוויח כלום מהמשך המלחמה בפלסטינים (לעומת זאת, יצרני נשק, קבלני בניית הגדר/חומה, ספקי מלחמה אחרים או בעלי חברות המספקות עשרות אלפי אנשי ביטחון למוסדות, בנקים וכו' ומתעשרי מלחמה אחרים אינם בוכים בגלל המשך מצב המלחמה).

ביקורת נוקבת על המפלגה החדשה והקמתה הביע תחת הכותרת "ההחמצה של יחד" פרופ' זאב שטרנהל. נביא כמה שורות ממאמרו: "מכאן ברור, שייסודה של מפלגה סוציאליסטית-דמוקרטית ירד מעל הפרק. כך בוזבזה התחמושת שראוי היה לשמור ליום שבו תבשיל בקרב הארגונים החברתיים השונים ההכרה כי ללא כוח פוליטי מאורגן אין אפשרות לפעול לשינוי פני החברה. כי זו הרי הייתה הכוונה המקורית: להקים מפלגה שתיטול על עצמה לא רק את משימת המאבק על השלום, אלא גם על הצדק החברתי. תכליתה הייתה למלא חלל הזועק לשמיים (הדגשה שלי- ש. ש.), אך כדי להצליח במשימה דרוש היה מהלך קצת יותר מלהיב." ("הארץ", 23.1.04).

כל מפלגה פוליטית מייצגת את השאיפות ואת האינטרסים של מעמד כלכלי-חברתי מסוים או של שכבות מסוימות. וזה לא משנה כלום, אם על-פי הצהרותיה ודיבוריה היא כביכול מייצגת את האינטרסים של כל החברה או של כל האומה ופועלת לטובתכולם. ואנו לא צריכים ללכת רחוק כדי לחפש דוגמאות. האם שר האוצר הישראלי, בנימין נתניהו, אינו מצהיר שהוא פועל לטובת כולם, גם לטובת הפועלים, העניים וכו' ולא רק לטובת העשירים? והאם לא הוא היה זה שאמר, שאם יהיו רווחים (לקפיטליסטים) תהיה רווחה לעם (באמת?).

בפריימריס למנהיגות מפלגת יחד התמודדו, כאמור, שני מועמדים. היה ברור, שתוצאות הפריימריס יקבעו במידה רבה את הכיוון בו תלך המפלגה החדשה, את הקו הפוליטי שלה. וחברי המפלגה החליטו. יוסי ביילין ניצח בפריימריס והקו שלו הוא הקובע. כאמור, ביילין מדגיש את תפקיד המעמד הבינוני. מיד אחרי נצחונו הוא דיבר ברדיו (רשת ב' 17.3.04) ואמר שהמאגר של מפלגת יחד הוא המעמד הבינוני. כמו-כן הוא הדגיש את מרכזיותו של המעמד הבינוני בחברה.

במסמך היסוד האידיאולוגי של מפלגת יחד אנו קוראים (פרק ב'. עקרונות מדינת הרווחה): "בשנים האחרונות, כתוצאה ממדיניות כלכלית וחברתית מוטעית נשחק מעמד הביניים וכתוצאה מכך מתערער עמוד השדרה של החברה" (הדגשה שלי – ש.ש.).על עמדה זו מותחת ביקורת העיתונאית חנה קים במאמרה "רגע האמת של כהן ופרץ" ("הארץ" – 18.3.04): "השקפתו הכלכלית-החברתית (של י. ביילין – ש.ש.) מוגדרת כ"סוציאל-ליברלית", וכמו יוסף לפיד גם הוא פונה אל המעמד הבינוני המשכיל. בחירתו לראשות יחד הולידה שינוי יונית. עוד רסיס מפלגה, שיתקוטט עם מפלגת העבודה ושינוי על קולות המעמד הבינוני המצטמק" (הדגשה שלי – ש.ש).

משני הציטוטים מתברר, שבשניהם מדובר ב"מעמד הבינוני". בשניהם משתמשים באותו המונח, אך הפירוש הוא שונה אצל כל אחד. ואין זה פלא. בעשורים האחרונים של המאה הקודמת פורסמה בארצות המתועשות שורה של ספרים ומחקרים על "המעמד הבינוני" ומי משתייך אליו, ולכל מחבר היה מעמד בינוני משלו. וכיוון שהמעמד הזה אמור להיות הבסיס ההמוני של מפלגת יחד, גם לפי דבריו של המנהיג החדש וגם לפי מסמך היסוד האידיאולוגי, לא יהיה זה מיותר להתפנות להבהרת השאלה מה הוא המעמד הבינוני.


מעמד בינוני – מה זה ומי הם אלה המשתייכים אליו ?

כפי שכבר צוין לעיל, לכל אחד ממחברי הספרים והמחקרים על המעמד הבינוני יש מעמד בינוני משלו. אחדים מהם מכניסים לאותו מונח של "המעמד הבינוני" את הזעיר-בורגנות העירונית (בעלי חנויות קטנות ובינוניות, בעלי מלאכה, בעלי מפעלים קטנים ועצמאים שונים אחרים). אחרים מוסיפים אליהם גם את האיכרות העמידה, את האינטליגנציה, את "הפרולטריון של הצווארון הלבן" ואפילו את האריסטוקרטיה הפועלית בעלת השכר הגבוה באופן יחסי. הם כורכים ביחד אנשים ממעמדות שונים, בעלי אינטרסים שונים ומנוגדים ומה שחשוב אפילו יותר – בעלי עתיד היסטורי שונה. המכנה המשותף בהגדרת המעמד הבינוני שלהם איננה שותפות האינטרסים בין משתייכי המעמד, או העתיד ההיסטורי המשותף שלהם, אלא גודל ההכנסות או גודל הרכוש שלהם.

הדעה המרקסיסטית היא אחרת. כדי להסביר אצטט את וו. אי. לנין: "המעמדות הם קבוצות גדולות של בני אדם, הנבדלים לפי המקום שהם תופסים במערכת ייצור חברתי מוגדרת באופן היסטורי, לפי יחסם (המעוגן ומנוסח בדך כלל בחוקים) אל אמצעי הייצור, לפי תפקידם בארגון החברתי של העבודה, ועל כן לפי אופני הקבלה של אותו חלק של העושר החברתי, העומד לרשותם, ולפי ממדיו של אותו חלק." אצל לנין השתייכותו של אדם למעמד מסוים נקבעת על ידי מעמדו ותפקידו ההיסטורי במערכת הייצור החברתי, החלק שלו מהעושר המתווסף ושותפות האינטרסים שלו עם יתר חברי מעמדו.

שני המעמדות הראשיים בחברה הקפיטליסטית הם הבורגנות (הקפיטליסטים או יזמים כפי שאוהבים לכנות אותם היום כדי ליצור אהדה כלפיהם) ומעמד הפועלים (הפרולטריון). בין השניים נמצאת הזעיר-בורגנות, העירונית והכפרית, שמבחינה היסטורית עברה לקפיטליזם מתקופת הפיאודליזם של ימי הביניים. אליהם מתווספים מספר קבוצות חברתיות קטנות כמו אנשי מקצועות חופשיים, פרולטריון למחצה (שהם בו זמנית גם שכירים וגם עצמאים) ושכירים שאינם בעלי אמצעי ייצור, אבל הם שונים מבחינה מסוימת ממעמד הפועלים, והכוונה בראש וראשונה לאינטליגנציה. החלוקה הזאת התקיימה תוך שינויים איטיים מהתקופה הראשונה של הקפיטליזם עד לחצי השני של המאה הקודמת.

הזעיר בורגנות סובלת מלחץ של הבורגנות הגדולה (בעלי ההון הגדולים), המצרה את צעדיה כמתחרה החזקה יותר ומנשלת אותה. ומצד שני, היא חוששת מפני פאופריזציה (מהמילה הלטינית פאַוּפּר – אביון) ופרולטריזציה (תהליך דלדולה והפיכתה לפועלים) ושונאת את האדומים. מבחינה פסיכולוגיה-חברתית הזעיר-בורגנות הייתה לרוב ימנית ולאומנית. בין שתי מלחמות העולם, בחצי הראשון של המאה הקודמת, היוותה הזעיר בורגנות את הבסיס ההמוני של התנועות הפאשיסטיות באירופה. אבל לא רק בעבר. השבועון הבריטי (השמרני) "אקונומיסט" (13.3.2004) כתב במאמרו על הימין הצרפתי לקראת הבחירות המוניציפליות, שהתעמולה השובינית של מפלגתו של לֶה פֶן מדברת קודם כל אל לבם של חנוונים, איכרים, בעלי מלאכה, אנשי עסקים קטנים ומובטלים, שהם מהווים את הגרעין הקשה של בוחריו.

מאז החצי השני של המאה הקודמת העולם עובר את תקופת המהפכה המדעית-טכנית, שניצניה הראשונים הופיעו במלחמת העולם השנייה. היא התחילה בארצות המתועשות ומשם התרחבה וחדרה לכל פינה על כדור הארץ. המחשוב, הרובוטיקה, מהפכת המידע, ייצור חומרים מלאכותיים וכו' חודרים לכל ענפי הייצור, לשירותים, לעבודה הרוחנית אבל גם לעבודה הגופנית, ומלווים אותנו מיום הולדנו עד ליום מותנו.

וכדי להבהיר: המהפכה התעשייתית, שהתרחשה בשליש האחרון של המאה ה-18, ניתקה את הייצור מהגבלותיה הפיזיות של יכולת העבודה של האדם (בתי חרושת עם מכונות מונעות בכוח הקיטור במקום תעשייה ידנית – "מַנוּפקטוּרוֹת"). המהפכה המדעית-טכנית של תקופתנו מנתקת את הייצור ואת הפעילות האנושית בכלל מהגבלות מסוימות של כושרו הרוחני של האדם ומגדילה עקב כך את כוחו היצרני בשיעורים גדולים ביותר.


מי שייך למעמד הבינוני?

מוכר הוא הסיפור על אחות בית חולים, שענתה למישהו שקרא לה פועלת: "אני אחות ולא פועלת ניקיון." אך אותה אחות לא תראה זאת כעלבון אם יקראו לה עובדת שכירה. היא מתארגנת באיגוד מקצועי שלה בדיוק כמו הפועלים, שובתת כמו הפועלים ומשתמשת באותן הצורות במאבקה על זכויותיה כמו מעמד הפועלים הוותיק. גם גורלה ההיסטורי הוא כגורל מעמד העובדים השכירים. בשנים האחרונות אנו מרבים להשתמש בביטוי "עובדים שכירים", כי זה מקובל על כולם. אם זה משרת את מאבק מעמד הפועלים אין בזה פסול. עם הכרה מעמדית או בלי הכרה מעמדית, אותה אחות בית חולים שייכת למעמד הפועלים (או מעמד העובדים השכירים) המודרני.

היו ספרים שמחברם הכניס לאותו מעמד הבינוני שלו את החנוונים הקטנים והבינוניים, את בעלי המלאכה, את האיכרים הקטנים והבינוניים ודומיהם – כולם אנשים השייכים באמת לזעיר בורגנות, סוג אנשים שעתידם להצטמצם ולשקוע מבחינה כלכלית-חברתית. ראינו איך שירד אחוז העוסקים בחקלאות בארצות המתועשות בין השנים 1950 ל-1977 מכמה עשרות אחוזים של האוכלוסיה לאחוזים בודדים, ואיך שכתוצאה מכך נוצרה נהירה של עשרות עד מאות מיליוני אנשים מהכפר אל העיר (לדוגמה: בצרפת ירדה האוכלוסיה הכפרית מ33% ל- 10%; ארה"ב 12 – 3; גרמניה המערבית 23 – 5). התהליך המהיר הזה הוא, כידוע, תוצאה של מיכון ומיחשוב החקלאות (טרקטורים, קומביינים, קטפות כותנה, השקייה ממוחשבת, שימוש בכימיקליים חדישים וכו'). התהליך המקביל בזעיר בורגנות העירונית הוא איטי יותר. אך גם הוא נמשך בהתמדה. רשתות מסחר גדולות דוחקות הצידה את החנויות הקטנות, בעלי מלאכה עצמאיים הופכים שכירים במוסכים גדולים  וכו'. כדי "לשפץ" את המעמד הבינוני שלהם מבחינה מספרית וחשיבותו, מוסיפים האידיאולוגים הבורגניים גם שכבה, שהיא שונה גם מבחינת האינטרסים שלה וגם מבחינת עתידה הכלכלי והחברתי. אלה הם העובדים השכירים העובדים עבודה רוחנית, או עבודה רוחנית ברובה, שמספרם גודל במהירות, עתידם לפניהם והאינטרסים וצורות המאבק הכלכלי שלהם  זהים לאלה של הפועלים ("פרולטריון הצווארון הלבן"). זו המציאות ואותה היו רוצים האידיאולוגים הבורגניים להעמיד על הראש ולבלבל לנו במוח.

ולאחר הבהרה קצרה זו, אפשר להמשיך בנושא שלנו.


סוציאל-ליברליזם או קפיטל-ליברליזם

במסמך היסוד האידיאולוגי של מפלגת יחד (פרק ב. עקרונות מדינת הרווחה) נכתב: "בשנים האחרונות, כתוצאה ממדיניות כלכלית וחברתית מוטעית נשחק מעמד הביניים וכתוצאה מכך מתערער עמוד השדרה של החברה." לגבי הזעיר בורגנות, נכונה הקביעה שמעמדה נשחק. אך זו ראשית כל תוצאה של החוקים הפנימיים של הכלכלה הקפיטליסטית, ולא דווקא של מדיניות מכוונת של האוצר הישראלי. אך אם כוונת מסמך היסוד של "יחד" למהנדסים, טכנאים, אדריכלים, אנשי מחשבים, מורים, רופאים, אחיות וכו', אז הם, כבעלי מקצוע הנחוצים לחברה, אינם נשחקים. להפך. מספרם האבסולוטי והיחסי גדל בהתמדה וחשיבותם הכלכלית עולה. מה שנשחק זה שכר העבודה שלהם והתנאים הסוציאליים שלהם, כפי שקורה לכל מעמד העובדים השכירים,  הן עובדי הצווארון הכחול והן עובדי הצווארון הלבן. וגם זה לא קורה בגלל איזשהי טעות, אלא זו מדיניות מכוונת, ולא רק בישראל.

במפגש האביב של צמרת התעשיינים באיחוד האירופאי (25/26.3.2004) תבעו ראשי איגודי התעשיינים "עלות עבודה" (פריון עבודה) באיחוד האירופאי כמו בהודו. ומה שדורש בעל הבית הממשלות צריכות לבצע, או לפחות לנסות לעשות זאת. נגד זה אפשר וצריך להאבק, גם שם וגם בישראל. אך זו לא תהיה מפלגת יחד, עם עמדותיה, שתעמוד בראש מאבק כזה.

אנו קוראים בתת-בפרק "צמיחה בטווח הקצר" (פרק א. צמיחה כלכלית) של המסמך האידיאולוגי את המשפט הבא: "מדיניות מקרו-כלכלית הקובעת יעדים מגוונים: יעד אינפלציה, יעד גרעון, יעד אבטלה מוגדר (הדגשה שלי ש.ש.), יעד צמצום פערים על פי קריטריון מדיד."


את מי משרתת האבטלה?

כידוע, השיטה הכלכלית הקפיטליסטית זקוקה לאבטלה בגלל שתי סיבות:

א) כדי שיהיה מאגר כוח עבודה פנוי כאשר הקפיטליסט רוצה להרחיב את ייצורו כתוצאה מהרחבת השוק שלו;
<align="justify">ב) כי מחנה המובטלים לוחץ, בעצם קיומו, להורדת מחיר כוח העבודה כלפי מטה, בעוד שבמצב שבו אין אבטלה קל יותר לעובד השכיר להאבק על העלאת מחיר כוח העבודה שלו, זאת אומרת להגדיל את שכרו. זאת בהתאם ל"חוק ההיצע והביקוש". לכן לאבטלה דואגים הן מעמד הקפיטליסטים והן השיטה הקפיטליסטית עצמה. ומאידך, מפלגה סוציאליסטית צריכה להאבק נגד האבטלה, לעמוד לצד העובדים השכירים ולומר זאת ברור, ולא להתעסק עם "יעד אבטלה מוגדר".  

הבה נראה קטע אחר ממצע יחד: "מדינת ישראל התקדמה עד אמצע שנות התשעים לרמתן של המדינות המפותחות ביותר … תהליכים אלו נפסקו בעקבות הקפאת התהליך המדיני והתפרצות האלימות. הצמיחה נעצרה והמשק נקלע למשבר. ישראל משלמת מחיר כלכלי וחברתי אדיר על הכיבוש ועל הטרור והאלימות …… כלכלת ישראל חשופה גם למשברים בשווקים הבינלאומיים, במיוחד בתחום ההיי-טק." מה רע בנכתב? מילים אלו מדברות אל לבו של כל איש שלום ישראלי ועוזרות למאבק לשלום. הבעיה היא, שהמובאה על סיבות המשבר הכלכלי בישראל היא רק אמת חלקית. כזכור, הסימנים הראשונים של המשבר הכלכלי הישראלי הנוכחי הופיעו כבר כמה חודשים לפני התחלת האינתיפאדה ולא רק כתוצאה מהאינתיפאדה. אלה היו הסימנים של המשבר הכלכלי הקפיטליסטי המחזורי והם הופיעו באותו הזמן לא רק בישראל, אלא גם בשורת ארצות שאצלן לא הייתה כל אינתיפאדה. הם הופיעו, כי המשבר הכלכלי הקפיטליסטי הבשיל בעולם המתועש. זה לא אומר, שלאינתיפאדה אין השפעה הרסנית על המשק הישראלי (במשך הזמן הפכו השטחים הכבושים לשוק ישראלי חשוב ביותר וזה נפגע בשנות האיתיפאדה). אך לעומת זאת יש ענפים מסוימים, כמו יצור נשק ותחמושת, בנייה של גדרות ומכשולים אחרים, הספקת אנשי בטחון וכו' שדווקא פורחים כתוצאה מהמצב.

בזמן האחרון ישנם סימנים ראשוניים מסוימים, שמתחיל מחזור כלכלי חדש ומעבר מהמשבר הכלכלי לתחילת התאוששות. זה קורה בעולם וגם אצלנו. מדברים על הסימנים למרות האינתיפאדה. נתניהו טוען, שזו התוצאה של מדיניותו. אלו מעשיות של סבתא. כפי שגם שם המשבר אומר, המשבר המחזורי הוא חלק מהמחזור המשקי הקפיטליסטי ומופיע כחוליה של כל מחזור ומחזור. ככה זה מאז התחלת השיטה הכלכלית הקפיטליסטית ועד היום. ולאחר כל משבר כלכלי עם אבטלה גדולה באה התאוששות.  כנראה, שגם המשבר הכלכלי הזה, הנמשך כבר שלוש שנים בעולם וגם אצלנו,  מתחיל להסתיים, למרות שמבחינת תנאי חייהם של רובם הגדול של האזרחים בארץ אין עדיין כל סימנים של הטבה, אלא להפך, הם ממשיכים לסבול מהגזירות הקשות שהנחיתו עליהם ממשלות ישראל בשנים האחרונות תוך ניצול המשבר הכלכלי (אין כסף בקופה…צריכים לקצץ קצבאות…) והמצב הבטחוני. האבטלה עדיין עולה בממדים עצומים.


משבר בשיטה הקפיטליסטית

עכשיו מתעוררת השאלה, למען מה טוב להזכיר את כל זה בהקשר של מפלגת יחד? הרי מה שנכתב ב"מסמך היסוד האידיאולוגי" נעשה למען מטרה טובה: להוכיח את חשיבות השלום מכל הבחינות, גם מבחינה כלכלית. לאזכור יש שתי סיבות:

1.    הוצאת הקפיטליזם כאשם האחראי העיקרי למשבר הכלכלי ולאבטלה ההמונית מהתמונה והחלפתו במצב הבטחוני באופן בלעדי מחלישות את המאבק הראשי, את המאבק העולמי נגד עצם השיטה הקפיטליסטית.

2.     הטענה שאחרי שישרור השלום הכל יהיה בסדר גם מבחינה כלכלית היא ניסיון להטעיה ואומרת לאותן השכבות שלא יודעות ממה להתקיים היום ומחר: "חכו בסבלנות עד שנעשה לכם את השלום ואז הכל יסתדר". אם השמאל הישראלי דוחה את האנשים האלה לימים הטובים כאשר יהיה שלום במקום להאבק למענם כבר היום, מי צריך שמאל כזה?

עם זאת, יש לציין כי אפילו בעניין זה יש חסרון יסודי במצע יחד ובהתבטאויות של מנהיגיה, כיוון שלרוב הם מדברים רק על הוצאות מיותרות בהתנחלויות (שאכן מיותרות), אך הם אינם מזכירים את ההוצאות הצבאיות הענקיות לרכישת כלי נשק, שעלותן מיליארדי דולרים ושהן מהוות חלק ניכר של התקציב, ואינם תובעים את הפניית הכספים המוצאים לצורך כך לטובת תקציבי החינוך, הבריאות והרווחה.


סוציאליזם נוסח ביילין

ולבסוף, יוסי ביילין מסביר באתר האינטרנט "שח"ר – יחד" – את תורתו על "הסוציאליברליזם" במאמר קצר, כפי שאומרים, על רגל אחת. המאמר מתחיל בהקדמה: "על פניו נשמע כאוקסימורון (חיבור מילים שמובנן מנוגד אחד לשני – ש.ש.), אך למעשה דרך מעשית לקידום השוויון והצדק החברתי." למעשה, הסוציאליברליזם שלו הוא באמת אוקסימורון. ולא רק כאילו, אלא גם במציאות. הליברליזם שלו הוא מנוגד לסוציאליזם. וראינו זאת.

וביילין כותב: "המושג סוציאליברליזם אינו מושג שגור, אך התפיסה הסוציאליברלית שגורה כפתרון רצוי (הדגשה שלי – ש.ש.) ולא כאידאולוגיה חדשה הבנויה לתלפיות. זו "הדרך השלישית", זו מדינת הרווחה החדשה, זה הלייבור החדש…". האידאולוגיה הסוציאליברלית של יוסי ביילין וההסבר שלו שזה הוא הפתרון הרצוי מזכיר לי ספר לימודי על הכלכלה המדינית, המסביר את התורה הכלכלית המרגינליסטית (התיאוריה של התועלת השולית). קראתי את הספר עוד בשנות הארבעים הראשונות של המאה הקודמת. מחבר הספר הסביר לקוראיו את ההגיוניות של התורה המרגינליסטית וחשיבותה. ובסוף הספר, בעמוד האחרון, לפי זכרוני, נכתב בערך ככה: "התורה הכלכלית הזו (המרגינליסטית) היא התורה הכלכלית היחידה שהיא הגיונית. חסרונה הוא, שהמציאות אינה נוהגת לפיה." וכך זה גם עם התורה הרצויה של יוסי ביילין.