מאת: שמעון קורנפלד

טרנסניסטריה (פרדניסטרוביה ברוסית ובאוקראינית, וניסטרניה במולדובית), ששמה המלא הוא הרפובליקה הפרדניסטרובית המולדובית, היא מדינה עצמאית, לא מוכרת על ידי האו"ם, אך מוכרת בפועל על ידי רוסיה, שהוקמה בשנת 1990. מולדובה אינה מכירה בה, אך משלימה עם קיומה ועם הקשרים המיוחדים שבינה לבין רוסיה. על רקע האירועים האחרונים באוקראינה, יש חשיבות להכרת הדוגמה של מדינה זו, ולהתפתחויות ההיסטוריות שהוליכו להיווצרותה. כמו-כן מעניינת גם ההתפתחות האחרונה בה בתחום הכלכלי, ובמיוחד ההלאמה של חלק מהמפעלים שהופרטו בעבר.

מדינה זו ממוקמת בשטח שחלקו המערבי היה שייך לרפובליקה האוטונומית הסובייטית והסוציאליסטית של מולדובה בשנים 1924-1940 – רפובליקה זו הייתה שייכת לרפובליקה הסובייטית והסוציאליסטית של אוקראינה – ובעיר בנדרי, שהיתה שייכת לבסרביה לפני 1940. היא הוקמה בעקבות המאבק של מועצות פועלים מקומיות נגד האיחוד של מולדובה עם רומניה, שלילת קיומו של העם המולדובי, הפיכת השפה הרומנית לשפה רשמית יחידה ושלילת מעמדה של השפה הרוסית כשפה רשמית. מקימי פרדניסטרוביה רצו להישאר בתוך ברית המועצות. המדינה הזאת נמצאת בין מולדובה לאוקראינה. הדגל והסמל שלה הם אלה שהיו שייכים לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית  של מולדובה בברה"מ עד סוף אפריל 1990. המדינה נקראת טרנסניסטריה על שם הנהר דנייסטר שהמדינה נמצאת על הגדה השמאלית שלו, פרט לבנדרי ולמספר כפרים שנמצאים בגדה הימנית.

 

הנה ההיסטוריה הקצרה של מולדובה ושל השטח שבו הוקמה המדינה טרנסניסטריה: נסיכות מולדובה הוקמה בשנת 1359 על ידי הנסיך בוגדאן הראשון, שניתק את הנסיכות מהונגריה והכריז על עצמאותה. הנסיכות הוקמה על נהר מולדובה ולכן היא קיבלה את השם הזה. מולדובה היתה נסיכות חלשה והיא נכבשה לסירוגין על ידי פולין, הונגריה ובעיקר על ידי האימפריה העותמאנית והפכה לווסל שלה.

היום 46% מן השטח של מולדובה ההיסטורית שייך לרומניה, כולל הנהר מולדובה,  36% למולדובה, 18% לאוקראינה והעיר בנדרי ומספר כפרים שייכים למולדובה באופן רשמי ולטרנסניסטריה בפועל. שאר השטח של טרנסניסטריה לא היה שייך למולדובה ההיסטורית. הגבול המזרחי של מולדובה היה על הגדה הימנית של הנהר דנייסטר.

בשנת 1775 האימפריה האוסטרית השתלטה על בוקובינה שבצפון הנסיכות (היום צפון בוקובינה שייך לאוקראינה והדרום לרומניה). באותו הזמן רוסיה הביסה את הטורקים באזור שבגדה השמאלית של דנייסטר (אוקראינה וטרנסניסטריה של היום) וסיפחה אותו לעצמה. בשנת 1812 רוסיה שחררה את השטח של מולדובה בין הנהר דנייסטר לנהר פרוט מידי הטורקים וסיפחה אותו. היא נתנה לאזור הזה את השם בסרביה. בשטח המולדובי שממערב לנהר פרוט הנסיכות המשיכה להתקיים כנסיכות עצמאית בחסות האימפריה הטורקית שבירתה יאסי, עד שבשנת 1859 היא התאחדה עם הנסיכות ולאכיה וכך הוקמה הממלכה בשם רומניה. ב- 1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, הרחיבה רומניה את שטחה כאשר השתלטה על טרנסילבניה ועל בוקובינה (שטח של מולדובה היסטורית) שהיו שייכים לאימפריה האוסטרו-הונגרית.

בשנת 1918, לאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה, כבשה רומניה  את בסרביה והתפשטה עד לגדה הימנית של הנהר דנייסטר. הצבא האדום שנלחם בצבא הלבן, בגרמנים ובאוסטרו-הונגרים שפלשו לאוקראינה ובכוחות אנטי מהפכנים נוספים, לא יכול היה לשלוח תגבורת לכוחות של הצבא האדום שהיו מוצבים שם. לכן הצבא האדום נאלץ לסגת מן האזור. בתגובה לכיבוש פרצו בשנת 1919 מרידות בחוטין שבבוקובינה (היום אוקראינה) ובבנדרי  שבבסרביה (היום טרנסניסטריה) שדוכאו באכזריות. בשנת 1924 פרץ מרד בטאטארבונארי שבבסארביה (היום אוקראינה) שגם הוא דוכא באכזריות תוך שימוש בנשק כימי. הקומוניסטים היו בהנהגת המרידות הללו. המחתרת הקומוניסטית של בסרביה ניהלה מאבק לאיחוד עם ברה"מ. תושבי בסרביה ובהם מולדובים רבים שהתנגדו לכיבוש, חצו את הנהר דנייסטר וכך גדל האחוז של המולדובים בגדה השמאלית של דנייסטר, שנשאר תחת שלטון הסובייטי. הכיבוש הרומני גרם לכך ש-12% מאוכלוסיית בסרביה היגרו לברה"מ, למערב אירופה ולאמריקה.

ברה"מ מעולם לא הכירה בסיפוח בסרביה על ידי רומניה ותמיד ראתה בה שטח שלה. בשנת 1924 הציעה ברה"מ בוועידת וינה לערוך משאל עם בבסרביה, אך רומניה סירבה להצעה. כדי להחזיר את בסרביה לידי ברה"מ, הציע המפקד הבכיר של הצבא האדום, גריגורי קוטובסקי, שנולד בכפר גנצ'שטי שבבסרביה (היום עיר חינצ'שטי שבמולדובה) והיה לפני המהפכה כמעין רובין הוד של בסרביה ושל אזור אודסה  באוקראינה, להקים בגדה השמאלית של הנהר דנייסטר אוטונומיה מולדובית בתוך אוקראינה הסובייטית, ולדרוש איחוד של העם המולדובי שרובו חי תחת הכיבוש הרומני. השלטון הסובייטי נענה בחיוב להצעתו. כך הפך קוטובסקי לאב המייסד של מולדובה, כשהחזיר לה מעמד מדיני,  ושל פרדניסטרוביה, שהוקמה בשטח המערבי של האוטונומיה. רוב תושבי האוטונומיה היו אוקראינים ורוסים והמולדובים היוו כשליש  מהאוכלוסייה. לרומניה היה הסכם צבאי עם צרפת ולכן ברה"מ לא יכלה להחזיר לעצמה את מולדובה. רק ב-28.06.1940, לאחר שהיטלר כבש את צרפת, דרשה ברה"מ מרומניה לצאת מבסרביה ומצפון בוקובינה. הרומנים יצאו  מהשטחים האלה ללא קרב וברה"מ סיפחה אותם, תוך חלוקת האדמות לאיכרים והלאמת התעשייה והבנקים. צפון בוקובינה וצפון בסרביה הפכו למחוז צ'רנובצי של אוקראינה. דרום בסרביה הפך ברובו לחלק ממחוז אודסה של אוקראינה. שאר שטחה של בסרביה התאחד עם מזרח האוטונומיה המולדובית, וכך נולדה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של מולדובה. כלומר, רוסיה הצארית כינתה את השטח של מולדובה שברשותה בסרביה וכך שללה ממולדובה את המעמד של מדינה, (גם רומניה עשתה זאת ב-1859 כאשר ביצעה רומניזציה של המולדובים שבשטחה) וברה"מ החזירה למולדובה מעמד של מדינה. בשנת 1941 רומניה, ביחד עם גרמניה הנאצית, שוב השתלטה על מולדובה, כולל השטח של טרנסניסטריה ושל מחוז אודסה של אוקראינה כולו, אך בשנת 1944 הצבא האדום שחרר את האזור הזה.

בשנים 1989-1988 הופיעו ברחבי ברה"מ תנועות לאומניות שהופיעו תחת סיסמאות אנטי סובייטיות ואנטי רוסיות. במולדובה, כמו ברפובליקות אחרות, הופיעה "החזית העממית" שטענה ששפה מולדובית זה השפה הרומנית, שהעם המולדובי לא קיים, ושהם רומנים של בסרביה שנכבשה על ידי ברה"מ. ולכן, לטענתם, מולדובה היתה צריכה להתאחד עם רומניה. החזית הזאת, כמו כל התנועות הדומות לה שהופיעו ברחבי ברה"מ, קיבלה סיוע מהמערב. אנשיה התחילו לארגן הפגנות במרכז קישינב, עיר הבירה של מולדובה, ודרשו איחוד עם רומניה וגירוש הרוסים ממולדובה. סיסמתם המפורסמת של הקיצונים שבהם היתה "את הרוסים להשליך מאחורי הדנייסטר ואת היהודים לתוך הדנייסטר".

הנהגת המפלגה הקומוניסטית של מולדובה גם הפכה ללאומנית פרו-רומנית, והיא עשתה הכל כדי לגרום לאנשים לצאת להפגנות האלה. ב-31.08.1989 המועצה העליונה של מולדובה  הסובייטית (הפרלמנט) קיבלה חוק שעל פיו השפה המולדובית היא השפה הרומנית והיא השפה הרשמית היחידה ברפובליקה. כמו-כן היא החליטה שהשפה המולדובית תעבור מכתב קירילי ללטיני.

חוק הזה גרם לאפליה של דוברי הרוסית. תושבי הגדה השמאלית של הנהר דנייסטר ותושבי העיר בנדרי התנגדו לחוק, והנציגים שלהם במועצה יצאו מהמליאה במחאה נגדו. המועצות של העובדים באזור ארגנו גל של שביתות. הלאומנים היכו את אלו שארגנו הפגנות נגדם, לרבות חברי המועצה העליונה משתי גדות הנהר. ביוני 1990 קבעה המועצה העליונה של מולדובה שהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של מולדובה הוקמה באופן "בלתי חוקי" ומולדובה וצפון בוקובינה, השייכת לאוקראינה, הם שטחים כבושים של רומניה. בתגובה החליטה מועצת העיר טיראספול, שאם הרפובליקה של מולדובה הוקמה באופן בלתי חוקי, אז גם הגדה השמאלית של דנייסטר הצטרפה למולדובה באופן בלתי חוקי ולכן אין לה שום מחוייבות  כלפי מולדובה. בספטמבר 1990 החליטו חברי המועצות בכל הדרגים של הגדה השמאלית של דנייסטר ושל העיר בנדרי לפרוש ממולדובה וכך הוקמה מדינה עצמאית בשם רפובליקה טרנסניסטריה, שבירתה טיראספול. יש בה שלוש שפות רשמיות: מולדובית בכתב קירילי (בניגוד למולדובה שעברה לכתב לטיני), רוסית ואוקראינית. רוסים ואוקראינים הם הרוב באוכלוסיית המדינה. מולדובים מהווים קצת יותר משליש מהאוכלוסיה והם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בה.

ממשלת מולדובה התנגדה לצעד הזה ולאחר נפילת ברה"מ, בשנת 1991, התחילו התנגשויות בין שוטרים מולדובים לבין מיליציה ומשטרת פרדניסטרוביה שהוקמו עתה. בהמשך פרצו חילופי ירי באזור דובסארי, ובשנת 1992 פרצה מלחמה בין שתי המדינות באזורים דובסארי ובנדרי. לעזרת טרנסניסטריה הגיעו מתנדבים פטריוטים רוסיים וקומוניסטים מרוסיה, אוקראינה וממקומות אחרים. ביחד הם נלחמו נגד הממשלה הלאומנית והפרו רומנית של מולדובה. מולדובים רבים, שגויסו לצבא כדי להלחם נגד טרנסניסטריה, לא רצו להלחם ולכן הם ערקו מהצבא. כאשר חיל התותחנים המולדובי הפגיז את הערים בנדרי, דובוסארי וגריגוריאופול  שבטרנסניסטריה, במקרים רבים דיווחו התותחנים המולדובים לטרנסניסטריה שהם עומדים להפגיז, וכך אפשרו לאנשים להגיע למקלטים ונמנע הרג שלהם. למולדובים לא היה רצון להלחם באחיהם מהגדה השמאלית ומבנדרי. כוחות השמאל של מולדובה ובהם הקומוניסטים הקימו תנועה בשם "אחדות", שארגנה הפגנות מחאה נגד המלחמה המיותרת. בסופו של דבר כוחות צבא רוסיה שהיו מוצבים בטרנסניסטריה התערבו לצדה של טרנסניסטריה. הצבא הלאומני המולדובי הובס וב-21 ביולי 1992 נחתם הסכם הפסקת אש בין הצדדים. האזור דובסארי, שנמצא בגדה השמאלית של דנייסטר, שבו היו קרבות קשים, חולק בין מולדובה לטרנסניסטריה. העיר דובוסארי נמצאת בפרדניסטרוביה והכפרים נמצאים במדינות שבהם התושבים החליטו להיות. עד היום מוצבים שם כוחות שמירת השלום, המורכבים מצבאות של רוסיה, מולדובה וטרנסניסטריה. באזור הזה ובאזור בנדרי נמצאים מחסומים שמקשים על חייהם של האזרחים ומונעים מהם לעבור מהבית לשדה ולעבד את אדמתם. אבל למרות כל הקשיים הצליחה טרנסניסטריה לשמור על עצמאותה.

לאחר התפרקות ברה"מ מולדובה התחילה מיד עם הרפורמות הקפיטליסטיות, על פי התכתיבים של הקרן המטבע הבינלאומית ושל הבנק העולמי. מפעלים ובתי חרושת רבים הופרטו ורבים מהם נסגרו. אנשים נאלצו לעבוד בחו"ל בעבודות כפיים בלתי מקצועיות, בעיקר ברוסיה ובאיטליה. תושבי מולדובה התחילו להתגעגע לתקופת הסוציאליזם של ברה"מ ובשנת 2001 רוב התושבים בחרו במפלגה קומוניסטית, בראשות ולאדימיר וורונין, בבחירות לפרלמנט. הם קיוו שהקומוניסטים יחזירו את הסוציאליזם שהיה בברה"מ ושיעשו שלום עם טרנסניסטריה. בפועל הממשלה של הקומוניסטים המשיכה בקווים העיקריים של המדיניות הכלכלית והפוליטית של הממשלות הקודמות. היא סירבה להצעת רוסיה לחתום על הסכם שלום עם טרנסניסטריה בשנת 2003, שעל פיו שתי המדינות היו נהפכות למדינה פדרלית אחת. זאת, בין היתר, כיוון שארה"ב והאיחוד האירופי התנגדו להסכם הזה.  כלומר הממשלה הקומוניסטית בחרה להשתלב בכלכלה האירופית המערבית, ולא בשותפות עם רוסיה. לכן, לאחר שמונה שנים איבדו הקומוניסטים בבחירות את השלטון. לא מזמן הודה נשיא מולדובה לשעבר מהמפלגה הקומוניסטית, ולאדימיר וורונין, ששגה כאשר סירב לחתום על ההסכם בשעתו. (אני מקווה, שאם יחזרו הקומוניסטים לשלטון במולדובה בבחירות הקרובות, כפי שנחזה כיום בסקרים מסוימים, הם יפיקו את הלקחים מהקדנציות הקודמות, ויציגו הפעם מדיניות אלטרנטיבית ממשית לשלטון הקיים הן בענייני פנים והן בענייני חוץ).

המצב הכלכלי של טרנסניסטריה הוא שונה. בשנת 1990 האזור הזה נתן 40% מהתמ"ג למולדובה וייצר 90% מן החשמל. מיד עם פירוק ברה"מ הקימה טרנסניסטריה כלכלה עצמאית. יש בה מטבע משלה שנקרא רובל טרנסניסטרי. תושבי המדינה מקבלים פנסיה גבוהה מזו שמקבלים תושבי מולדובה ומחירי הגז שם זולים יותר. תושבי מולדובה רבים, שאין להם כסף לשלם על הגז במדינה, עוברים בחורף לקרוביהם בטרנסניסטריה. גם שם תושבים רבים עובדים בחו"ל.

בתחילת שנות ה-2000 ביצעה גם ממשלת טרנסניסטריה הפרטה המונית, כפי שביצעו רוב המדינות האחרות של ברה"מ לשעבר עוד בשנות ה-90. ממשלת טרנסניסטריה בראשות הנשיא איגור סמירנוב, ששלט במדינה בשנים 2011-1990, הסבירה שעשתה זאת כדי להביא להשקעות בתעשייה, שבאמצעותן יירכשו ציוד וטכנולוגיות חדישות. המפעלים נמכרו בעיקר לבעלי הון מקומיים ורוסיים.

במפעלים רבים שהופרטו בעלי ההון לא השקיעו די כסף ובכך גרמו להם לפשוט רגל. חלק מבעלי ההון לא שילמו מיסים למדינה וכן לא שילמו משכורות לעובדים במשך חודשים רבים. במפעלים אחרים הבעלים מכרו ציוד לפירוק, הרוויחו מכך כסף וגרמו לכך שאי אפשר היה לשקם את המפעלים.  בתגובה לכך ב-2012 החליטה ממשלת טרנסניסטריה להלאים את כל המפעלים שהופרטו ושבעליהם ניהלו אותם בצורה לא יעילה. מאז המדינה הלאימה שמונה מפעלים גדולים והשקיעה כסף ברכישת ציוד חדיש, כדי שהמפעלים יחזרו לעבוד.

ההלאמה הביאה לתוצאות חיוביות. המפעל הראשון שהולאם היה מפעל לשימורים בעיר קאמנקה, שבעליו גרמו לפשיטת רגל שלו. לאחר הלאמת המפעל, תפוקת הייצור באזור קאמנקה גדלה יותר מפי שניים. תוצאות חיוביות היו גם במפעל לייצור מוצרי לחם בעיר בנדרי (העיר השניה בגודלה בטרנסניסטריה והרביעית בגודלה במולדובה כולה), המפעל הגדול ביותר בתחום במולדובה בתקופת ברה"מ. לאחר ההלאמה במפעל לא רק הרחיבו את הייצור אלא גם ביצעו מודרניזציה של הציוד. הקימו שם טחנה לייצור קמח באיכות גבוהה על פי סטנדרטים אירופיים. ההלאמה הביאה לגידול במספר העובדים. מחצית משמונה המפעלים שהולאמו נמצאים בעיר בנדרי. לדברי המומחים, תפוקת הייצור של כל אחד מהם גדלה ב -20%. בעקבות ההלאמה, בנדרי שהייתה עיר שקיבלה סבסוד מהממשלה, הפכה לעיר שמכסה את כל הוצאותיה. בעקבות ההצלחה של ההלאמה אמר נשיא המדינה, יבגני שבצ'וק, שהוכח שגם המפעלים בבעלות הממשלה יכולים להיות יעילים ושהממשלה לא תפריט בחזרה את המפעלים שהוחזרו לרשותה. השנה הולאם המפעל לייצור בשר בעיר טיראספול, עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר במדינה (העיר השנייה בגודלה במולדובה). לפיכך ניתן לראות שמגמת ההלאמה בטרנסניסטריה נמשכת, אמנם באיטיות, אבל בכל זאת נמשכת.