לנגד עינינו הולכת ומתגבשת תגובת הנגד לתנופת הריאקציה שהחלה עם קריסת ברה"מ
וייתר הארצות הסוציאליסטיות באירופה. תגובת הנגד בולטת יום יום, החל מהפגנות סיאטל
ששיבשו את ועידת הסחר העולמי; המשך בפעולות מחאה רחבות ביותר שהוסיפו להתנהל בכל
רחבי העולם ושהגיעו לשיאן בהפגנות הגדולות המתנהלות בחודש זה )9.2000( בפראג במחאה נגד
כנס קרן המטבע הבינלאומי שהתקיים בעיר זו; וכלה בסמינר של ה"קואליציה נגד הגלובליזציה"
שהתקיים בארצנו, ושבו נטלו חלק קרוב ל- 300 משתתפים. אלו פעולות חשובות ביותר, שיש
לעשות את הכל לחיזוקן ולהגברתן בכל מקום.

למעשה, איננו צריכים להיות מופתעים מגל זה. די בידע כללי של עקרונות המטריאליזם ההיסטורי
כדי להבין שכל תגובה יוצרת תגובת נגד, ושהתפתחות תופעה היסטורית כלשהי יוצרת בקרבה את
הניגוד לה. זהו היסוד הסטיכי שעמד בבסיסה של כל תנועה מהפכנית, כולל זו הנוכחית, הנמצאת
עדיין בחיתוליה. אך אין די בגורם הסטיכי כדי לבנות שינוי מהפכני ממש. העובדה שלא כל תגובת
נגד לתופעה קיימת הבשילה וניצחה, נובעת מהצורך בגורם ההכרתי ובהנהגה ביצועית ואינטלקטואלית,
שתנווט את התגובה הסטיכית ותספק תשתית תיאורטית לפעולותיה.

עם כל החשיבות העצומה של גל המחאה הנוכחי, אי אפשר שלא להצביע גם על ליקויים חמורים
הקיימים בו, ושעלולים לנוונו ולמנוע את התפתחותו. ליקויים אלה באים לידי ביטוי בתחומי
הפרספקטיבה ההיסטורית, בניית החזית, התרבות, ובעיקר – בשאלת הצבת האלטרנטיבה.

הפרספקטיבה ההיסטורית:

למפגיני סיאטל, כמו גם לרוב המכריע של משתתפי הסמינר ברמת אפעל, כמעט ואין מורשת
היסטורית. חלקם הגדול התרכזו עד לאחרונה בתחום האקולוגי, ורואים את עצמם כהמשך
לתנועה האקולוגית, שראשיתה בגרמניה בשנות ה- 70. אחרים זוכרים בערגה את תנועת
"ילדי הפרחים" או תורות שביטויין העיקרי תיאורטי-אקדמי, כמו "אסכולת פרנקפורט".

קיימת בקרבם התעלמות כמעט מוחלטת מכך שמתקפת ההון הנוכחית – זו שפועלת כדי לחסל
את כל שרידי הריבונות הלאומית של מדינות העולם השלישי ולבטל כל חוק ש"מפריע"
ל"סחר החופשי", בין אם מדובר בזכויות עובדים, הגנה על הסביבה, בטיחות, בריאות וכד' – היא
תוצאה ישירה של נפילת ברה"מ. רבים מהם סבורים שעמדותיהם ומאבקם נולדו זה עתה, ולא
חולמים לפרסם קטעים נבחרים ממאמרו של לנין, "האימפריאליזם כשלב עליון של הקפיטליזם"
מ-1916, השופכים אור על השלכותיה של הגלובליזציה, שאינה אלא מילה נרדפת לאימפריאליזם
במובנו הלניני.

בניית החזית:

העדר הפרספקטיבה ההיסטורית גורם לאיבוד מראש של שותפים פוטנציאליים לבניית חזית
עולמית משותפת נגד האויב המשותף, האימפריאליזם. הדוגמה הבולטת ביותר לכך בעת האחרונה
היתה המלחמה ביוגוסלביה, כשדווקא גורמים מתקדמים בדרך כלל, בעלי מודעות לזכויות
אדם, היו מן הקיצוניים שתמכו במתקפה הרצחנית של נאט"ו על יוגוסלביה. הם תמכו במלחמה
שנועדה לקרוע ממנה חבל ארץ כדי להחיל בו שליטה קולוניאלית ישירה וטוטלית, שתאיים על
הבלקן כולו, הידוע בחוסר יציבותו. כל זאת כדי להבטיח שלא יוותר גורם כלשהו שיעיז
"להתחצף" להגמוניה של נאט"ו באירופה. תועמלני נאט"ו השכילו להציג את מזימתם כנובעת
מחרדה ל"זכויות האדם", ובכך רכשו את תמיכתם של גורמים מהצד השמאלי של המפה
הפוליטית בארצותיהם.

תפיסה מסולפת של המורשת הסובייטית גורמת לכך שבמקרים רבים דווקא אלה הלוחמים
בגלובליזציה הופכים לתומכים של המעצמות האימפריאליסטיות, המונעות על ידי התאגידים
הקפיטליסטים הגדולים, בכל ענייני הפוליטיקה הגלובלית. לעומת זאת, הם אינם מעלים על
דעתם שיתוף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית הרוסית, למשל. פעיל ישראלי ניסה אף ליזום
עצומה שתקרא למפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה לא לשתף את המפלגה הקומוניסטית
הרוסית בכינוסים משותפים, עד שזו "תגנה בגלוי את המלחמה בצ'צ'ניה". כמובן שלגבי רובם
המכריע סין היא "ממלכת הרשע" של היום, והם משתתפים פעילים במאבקים לקרוע ממנה את
טיבט )מה שחסר להם זה עוד מדינה פונדמנטליסטית באסיה, מלבד איראן ואפגניסטן(, ולהנהגת
משטר פרלמנטרי רב-מפלגתי בנוסח מערבי בסין, באופן שיחסל את מהותה הסוציאליסטית
שמאפשרת לה להתקיים כאחת המדינות היחידות בעולם כיום בה חינוך, בריאות, עבודה והשכלה
נגישים לכלל האוכלוסיה, ויהפוך אותה לאחוזת ענק של התאגידים הגדולים, ממש כמו שכנתה
ה"דמוקרטית" הודו. אפילו קובה, שנהנית מ"פרוטקציה" בעיקר הודות לדמותו הפופולרית של צ'ה
גווארה, נתפסת על ידם באופן מגומגם ודו משמעי.

תרבות:

מהפכנות אינה אידיאולוגיה בלבד. מהפכנות מחייבת גם אימוץ תרבות אישית ופוליטית שמאפשרת
התמודדות עם כוחות שלכאורה חזקים ממך בהרבה. צנטרליזם דמוקרטי אינו רק מבנה ארגוני,
אלא תרבות המשלבת באופן דיאלקטי דמוקרטיה עם משמעת. חירות עם התגייסות ומחויבות.
אחת התופעות שנלוו ל"שמאל החדש", שהתפתח באירופה וארה"ב בעשורים שלאחר מלחמת העולם
השנייה, היא סלידה מהאלמנט המגייס והמחייב בארגון המהפכני, שבלעדיו רעיונות החירות וזכויות
הפרט הופכים לבטלנות ונהנתנות. מאבק פוליטי הוא מלחמה, גם כשאין יורים ואין עולים על
בריקדות. וכל מלחמה מחייבת משמעת הדוקה, גם כשאין מדים ואין דרגות.
בעשורים האחרונים קיבלה בעיה זו מימד נוסף. הקפיטליזם החל מוכר לא רק סחורות ושירותים,
אלא גם סמלי הזדהות. הזדהות עם כוכבי פופ ואופנות בגדים תפסה את מקומה של הזדהות עם
אידיאולוגיה, תנועת נוער או דגל. כך אפשר היה להכריז על "מות האידיאולוגיות", ועל
ה"פוסט-מודרניזם".

האם תנועת הנגד לגלובליזציה פיתחה תרבות נגד לפוסט-מודרניזם? בהחלט לא. בסקירת אירועי
האחד במאי שערכה אורנה קזין ב"הארץ", )"אחד במאי אלפיים", הארץ, 1.5(, היו אזכורים
רבים של "פסטיבל" "קרנבל" "יריד" "חגיגה". לא עוד תהלוכות מקרינות נחישות ועוצמה, אלא
"חגיגות" מקרינות נאיביות ותום, ובעיקר – מעין שביעות רצון מהמצב הקיים. חלק ניכר מהפעילים
נגד הגלובליזציה מעריצים את ה"ספונטניות" ואת חוסר הארגון. רוני ערמון, אחד משלושת
הישראלים שהשתתפו בהפגנות סיאטל וריכז את הסמינר ברמת אפעל הפך זאת לאידיאל מרכזי.
בהרצאה שנתן בסמינר על אירועי סיאטל הביע בעיקר התלהבות מכך שדבר "לא היה מארגן",
ש"לא היתה היררכיה", וש"לא היו בעלי תפקידים". כלומר: את החולשה המרכזית של הפגנות
סיאטל הוא הציג כמעלתן העיקרית.
כל זה מוביל להיעדר אלטרנטיבה. למעשה חסר כעת הרבה יותר מאלטרנטיבה. חסר כיוון.
וכשאין כיוון ברור, בוודאי שאין יעד ברור. התנועה נגד הגלובליזציה מדגישה את תחלואי המשטר
הקיים, מבלי להציג כל מודל אלטרנטיבי. צמצום היקף הפרוגרמה מביא לאובדן מראש של ציבורים
חשובים שיכלו ליטול חלק במאבק זה. העדר גינוי מפורש להפרטה, כי "מי אמר שבעלות ממשלתית
טובה יותר", הביא לכך שפעילי איגודים מקצועיים כמעט ולא השתתפו בסמינר ברמת אפעל. העדר
התייחסות לנושא השלום וזכויות ערביי ישראל, כי זה הרי "פוליטיקה", הביא לכך שבאותו
סמינר כמעט ולא השתתפו ערבים.

רק נוכחות פעילה ומשפיעה של פעילים בעלי ראייה כוללת, כשבישראל מדובר כיום קודם כל
באנשי הפורום הקומוניסטי ובמצדדים בהשקפותיהם, עשויה להעניק לתנועה הסטיכית נגד
הגלובליזציה כיוון הכרתי רצוי וחיוני. ייחודו של הפורום הקומוניסטי כעת אינו קיים רק ביחס
להנהגת מק"י )ובמידה מסוימת גם לחד"ש, שכחזית מחויבת פחות לעניין האידיאולוגי(, אלא
ביחס לתנועה נגד הגלובליזציה בכללותה.