הודעת הפורום הקומוניסטי הישראלי )3.3.2000(

החלטת הכנסת ב-1.3.2000 – ברוב של 60 מול 53 – לאשר בקריאה טרומית את ההצעה
להתנות את אישור משאל העם על הסכם השלום העתידי עם סוריה ברוב מיוחס של
למעלה מ-50% מבעלי זכות הבחירה היא החלטה גזענית ואנטי-דמוקרטית חמורה ביותר.
כמו-כן היא מהווה מכשול בדרך להשגת הסכם שלום עם סוריה ולבנון. וזאת למרות
שמדובר בקריאה טרומית, שספק אם תעבור את כל שלבי המשך תהליך החקיקה הדרושים
לאישורה.

זוהי החלטה גזענית, כיוון שהיא באה לשלול, למעשה, מהאוכלוסיה הערבית בישראל
את האפשרות להשפיע בהצבעה בהתאם למשקלה בכלל האוכלוסיה )כ-18%(. זאת
באמצעות הקביעה המלאכותית שלא די ברוב רגיל של המשתתפים במשאל, אלא שדרוש
רוב של למעלה מ-50% מבעלי זכות ההצבעה.

יוזמי החוק הגישו אותו כיוון שהרגישו שללא המגבלות המלאכותיות שהם מבקשים להציב
בחקיקה זו היה מושג במשאל העם רוב ברור בזכות הסכם השלום עם סוריה – אם וכאשר
היה מובא לאישור. לכן הם מבקשים ליצור תנאי שלא קיים באף מדינה בעולם – לפיה
תוצאת משאל העם לא תיקבע לפי עמדת הרוב או המיעוט של המשתתפים בהצבעה, אלא
גם לפי עמדתם של אלה שלא ישתתפו בו, שקולותיהם יתווספו אוטומטית לאלה של מתנגדי
ההסכם. כאן מדובר בין הייתר בכל אזרחי ישראל הרבים השוהים בקביעות בחו"ל.

אישור הצעת החוק הטרומית הוא גם מכה קשה לקואליציה של ראש הממשלה אהוד
ברק, שחלקים ניכרים ממנה מתנגדים למעשה לתהליך השלום ונגועים בעמדות גזעניות
חריפות. עם זאת מוקדם עדיין לדבר על סיום קרוב של כהונתה, כפי שמכריזים כמה מראשי
הליכוד.

המשבר האחרון בעקבות החלטת הכנסת הוא תוצר של החלטתו המוטעית של אהוד
ברק, שהתחייב לפני הבחירות לקיים משאל עם על כל הסכם שלום שישיג. לא היתה כל
הצדקה להתחייבות זאת, כיוון שהבחירות לכנסת היוו בעצמן משאל עם, שבו הובעה
תמיכתו של רוב העם באופן חד-משמעי בתהליך השלום. זאת נוסף לעצם העובדה שאין
כל זכות לקיים משאל עם על עתידו של שטח כבוש השייך למדינות אחרות ולעמים אחרים.
יש לציין, כי לא רק האופוזיציה הימנית הלאומנית בישראל יוצרת מכשולים בפני המשך
תהליך השלום. המכשול העיקרי בפני המשך תהליך השלום עד כה הוא ממשלת ברק,
שעמדתה עקבה באופן ניכר את תהליך השלום הן עם סוריה ולבנון והן עם הפלסטינים.
ברק אינו עומד בהסכמים ובהתחייבויות שהוא מחויב להן על-פי הסכמי וואי ושארם, שגם
הצורך בחתימה עליהם נבע בעיקר כתוצאה מאי-ביצוע הסכמים קודמים על-ידו. זאת במסגרת
מדיניות שמטרתה להכתיב בכוח לפלסטינים תנאים בלתי מתקבלים על הדעת, שמשמועתם
המשך הכיבוש הישראלי ברוב שטחי הגדה המערבית והנצחתו.

ממשלת ברק גרמה גם להסלמה חריפה של המצב בגבול לבנון, לאחר שהפציצה בחודש
שעבר באכזריות תשתיות אזרחיות בלבנון, לרבות תחנות כוח חשמליות באזורי ביירות
וטריפולי, וגרמה בכך לפגיעה באזרחים חפים מפשע ונזק כלכלי ניכר.

לממשלת ברק לא היה אפילו את התירוץ כאילו ביצעה פעולת תגמול בתגובה לירי קטיושות
על יישובי הצפון, כיוון שלא היה ירי כזה. ההפצצות הברבריות באו רק כתגובה על כך
שבמסגרת המאבק הלגיטימי של הלבנונים לשחרור ארצם מהכיבוש הישראלי של דרום
לבנון נפלו שוב קרבנות בקרב החיילים הישראלים. לאחר-מכן ניסתה ממשלת ברק לאיים
כי הפצצות ברבריות של התשתיות בדרום לבנון יהפכו לנורמה קבועה, ועמדה נפשעת זו
גררה תגובות חריפות ביותר מצד מדינות ערב ומצד דעת הקהל העולמית. אחד מביטויי
הסולידריות הבינלאומית עם לבנון היה ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים בארץ זו – ראשון
מסוגו מזה עשרות שנים.

בלט באיומיו המתלהמים על לבנון שר החוץ דוד לוי שבמהלך חודש פברואר יצא בשורת
איומים ברבריים חסרי תקדים, שלא נשמעו אף פעם בנוסח זה בפי שר חוץ. בין היתר איים
להבעיר באש את אדמת לבנון, וכן איים )בדיון בכנסת ב- 23.2( בהרג ילדים : "דם מול דם,
נפש מול נפש, ילד מול ילד…". השר לוי אף השתלח באופן חסר תקדים בחברי הכנסת
הערביים ובאוכלוסיה הערבית בישראל. חמורה ביותר העובדה שראש הממשלה לא רק
שלא הסתייג מהדברים, אלא שאף נתן לו גיבוי.

האיומים של לוי והגיבוי של ברק לאיומיו לא הרתיעו את הכוחות הנלחמים בצבא הכיבוש
הישראלי ובשכירי החרף המכונים צד"ל בדרום לבנון. אלה ממשיכים בימים אלה בפעולות
התנגדות רחבות היקף. מאבק נגד כיבוש איננו טרור, אלא מאבק לגיטימי לשחרור לאומי.
האחראים לכל הקרבנות במסגרת מאבק זה הם אלה המתעקשים על המשך הכיבוש, תוך
נקיטת פעולות צבאיות ברבריות נגד הארץ שהם כובשים את אדמתה.

הפורום הקומוניסטי תובע לפטר לאלתר את שר החוץ, דוד לוי, מחרחר המלחמה והדם.
אנו תובעים להוציא את חיילי צה"ל מלבנון ולסגת לקו הגבול הבינלאומי. רק נסיגה זו תמנע
את המשך נפילתם של חיילים ישראלים בדרום לבנון וכן את הקרבנות בקרב אזרחים חפים
מפשע. הדרך הטובה ביותר לבצע זאת תהיה במסגרת הסכם שלום כולל עם סוריה ועם לבנון,
שיכלול נסיגה ישראלית מרמת הגולן הכבושה לקווי ה – 4 ביוני 67'.

לב הסכסוך הישראלי-ערבי היה ונותר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואי פתרונו ייצור
סכנת התלקחות מלחמתית נוספת באזור. אנו תובעים מממשלת ישראל לבצע לאלתר
את כל התחייבויותיה כלפי הפלסטינים מההסכמים הקודמים, לרבות המשך ההיערכות
המחודשת – הנסיגה משטחים פלסטיניים נוספים – וכן שחרור כל האסירים הפלסטיניים.
אנו תובעים להפסיק לאלתר את הפקעות האדמות, הגירושים, הרס הבתים והקמת התנחלויות
והרחבתן.

השגת הסדר קבע עם הפלסטינים תתאפשר רק על בסיס הקמת מדינה פלסטינית עצמאית
בגדה המערבית וברצועת עזה, שבירתה תהיה ירושלים המזרחית, בצדה של מדינת ישראל
בקווי 67'. השגת הסכם שלום צודק, כולל ובר קיימא על בסיס זה היא אינטרס בסיסי הן של
העם בישראל והן של כל עמי האזור.