אחד החברים שלי, תושב אבו דיס במזרח ירושלים, שפגשתי לפני מספר חודשים,סיפר לי שאנשי הגבייה של רשות השידור עצרו אותו ברחוב וביקשו ממנו לשלם 5,500 ש"ח עבור אגרה וחובות שהיו לו. הם אמרו לו שאם לא ישלם אז הם יעקלו את רכבו. כאשר הסברתי לו על הערוץ הממלכתי, הוא התפלא מאד וניסה להסביר לי: "אין לי את הערוץ הזה בבית. יש לי רק כבלים. חשבתי שאני משלם אגרה עבור עצם החזקת מכשיר טלוויזיה בבית." מצחיק, אבל גם עצוב מאוד וכואב לשמוע דבר כזה. השאלה היא מי אשם בזה? האיש מאבו-דיס או מדיניות הדיכוי של הממשלה ?
הערוץ הממלכתי החליט לפני כשנה על מבצע גביית אגרת הטלוויזיה מאזרחי המדינה. זאת כיוון שאחוז גבוה מהם אינו משלם מזה שנים. ברצוני להבהיר קודם כל שאני בעד תשלום אגרת הטלוויזיה. חובתו של כל אזרח במדינה לממן את הערוץ שלו, וזאת בהנחה ובתקווה שערוץ זה אמור להבטיח – לפי חוק רשות השידור – לאותו אזרח את הזכות שערוץ זה ימלא את הצרכים התקשורתיים שלו מבחינה חברתית, תרבותית ואזרחית במדינה. אבל מה קורה כאשר זכות זו אינה באה לידי ביטוי מבחינה מעשית ?
כאזרח שומר חוק במדינה דמוקרטית וכאדם אשר מסרב להיות נתין וצרכן תקשורתי לערוצים מסחריים, וגם מסיבות אחרות שלא ארצה לדון בהן כאן, אני מאד דוגל בחיוניותו של ערוץ ממלכתי שהמימון שלו יהיה רק מכספי הציבור ומתקציבים שעל המדינה חלה החובה להעביר לו. אולם, מצד שני ערוץ זה אמור גם כמעט בכל תוכניותיו לטעת בי הרגשה שאני חלק מקהל היעד שלו. אם ניקח לדוגמה את התוכניות הפופולאריות בעלות אחוזי צפייה גבוהים כמו פוליטיקה, שישי עם יהורם גאון ומבט, השאלה היא : האמנם קיים בתוכניות אלו ולו אחוז קטן של תוכן אשר מייצג את האוכלוסייה הערבית בישראל, שמהווה 20 אחוז מכלל האוכלוסייה בארץ ? למה, למשל, כמעט ולא רואים אף פעם בתוכנית של יהורם גאון ביום שישי בערב אישיות חברתית ערבית ידועה או חבר כנסת ערבי? תמוה, אבל מעניין לדעת שבחלק מהמקרים מוזמנים גם חברי כנסת, למשל מאנשי הימין, אשר חלקם תומכים בהפיכת הערוץ למסחרי דווקא .
תוכניות כאלו מאד מרגשות אותי באופן אישי, וזה לא בגלל האיש אלא בגלל ה"אישיו", בגלל החוויה עצמה . השאלה היא באיזה שלב אני מתחיל להבין שדי ! שמדובר כבר באיש ולא ב "אישיו". מתי אמור גם האזרח היהודי השפוי לחוות את אותה חוויה שלי, כאשר מולו מופיעה גם אישיות ערבית ישראלית .
תמיד אפשר להבחין שכאשר תוכנית " פוליטיקה " דנה בנושא פוליטי שקשור ליחסים עם מדינות ערב, מופיע איזה ח"כ ערבי אחד ואז מתחילה המהומה בתוך התוכנית . בתוכנית הזו לא ארצה לדון היום . מה שמעניין אותי כאזרח ערבי במדינה הוא מדוע כמעט ואי אפשר לקבל תגובה של ח"כ או אישיות אקדמאית ערבית על נושא חברתי, כלכלי וחינוכי במדינה ? האם לח"כ ברכה, למשל, יש בעיה להגיב בעניין גל הפשע שתוקף את המדינה ? למה כמעט ולא מזמינים זמרים וזמרות, אומנים ואומניות ערבים לתוכניות בידור למשל ? אפשר להמשיך ולהעלות מאות טענות וטיעונים כלפי תוכניות אלו של הערוץ הממלכתי. אם הערוץ הממלכתי רוצה שאני אשלם את האגרה בדיוק כמו האזרח היהודי, זכותי גם לתבוע ממנו להעניק לי את הזכות שהוא חייב לי. אם לא, אז אני אסכים לשלם רק עבור תוכניות שיש בהן התייחסות אליי פחות או יותר.
ברצוני לציין שאחוז גבוה מאזרחי המדינה הערבים לא ידעו ועדיין אינם יודעים שערוץ זה הוא שלהם . אנשי רשות השידור יטענו אולי שיש תוכניות בשפה הערבית, שבאות לענות עד כמה שאפשר על הצרכים של האזרחים הערבים. אולם אני טוען שאני לא רוצה להיות אזרח במדינה עד שעת צפייה מסוימת או ביום מסוים (יום שבת בצהרים) . בנוסף לכך תוכניות אלו לא מספיקות בהיקפן ואינן עונות על הצרכים השונים של החוגים השונים באוכלוסייה הערבית, שהם דומים לאלו של הצופים היהודים. צריך אם כך לחפש כיצד התוכניות הכלליות יתאימו לאוכלוסיה הערבית ויאפשרו השתתפות של נציגיה במסגרתן, במטרה למנוע קיפוח ואפליה אשר אינם עולים בקנה אחד עם התכלית שלמענה קיים ערוץ ממלכתי. הבעיה אינה במחסור בתוכניות שמדברות בשפה הערבית. מה שנחוץ הוא תוכניות שידונו בנושאם המרכזיים המעסיקים את האוכלוסיה הערבית ושייתנו במה לנציגיה בכל התחומים, וזה חשוב יותר מהשאלה באיזה שפה ידברו בתוכניות אלו.
אחמד מחאמיד