הבחירות לראשות הממשלה, שנערכו ב- 6.2.2001, התאפיינו באחוז ההצבעה
הנמוך ביותר בתולדות המדינה – 62%. ההשתתפות המועטה בהצבעה ביטאה
התנגדות רחבה למדיניותם של שני המועמדים לראשות הממשלה, אהוד ברק ואריאל
שרון, ושל שני הגושים שיוצגו על-ידם. כמו-כן היא מהווה ביטוי נוסף לכישלון שיטת
הבחירה הישירה לראשות הממשלה, שיש לבטלה ללא דיחוי.
מועמד הימין, אריאל שרון, הצליח לנצל עד תום את האכזבה הכללית מממשלתו
של אהוד ברק ולזכות בבחירות לראשות הממשלה בפער חסר תקדים של 25%. עם
זאת רק חלק קטן ממה שמוגדר "מצביעי המרכז", עברו מברק לשרון. חלק גדול יותר
של תומכי ברק בבחירות הקודמות נמנע מלהשתתף בהצבעה, וחלק קטן יותר מביניהם
השתתף והביע את מחאתו באמצעות הפתק הלבן.
ההצבעה היתה בעיקרה הצבעת מחאה על מדיניותו של ברק ולא הצבעת תמיכה
בקו המדיני של שרון, שנהג בטקטיקה של עמעום עמדותיו. במהלך כל מערכת הבחירות
פעל שרון כדי לטשטש את עמדותיו האמיתיות ולא להיכנס לשום ויכוח על מעשיו בעבר.
רובה המכריע של האוכלוסיה הערבית בישראל לא השתתף בבחירות ובכך
הביע את מחאתו ואת סלידתו ממדיניותו של ראש הממשלה היוצא כלפיה.
ברק, שקיבל בבחירות הקודמות כ-95% מקולות האוכלוסיה הערבית, לא היסס
להורות לכוחות הביטחון של ישראל להרוג 13 מבניה ולפצוע מאות מביניהם –
מה שלא עשה אף אחד מקודמיו במשך עשרות שנים. כמו-כן נמשכה, בכל התחומים,
מדיניות האפליה כלפי האוכלוסיה הערבית בישראל. זאת נוסף לרצח של מאות
ולפציעתם של אלפי פלסטינים בשטחים הכבושים – בממדים שלא היו כמותם בכל
שנות הכיבוש. מסיבות אלו ונוספות )ראה הודעתנו הקודמת – 23.1.2001( רובה
המכריע של האוכלוסיה הערבית לא השתתף בבחירות, ומבין אלה שהשתתפו אחוז
גבוה הביע את מחאתו באמצעות הפתק הלבן. למחאה זו היו שותפים גם אלפי יהודים
מבין אנשי מחנה השלום העקביים. היתה זו מחאה צודקת ולגיטימית, שכל ראש ממשלה
בעתיד ייאלץ להביא אותה בחשבון אם יחשוב לנקוט בצעדים דומים לאלה שנקט ברק.
הקמתה של ממשלת "האחדות הלאומית" והסכמתו של ברק לכהן כשר
הביטחון של שרון במסגרתה מהוות הידרדרות נוספת במדיניותם של ראש
הממשלה היוצא ושל כמעט כל הנהגת מפלגת העבודה, לרבות שמעון פרס,
שהוכיחו באופן הנחרץ ביותר כי לא היו ראויים לתמיכתם של האוכלוסיה
הערבית ושל כוחות השלום היהודיים העקביים.
בהקשר זה אנו דוחים בתוקף את הביקורת שהשמיעו כמה מראשי "השמאל" הציוני על
הצבעתם של ערביי ישראל, כיוון שאלה דחו את תביעתם להצביע עבור ברק. אנו דוחים
את הגישות המתנשאות והפטרוניות של כמה מאלה המתיימרים להיות ראשי מחנה השלום.
הקמת ממשלת "האחדות הלאומית" מרחיקה באופן ניכר את סיכויי קידום השגתו
של הסדר שלום באזורנו, ומגבירה את הסכנה של פריצת התלקחות מלחמתית
רחבה. ברק ומפלגת העבודה, בהצטרפם לממשלתו של שרון, ויתרו למעשה על עצם
האופציה של מו"מ רציני על הסדר הקבע, שהמאמצים להשגתו היו – לפחות באופן מוצהר –
יעדם המרכזי עד לפני מספר ימים.
הפורום הקומוניסטי הישראלי משוכנע כי העם הפלסטיני יוסיף לעמוד איתן
על זכויותיו גם בתנאים החדשים, וכפי שלא נכנע לצעדי הדיכוי האכזריים
חסרי התקדים של ממשלת ברק, כך לא ייכנע לשום אמצעי דיכוי של ממשלת
ה"אחדות". יש לזכור, כי האינתיפאדה הראשונה נוהלה ברובה בשנות "ממשלת אחדות",
שלא הצליחה לדכא את מאבק הגבורה, שבעקבותיו זכה העם הפלסטיני לשורת הישגים
חשובים. גם ממשלת "האחדות הלאומית" לא תוכל לשים קץ למאבק הצודק, שימשיך להתנהל
עד שיזכה העם הערבי הפלסטיני למימוש זכויותיו הלאומיות – להקמת מדינתו העצמאית בגדה
המערבית וברצועת עזה, לרבות ירושלים המזרחית, בקווי יוני 1967, ולפתרון צודק לבעיית
הפליטים הפלסטינים על בסיס החלטות האו"ם.
שום כוח לא יוכל למנוע השגת מטרה זו, אך דחיית השגתה עלולה לעלות בדם רב של בני
שני העמים. לכן, במצב שנוצר רואה הפורום הקומוניסטי הישראלי חשיבות גדולה מתמיד
בהגברת המאבק של האוכלוסיה הערבית בישראל ושל כל כוחות השלום היהודיים
נגד הכיבוש והדיכוי ולמען שוויון זכויות לאוכלוסיה הערבית, ולשיתוף פעולה
מקסימלי במסגרת מאבק זה.
המצב החדש יחייב גם היערכות ארגונית מחודשת של כוחות השלום האמיתיים, שעמדו
באתגרים של התקופה האחרונה, ואשר ביכולתם ליצור את המסגרות הדרושות כדי לעמוד
באופן היעיל ביותר מול הסכנות הקשות החדשות שמציבה ממשלת ה"אחדות".