אנו מפרסמים להלן את עיקרי הרצאתו של החבר מיכה וילנר באסיפה של הפורום הקומוניסטי הישראלי לציון 60 שנה לניצחון על הנאציזם. האסיפה התקיימה בבית הסופר בת"א ב- 19.5.2005. פתח את האסיפה והנחה אותה המשורר שמואל ירושלמי.

להלן קטעים מרכזיים מהרצאתו של מיכה וילנר:

כותרת המפגש היום היא "לקחים וסילופים" של ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה. אני אתרכז יותר בסילופים, כי תעשיית הסילופים הענפה של תולדות המלחמה והניצחון על הנאציזם, היא זו שמוליכה בהכרח למסקנות וללקחים בלתי נכונים, בהתאם למטרותיהם של המסלפים.

שמואל דיבר לפני על האירועים שהתקיימו ברוסיה לציון 60 שנה לניצחון. ואני חייב לציין, לא הופתעתי שהתקיים במוסקבה מצעד חגיגי לציון 60 שנה לניצחון, אבל בהחלט הופתעתי (לטובה) מחלקים מרכזיים מרשימים ביותר של האירוע, כמו השחזור המרהיב של אירועים מרכזיים בתולדות המלחמה, שנעשה בפעם הראשונה במסגרת אירועי יום הניצחון. השחזור כלל בין היתר את יום ההכרזה על פרוץ המלחמה (22.06.1941); את הקרבות בזירות מרכזיות שונות; את המצור הקשה שעברה לנינגרד במהלך המלחמה; וכמובן את קרב סטלינגרד, שהיווה את נקודת המפנה במלחמת העולם השניה; ואת ההכרזה על הניצחון ועל כניעתה של גרמניה הנאצית. אלפי משתתפים, שצוידו בתלבושות ובחפצים מקוריים מאותם הימים – החל במדים וכלה ברכבים ובכלי הנשק שבהם השתמש הצבא האדום במלחמה – ביצעו את השחזורים. בו-זמנית הוקרנו על מסך ענק הצילומים המקוריים של אותם אירועים משנות המלחמה. כמו-כן הושמעו שירים בולטים מאלה שליוו את העם הסובייטי במהלך המלחמה. (הרשימה אותי מאוד העובדה, שבקונצרטים שונים שהתקיימו במסגרת אירועי יום הניצחון, ניתן היה לראות כי בצד הוטרנים ובני דורות שונים שחיו בברה"מ, גם צעירים רבים מאוד, ובהם גם כאלה שנולדו כבר לאחר פירוק ברה"מ, מכירים בעל פה את שירי המלחמה, וגם הם שרו אותם בהתרגשות רבה).

נשיא רוסיה הנוכחי, ולדימיר פוטין, הדגיש באירועים שונים שקוימו ברחבי העולם לציון הניצחון, וגם בנאומו במצעד בכיכר האדומה ב- 9 במאי, שצריך לזכור למי היה החלק המרכזי בהקרבה ובניצחון על הפאשיזם. הצהרה חשובה ביותר אחרת שלו, שנאמרה כמה פעמים לקראת ה- 9 במאי, ושאינה קשורה רק לעניין המלחמה, הייתה זו שבה אמר כי "פירוקה של ברה"מ היה האסון הגיאו-פוליטי הגדול ביותר של המאה ה- 20." לראשונה הושמעה הגדרה זו על-ידו בנאום בפרלמנט הרוסי ב- 24.04.2005. בין היתר הוא הדגיש כי הכוח המשותף של כל מרכיבי וכל עמי ברה"מ היה זה שניצח את גרמניה הנאצית. הוא ציין כי איכות החיים של רוב אזרחי ברה"מ הורעה באופן ניכר כתוצאה מהפירוק. כמו-כן הוא הדגיש כי המגמות הבדלניות שליוו את תהליך פירוק ברה"מ גרמו רק טרגדיות לבני העמים השונים, וכיום הן מאיימות גם על רוסיה עצמה. פוטין גם ביקר במספר התבטאויות את האופן שבו צברו האוליגרכים ברוסיה את עושרם בתקופה שלאחר פירוק ברה"מ.

מעניין מהו הרקע להתבטאויות אלו, שמושמעות מפי נשיא שמונה לתפקידו על-ידי בוריס ילצין , וששלטונו בהחלט נשען על תמיכתם של חלק מאותם אוליגרכים שאת דרך התעשרותם הוא מבקר באופן כללי.

אחת הסיבות להתבטאויות אלו היא כנראה שהן ביטוי להזדהות עם הרגשות של חלק עצום בציבור ברוסיה ובחלקים נוספים של ברה"מ לשעבר כלפי ברית המועצות והעבר הסובייטי. רגשות אלו גוברים ככל שמתברר מה המחיר העצום של אבדן ההישגים שהיו בתקופה הסובייטית, והן התחזקו עוד יותר לקראת אירועי יום השנה ה-60 לניצחון על הנאציזם. פוטין מודע להלכי רוח גוברים אלה ומעוניין לרכוש תמיכה בקרב הציבור, במיוחד כשלאחרונה עולה יותר ויותר האפשרות שיתמודד לכהונה שלישית, למרות שהחוקה הנוכחית אינה מאפשרת זאת.

אך אני חושב שיהיה זה מוטעה להסביר רק בזאת את התבטאויותיו. נראה שהן קשורות גם להתפתחויות הפוליטיות שהיו סביב רוסיה בשנה האחרונה. זה סוג של תגובה מסוימת למה שקרה לאחרונה באוקראינה, וכן גם בגרוזיה וברפובליקות סובייטיות לשעבר נוספות. אפילו את רוסיה שלאחר פירוק ברה"מ מקיפים האמריקאים במשטרים עוינים, שבחלקם הם מציבים בסיסים צבאיים. את הארצות הבלטיות הם רוצים להכניס לנאט"ו, והביקור הפרובוקטיבי של בוש בלטביה בדרך לאירועי 60 השנה לניצחון ברוסיה היה חלק ממגמה זו.

הצהרותיו של פוטין על ברה"מ ראויות לברכה כשלעצמן. אבל נשאלת השאלה, אם כך הוא באמת רואה את הדברים (שפירוק ברה"מ היה האסון הכי גדול במאה ה-20) מדוע הוא אינו מכריז על שאיפה, לפחות בפרספקטיבה לעתיד הרחוק, להקים מחדש את ברה"מ במתכונת זו או אחרת. כמו-כן לפני זמן לא רב, בניגוד להצהרות מוקדמות שלו, הוא נכנע לאמריקאים בשורת נושאים חשובים, כמו למשל בהחלטה לפרק בסיסים אסטרטגיים חשובים ביותר של רוסיה בקובה ובוייטנאם. האירועים סביב רוסיה בשנה האחרונה הראו שוב, כי ארה"ב אינה מסתפקת אף פעם בוויתור זה או אחר ועל כל הפגנת חולשה היא מגיבה בתוקפנות נוספת.

גם בענייני פנים מדיניותו של פוטין אינה תואמת את דבריו. בצד דברי שבח לזכויות סוציאליות שהיו בברה"מ, הוא מבטל בשיטתיות רבות מהן. לאחרונה למשל, בוטלה הנסיעה חינם לגמלאים בתחבורה ציבורית, ורבים מהם ייאלצו לשלם יותר גם עבור חלק מהשירותים הרפואיים שעד כה ניתנו בחינם או במחיר סמלי. כמו-כן מתוכננות הפרטות נוספות.

פוטין פועל נגד אוליגרכים מסוימים, אבל ממשיך להתבסס על ברית עם אוליגרכים אחרים. בסופו של דבר המיליארדים שנשדדו מהעם הרוסי בזמן פירוק ברה"מ אינם חוזרים למדינה ולעם הרוסי, אלא מועברים מאוליגרך אחד לשני או מקבוצת אוליגרכים אחת לאחרת. כך למשל סיפר לאחרונה האוליגרך הנודע ברזובסקי, המסוכסך עם פוטין, כי כיוון שפוטין עושה לו קשיים בניהול עסקיו ברוסיה הוא העביר רבים מנכסיו ברוסיה ל..אברמוביץ, שהוא בדיוק אוליגרך כמוהו – רק שאינו מסוסך עם פוטין. פוטין דרש מהאוליגרכים שלא יתערבו באופן ישיר ובוטה בהליכים הפוליטיים, כפי שהיה נהוג בתקופת נשיאותו של בוריס ילצין, ואלה שנוהגים כך יכולים להמשיך בעסקיהם כמו שהיה בעבר.

באופן בסיסי נותר ברוסיה המצב שבו מעטים מאוד מחזיקים בהון עתק, כשבו בזמן רובה הגדול של האוכלוסיה חיה בעוני מרוד ביותר. המדינה הענקית שניצחה את גרמניה הנאצית מאבדת היום כל שנה מיליונים מאזרחים. האוכלוסיה קטנה כל הזמן. כל שנה מתים הרבה יותר אנשים מאשר אלה שנולדים. תוחלת החיים ירדה ביותר מ-10 שנים מזאת שהייתה בתקופת ברה"מ. למיליוני אנשים אין יכולת להשיג את צרכי הקיום המינימליים ביותר.

 

וחזרה לעניין המלחמה והסילופים של תולדותיה, כולל ברוסיה עצמה. (יש לציין, כי למרות דבריו שהוזכרו קודם של פוטין על ברה"מ, ולמרות האהדה הגוברת לברה"מ ולעבר הסובייטי ברוסיה, ממשיכים לשדר בטלוויזיה ובכלי תקשורת אחרים ברוסיה תוכניות אשר משחירות לחלוטין את כל עברה של ברה"מ, כולל במלחמת העולם השניה). ברוסיה עצמה קשה לערער על זה שהתרומה הגדולה ביותר לניצחון הייתה של ברה"מ. מה שקורה הוא שבתוכניות מסוימות לא מדברים על תמונת המלחמה בכללותה, אלא על קטעים שונים, שגם תיאורם במקרים רבים רחוק מהאמת. במהלך מלחמת העולם השניה בברה"מ, שכללה אינספור קרבות שהתנהלו בזירה של מאות ואלפי קילומטרים במשך שנים שלמות, בוודאי שהיו גם טעויות, ומי שמעוניין יכול למצוא כאלה, להבליט מקרה זה או אחר ולהפוך אותו לדיון כללי שמשכיח את התמונה הכוללת.

יש המזכירים בביקורתיות את המספר הרב של הקרבנות הסובייטים במלחמה (20-27 מיליון), ולא מדברים על כך שניתן היה כן להציל את חייהם של מיליונים מהם (ושל רבים אחרים ברחבי המדינות הכבושות על-ידי גרמניה) אם ארה"ב ובריטניה היו מועילות לפתוח חזית שניה נגד גרמניה. אבל הן העדיפו להתבונן בפסיביות במלחמתה של ברה"מ מול גרמניה, וקיוו שברה"מ תתמוטט ושהמלחמה בינה לבין גרמניה תתיש ותמוטט גם את עיקר כוחה של גרמניה, ואחר כך הן יבואו ויחלקו ביניהן את השלל. הן כלל לא הביאו בחשבון שאולי בכל זאת הנאצים ייבלמו בברה"מ, ושיגיע הרגע של מתקפת הנגד שתביא את הצבא האדום עד לתוככי ברלין.

היום משכיחים את העובדה שברה"מ התמודדה שלוש שנים לבדה מול מכונת המלחמה האדירה של גרמניה, שרבים רבים חשבו שהיא בלתי מנוצחת. הייתה זו אותה גרמניה שכבשה כמעט ללא כל מאמץ חלק עצום של אירופה, כולל מדינות שנחשבו למעצמות, ושגם כל התעשיה האדירה של הארצות הכבושות עבדה למען מכונת המלחמה שלה.

ובאשר למהלכים הפוליטיים לפני המלחמה.

פעמים רבות מדברים רק על חוזה האי-התקפה הסובייטי-גרמני – הידוע כהסכם ריבנטרוף-מולוטוב (23.08.1939), ומתעלמים מכל הרקע ומכל המהלכים שהובילו לכך שנחתם חוזה זה. לא מזכירים למשל את הסכם מינכן, שנחתם ב- 1938 – שנה לפני החתימה על הסכם ריבנטרוף-מולוטוב – בין אנגליה צרפת גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. בהסכם זה כפו למעשה אנגליה וצרפת על צ'כוסלבקיה למסור לגרמניה הנאצית את חבל הסודטים, וכעבור זמן קצר סופחה צ'כוסלובקיה כולה לגרמניה. למעשה, היווה הסכם מינכן אור ירוק מצד מעצמות המערב לגרמניה הנאצית לפתוח במלחמה נגד ברה"מ.

ברה"מ הציעה עוד לפני שנחתם הסכם מינכן שוב ושוב – גם לצ'כוסלובקיה, גם לבריטניה וצרפת וגם לפולין – לחתום על הסכמי הגנה, שבו יתחייבו כולם לסייע לכל מדינה מהחתומות על ההסכמים שתותקף על-ידי גרמניה, אך כל ההצעות נדחו. גם אחרי הסכם מינכן, במיוחד אחרי כיבוש כל צ'כוסלובקיה, פנתה ברה"מ שוב לצרפת ולבריטניה בהצעות שנועדו למנוע הישנות מקרה כמו זה של צ'כוסלובקיה. בין היתר הציעה ברה"מ ב- 15.04.1939 כי תיחתם ברית אנגלית-צרפתית-סובייטית, שבה ייקבע כי המדינות החתומות עליה מתחייבות להגיש זו לזו כל סיוע, לרבות צבאי, במקרה של מעשה תוקפנות על אדמת אירופה נגד כל אחת משלוש החתומות, וכמו-כן להגיש סיוע דומה לכל מדינה מזרח אירופאית הגובלת עם ברה"מ. ממשלת בריטניה בהנהגת צ'מברלין דחתה הצעה זו.

ב- 17.04.1939 שוב הציעה ברה"מ הצעה דומה, ושוב לא זכתה להיענות.

למרות דחיית כל יוזמותיה ואי-הגשת יוזמות חלופיות מצד המערב, לא ויתרה ברה"מ על היוזמה, וב- 23.07.1939 הציע מולוטוב כי צרפת ובריטניה ישגרו משלחות צבאיות למוסקבה. לאחר שבזבזו 11 יום על קביעת הרכב המשלחת שלחו בריטניה וצרפת את נציגיהן ב…אניה. הנציגים היו בדרג נמוך ביותר וללא סמכויות ממשיות.

ההיסטוריון הבריטי הנודע ג.ה. קאר, כתב על אירועים אלה בספרו "היחסים בין גרמניה לברה"מ בשנים 1919-1939":

"המנהיגים הסובייטיים העריכו כי פתיחת מלחמה תוקפנית נגדם ע"י היטלר היא ודאית, והם היו נחושים בדעתם למנוע מצב שבו ייאלצו להתמודד עם היטלר לבדם…לאחר שהסובייטים אימצו את הקו של ברית עם המערב נגד היטלר הם התמידו בביצוע קו זה…מה שגרם לשינוי האווירה ב- 1938 היו הספקות ההולכים וגוברים באשר לרצונן של המעצמות המערביות להיכנס לברית מעשית עם הסובייטים…באוגוסט 1939 שוכנעו המנהיגים הסובייטים באופן סופי שממשלת צ'מברלין, שמדיניותה קבעה במידה רבה את מדיניותה של ממשלת צרפת, הייתה נחושה בדעתה להתנגד לשיתוף פעולה ממשי עם ברה"מ. ממשלת צ'מברלין שאפה למנוע התפשטות נוספת של גרמניה, אך ראתה בזאת רעה קטנה יותר מאשר ניצחון על גרמניה שיגביר את ההשפעה הסובייטית."

כשכל הניסיונות של ברה"מ להגיע להסכמים עם בריטניה וצרפת הוכשלו על-ידן, לא נותרה לה ברירה, אלא לנסות ולדחות לפחות ככל שניתן את המלחמה עם גרמניה, באמצעות הסכם אתה.

חוזה אי ההתקפה לא ביטל את סכנת ההתקפה הנאצית על ברה"מ, אך הוא דחה אותה, ובכך העניק לברה"מ מרחב זמן כדי להתכונן טוב יותר לקראתה. כמו כן מנע החוזה מצב בו הייתה נאלצת ברה"מ להילחם בשתי חזיתות: באירופה נגד הגרמנים ובאסיה נגד היפנים. הקרבות עם היפנים החלו עוד ב-1938. גם הם היו קשים ביותר בהתחלה, אך בהמשכם (עד 1941) ספגו היפנים מפלות קשות ביותר, שבעקבותיהן הם לא העזו לתקוף יותר את ברה"מ במהלך כל מלחמת העולם השניה, כולל בתקופות הקשות ביותר.

לקראת המלחמה הבלתי-נמנעת עם גרמניה, ולאחר שכל הצעותיה החוזרות ונשנות למדינות שכנות, כולל פינלנד, פולין והרפובליקות הבלטיות, לחתום על הסכמי הגנה למקרה של תוקפנות גרמנית נגדן, וכן למקרה של שימוש בשטחן כגשר לתוקפנות נגד ברה"מ, נדחו שוב ושוב – נקטה ברה"מ בצעדים חד-צדדיים, שאלמלא ננקטו היו מציבים אותה במצב קשה הרבה יותר בפתיחת המלחמה. חלק מארצות אלו שיתפו פעולה באופן גלוי ורשמי עם גרמניה הנאצית בהכנותיה למלחמה עם ברה"מ.

חלק מהשטחים שעליהם השתלטה ברה"מ באותה תקופה היו שטחים שהיו חלק מרוסיה לפני מלה"ע הראשונה, וחלקם נכבשו מברה"מ במהלך מלחמת האינטרבנציה שניהלו 14 מדינות נגד רוסיה לאחר שניצחה בה מהפכת אוקטובר.

מלחמת המולדת הגדולה של ברה"מ הייתה של בני כל הלאומים הסובייטים. הגרמנים בנו על זה (לא רק, אבל גם), שהניגודים בין הלאומים בתוך ברה"מ יביאו לכך שבהרבה אזורים הרוב הגדול של התושבים יקבל אותם בברכה. אך זה לא היה ככה. הרוב העצום של בני כל הלאומים ללא יוצא מן הכלל לחמו בכל כוחם בשורות הצבא האדום. באירועים לציון 60 שנה לניצחון יכולנו לראות ולשמוע וטרנים מבני כל הלאומים הסובייטיים – אוזבקים, ליטאים, רוסים אוקראינים ורבים אחרים – כולם חזרו ואמרו שוב ושוב: "אנו כולנו היינו חיילים סובייטים ומעולם לא הסתכלנו מי קירגיזי, מי רוסי, מי אוקראיני וכו'. כולנו היינו חלק שווה של העם ושל הצבא האדום הסובייטי. היינו מאוחדים מול הפאשיזם וכך לחמנו וניצחנו במלחמה הקשה".

האחווה האמיתית ששררה בין בני כל הלאומים הסובייטים הייתה חשובה ביותר, אך היא לבדה לא הייתה מספיקה לניצחון. הניצחון לא היה אפשרי אלמלא תמכו רובם המכריע של האזרחים הסובייטים במשטר הסוציאליסטי ובמפלגה הקומוניסטית של ברה"מ שהנהיגה אותו. אילו רובם הגדול של אזרחי ברה"מ אכן היו מרגישים – כפי שמתואר בתעמולה האנטי-סובייטית – שהם חיים במשטר שכולו רק דיכוי, מחנות ומשטרה חשאית, הם לא היו נלחמים בגבורה ובהקרבה כה עילאית. הם נלחמו גם להגנת המשטר הסוציאליסטי בארצם, כיוון שהם ראו שחייהם של רובם הגדול שופרו באופן ניכר בכל התחומים בשנות השלטון הסובייטי.

כדי להתמודד עם מכונת המלחמה הנאצית הכבירה צריך היה הן את התמיכה האמיתית של רובה המכריע של האוכלוסיה במשטר, והן להגיע לרמת פיתוח כלכלית ומדעית גבוהה ביותר. צריך היה את שיא הישגי הטכנולוגיה והמדע בעולם כדי לייצר מערכות נשק שיוכלו להתמודד בהצלחה גם מבחינה טכנית מול גרמניה המפותחת. ואם לא היו מדע ותעשיה שיכלו לייצר באיכות כה גבוהה וגם בכמות רבה במהלך המלחמה– למרות כל הגבורה, לא היה מושג הניצחון.

הדגשת תרומתה הייחודית של ברה"מ לניצחון אינה באה כמובן לבטל את חלקם של השותפים האחרים במלחמה. ברה"מ לא העלימה שהיו בעלי ברית לניצחון, וגם בזמן ברה"מ הוזמנו לאירועים לציון הניצחון על הנאציזם ותיקי מלחמה מארה"ב, אנגליה, צרפת ומארצות אחרות. בברה"מ צוין השיתוף עם בעלות הברית כדוגמה היסטורית מופלאה של שותפות אנטי-פאשיסטית, שהיוותה מקור לתקווה לעתיד של שיתוף פעולה ושל חיים בידידות בין עמים.

בסיום ברצוני להדגיש, כי מלחמת העולם השנייה היוותה את שיא המאבק בתקופה שהתקיימה בין שתי השיטות, הקפיטליזם במתכונתו הפאשיסטית מול המשטר הסוציאליסטי בברה"מ, כשבהתמודדות זאת ניצח בסופו של דבר המשטר הסוציאליסטי הסובייטי, שתפקיד המפתח בהנהגתו הובילה המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ.