בבוקר הסגריר והאפל,של 07.11.1941 –
דרכה על מרצפת
הככר – האדומה,
רגלם הנועזה והנוקשת,
של חיילי – הנצחון,
מן המחר.

טבעה רגלם,
בצעדי – הנחושת;
הקישה,
בפסיעות – הפלדה.

על פני – הככר,
שידעה תהילה
וזוהר,
חקקו את אשורם,
בדרך,
אל הקרב.

אל החזית,
שמו פעמי – עיניים;
בעת,
כשכנופיות – הברברים,
לחש דמם,
לפרוץ לעבר,
חומותיה של מוסקבה.

לעבר גבורה כנה,
צעד ונצעודו,
ובעקבם,
הצעידו,
את כל נאורי – העולם.

כיתה – כיתה;
גדוד – גדוד;
חטיבה – חטיבה…

הכל צעדו,
שכם אל שכם,
בנשוא – רואותם,
לעבר הנצחון,
שהאמינו,
כי יבוא מחר.

לעבר גבורה
וימים,
מלאי – עוז
וחרוף – נפש,
נשאו את לבם,
תוך תקווה בנצחון,
שקרב ובא;

את רהוב – אומץ –
לבם,
כדודיו הפיצו,
על פני – כל – הארץ,
בעומדם כברזל,
מול הפולש האכזר.

הם צעדו בדרכים
ובבוץ,
עד למתניים;

בשבילי – העפר,
באבק ובחול,
העולים אל האוויר.

תחת מטר – זלעפות,
של עופרת,
הם עמדו כסלעים,
שלעולם,
אינם נשברים.

ביום – ההוא,
טבעה רגלם,
צעדי – פלד,
על פני – ככר,
אל – מול חומות,
של עיר בל -תנוצח;

הם צעדו,
לעבר גבורה,
אזורי – אומץ,
בקרבם את
יום – הנצחון הנשגב!

מאת: שמואל ירושלמי
משורר ופעיל ציבור
באר – שבע