האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל נמצאת בעיצומו של מאבק למען שוויון זכויות
בכל תחומי החיים. כמו-כן היא שותפה למאבק של כלל כוחות השלום בארץ, ערבים
ויהודים, נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, להגנת החירויות הדמוקרטיות, למען זכויות
העובדים ולרווחה כלכלית, ולשוויון מלא לכל האזרחים בכל התחומים.
הערבים בישראל הם אזרחי ישראל וחלק מהעם הערבי הפלסטיני. הם מהווים מיעוט
לאומי, המונה כ-900,000 אזרחים, כ-18% מכלל האוכלוסייה. רובם הגדול שכירים
העובדים מחוץ למקום מגוריהם. אחוז העובדים בחקלאות הולך וקטן ביותר, לאחר
הפקעות חוזרות ונשנות של אדמות האוכלוסייה הערבית בארץ.
ממשלות ישראל כולן המשיכו בקו היסודי של הנצחת האפליה והקיפוח. למרות זאת,
עקב המאבקים הרבים שנוהלו לאורך כל השנים הושגו מספר הישגים, ובהם: מניעת או
עיכוב ביצוען של חלק מההפקעות הנוספות שתוכננו, הכרה בחלק מהיישובים כערים
ומתן תקציבים מסויימים. אך מדיניות האפליה לא שונתה בייסודה, ובתחומי חיים מסויימים
אף הוחרף המצב.

לאחר למעלה מ-50 שנות קיומה של מדינת ישראל – קיימים עדיין חוקי יסוד מפלים, כגון
חוק השבות, שהגיעה העת לבטלו. כמו-כן קיים איסור למעשה על ערבים לרכוש אדמות
כמעט בכל שטח בארץ, וקודם כל באדמות מינהל מקרקעי ישראל (קק"ל), המהוות חלק ארי
של אדמות המדינה. מקומות עבודה רבים – בחברות ממשלתיות, ציבוריות ואחרות – סגורים
בפני ערבים. אקדמאים ערבים רבים אינם יכולים לעבוד בתחום התמחותם בגלל אפליה זו.

האפליה בולטת באין ספור תחומים כמו בעניין מס רכוש, גזלת הקרקעות, הריסת בתים,
מינוי מועצות מקומיות ביישובים קטנים ובינוניים רבים מקרב פקידי מפלגות השלטון, אי
מתן שירותים חיוניים ביותר ביישובים רבים (באיזור הנגב, למשל) כמו חשמל, מים , מרפאות,
בתי ספר וכו'. אין זה מקרה שרבים ממוקדי העוני והאבטלה, אפילו לפי הנתונים הרשמיים,
הם יישובים ערביים. למעלה מ-40% מהמשפחות הערביות חיות מתחת לקו העוני (כפול
מהממוצע הארצי). כפרים רבים נמצאים עדיין בסטטוס של "בלתי-מוכרים", ומאלה נשללים
כל הזכויות הבסיסיות. הזנחה קשה, עוני ומצוקת דיור גוברת הם גם נחלתם של התושבים
הערביים המתגוררים בערים המעורבות.

מערכת החינוך ביישובים הערביים סובלת מהזנחה מיוחדת. חסרות כיתות לימוד רבות,
ואלו הקיימות מצויות במתקנים בלתי-הולמים ולומדים בהם בצפיפות גבוהה ביותר. לא
קיימות אפשרויות ללימודי עזר וללימוד משלים. חסר כוח אדם מיומן. יעדי החינוך הערבי
אינם מעוגנים בחוק.
השפה הערבית, למרות שהיא שפה רשמית, אינה זוכה בפועל למעמד זה. כמו-כן נמנעת
מהאוכלוסייה הערבית אפשרות להקניית התרבות הערבית הלאומית, כולל השירה והספרות
הערבית המודרנית, לתלמידיה וצעיריה, הנאלצים ללמוד כמעט רק את המורשת והתרבות
היהודית.

מק"י וחד"ש מאז הקמתה ב – 1977, מילאו תפקיד מרכזי במאבק נגד האפליה הלאומית
ולמען שוויון זכויות. הן היוו לא רק כוח ראשוני מבחינה אלקטורלית, אלא כמקור הערכה
ואוטוריטה מוסרית וציבורית, שכלל הכוחות הפוליטיים הכירו במעמדו המרכזי במאבק.
כמו-כן הן מילאו תפקיד מרכזי בהקמת הגופים שהנהיגו את מאבקי האוכלוסייה הערבית
בארץ, כגון הוועד להגנת האדמות וועדת המעקב. בשנים האחרונות, ובין הייתר נוכח
המשבר הפנימי במק"י ובחד"ש, נשחק במידה לא מועטה מעמד זה, וכן נחלש תיפקודם
של מוסדות אלו. חלקם, כמו הוועד להגנת האדמות, אינם מתפקדים. היחלשות מק"י וחד"ש
נוצלה על ידי תנועות אחרות שכוחן עלה, כגון התנועה האיסלמית על פלגיה השונים, וכן
בל"ד ומד"ע.

אנו רוצים לשלול את הקריאות, שנשמעו לאחרונה, ושקראו להטלת מעין ממשל צבאי
במתכונת חדשה על האוכלוסייה הערבית בישראל, ולהוצאה מחוץ לחוק של מפלגות
הפועלות בקרבה. אנו מגנים את הנסיון לניצול פעילות של בודדים, אשר עסקו בפעולות
טרור נגד אזרחים חפים מפשע, המסייעות לאויבי תהליך השלום, ושאנו מגנים אותן
בחריפות, כדי להסית נגד כלל האוכלוסייה הערבית בישראל ולפגוע בזכויותיה.

אנו מציינים כי אכזבה רבה נגרמה בקרב האוכלוסייה הערבית מהתופעה של סחר מכר
בכיסאות, המאפיינת לאחרונה בייתר שאת את כלל המערכת הפוליטית בארץ, כאשר הוקמו
בריתות בלתי טבעיות, שהפתיעו רבים, ושהמניע העיקרי להקמתן לא היה שיתוף רעיוני או
פוליטי, אלא צורך אלקטורלי רגעי. אנו מצדנו נמשיך גם בתחום המאבק של האוכלוסייה
הערבית את המסורת של מאבק עקבי עקרוני, כאשר ראיית עניין המאבק וטובתו תהיה תמיד
בראש מעיינינו.