החזית הנכונה

מאת: יובל הלפרין

אנו רואים כיצד עמל של שנים עומד בסכנה. בשנים האחרונות, בעיקר מאז גזרותיו של נתניהו, עלה בארץ גל של "ארגונים חברתיים". הארגונים הללו התנגדו ברובם לגזרות, לקיצוצים ולפגיעה בזכויות העובדים, אך טיעוניהם התמקדו באופן חלוקת העוגה:

יש צמיחה, והשאלה הנותרת היא איך לחלק את התוצר.

כעת הצמיחה נבלמת, ומיד בעלי ההון ופקידי האוצר חוזרים למתקפה: יש האטה כלכלית – מוכרחים לקצץ.

הקביעה חסרת השחר הזאת נותרת בלא מענה, כי הארגונים החברתיים לא ערערו על כללי ה"כלכלה החופשית" המוצגים כאמת מדעית שאין לערער עליה. רק המשבר הכלכלי הקשה האחרון הביא לסדיקה מסוימת באמונה בכוחם הכל-יכול של כוחות השוק.

במקומות רבים בעולם שקע המרכסיזם בתרבות העממית. ניתוחים תיאורטיים של המציאות הכלכלית, והזיקה הדיאלקטית בין תחומים שונים רווחת בקרב ציבורי עובדים נרחבים, ואנשים מושפעים מהם כמעט בהיסח הדעת. אבל אצלנו יש "כלכלה" ויש "חברה". יש "חברתי" ויש "מדיני". כשאתה מדבר על שלום אתה בעולם אחד, וכשאתה עוסק בזכויות עובדים אתה בעולם אחר.

לפני מהפכת אוקטובר היו אלה אותן מועצות של פועלים וחיילים שקראו: "בתי חרושת לפועלים, אדמה לאיכרים ושלום." בנסיבות מתונות יותר – המאבק בארצות הברית נגד מלחמת וייטנאם מזוהה עם "ילדי הפרחים", אך למעשה גם ארגוני עובדים נטלו בו חלק חשוב, והיו מקרים שבהם עובדים סירבו לייצר או להעמיס מוצרים שנועדו ל"מאמץ המלחמתי" בווייטנאם.

לא רק בארץ, אלא בכל העולם למד המעמד השליט לעשות שימוש מהופך בכוחו של המעמד. כלומר: להשתמש בסמלים, בניסיון ובתודעה שנזרעו ונבטו במעמד הפועלים ומתוך ההוויה שלו, כדי לגייסו נגד עצמו. אפשר היה לראות זאת כאשר נפלו הקסאמים בשדרות וביישובים הסמוכים לה: התושבים קראו לצבא לעשות מעשי רצח בעזה, אבל בין השורות נקל היה לשמוע ניכור מעמדי בעל מאפיינים ייחודיים לחברה הישראלית.

כל התנועות הפשיסטיות והריאקציוניות השתמשו בטקטיקה הזאת.

בארץ היא בולטת באופן מיוחד: כשהמדינה הזאת נולדה הדגל האדום התנופף לצד הדגל הציוני, כפי שה-1 במאי היה צמוד ליום העצמאות (לא רק בתאריכים, אלא גם במסרים). לכן, בין הייתר, היה כה קשה לארגן בארץ את מאבק הפועלים, כי הוא בעצם כבר "מאורגן", אבל מאורגן נגד האינטרסים האמִתיים שלו.

זו לא בדיוק "תודעה כוזבת",  אלא "תודעה מוּטֵית". ביטוי של תודעה כוזבת הוא, למשל, מצב שבו עובדים מריעים בשמחה כאשר נודע להם שהחברה שהם מועסקים בה הגדילה בשנה האחרונה את רווחיה. "תודעה מוטית" היא שהמסורת והתודעה הפועלית גופה מופנית לכיוון ההפוך.

אבל תחת התודעה יש מציאות, ובמציאות – בלא קשר להצהרותיהם ועמדותיהם של העובדים – מאבקי עובדים מסייעים לסיום הכיבוש, ולהפך. מדובר בכלים שלובים.

די שבין הכלים הזקופים – כה שונים בצורתם – משולב כלי אחד אופקי – וכל נוזל שיימזג לאחד הכלים, מפלסו ישתווה בכולם.

עד כאן הדימוי. מכאן ואילך יש הבדל בין הפיזיקה לחברה. לכלים שבתמונה אין תודעה ואין אינטרסים. או שהם שלובים, או שלא. בחברה האנושית השילוב הוא שאיפה ולא עובדה. יש לחתור אליו, זה תפקידה של ההנהגה הפוליטית המהפכנית, או ה"אוואנגרד":ללכת מ"כלי" ל"כלי": שלום, עובדים, נשים, איכות הסביבה – ולהטביע את חותמו הייחודי.

לא להימנע מהשתתפות ב"וועידת העשוקים", אלא להדגיש את אחריותם של בעלי ההון (ולא רק של פקידי האוצר) לפערים החברתיים ולעוני.

לא להימנע ממאבקי שלום, אבל להדגיש את ההקשר המעמדי של המלחמה.

מבחינה ויזואלית – לא לוותר על הנפת הדגל האדום בהפגנות נגד הכיבוש והמצור – כי הארגונים והיחידים שמארגנים אותן צריכים להתארגן בחזית ולא במסגרת מונוליתית.

היות שה"ריצה" הזאת בין "כלי" ל"כלי" היא לא פעם מתישה ומתסכלת, יש לה שתי סטיות היסטוריות: התבטלות ובדלנות.

יש המכנים אותן "סטייה ימנית" ו"סטייה שמאלית", אבל לדעתי כינויים אלה אינם מדויקים, כי הסטיות הללו אינן נובעות רק ממניעים אידיאולוגיים (לפחות בשלביהן הראשונים), אלא גם ממניעים אסטרטגיים/טקטיים.

התבטלות היא ויתור הדרגתי על האידיאולוגיה הכוללת לטובת הישגים נקודתיים וקצרי טווח. מאז מהפכת אוקטובר הפכו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות במערב אירופה למעין לובי איגוד מקצועי, שנאבק על רשימת דרישות במסגרת השיטה הקיימת, ומאוחר יותר – גם על כך הן ויתרו.

בעשורים האחרונים ניתן לתופעת התבטלות ביטוי חדש: "פוליטיקה של זהויות" או "פוסט מודרניזם". אלו הם שני מושגים שונים, אך קיימת ביניהם זיקה הדוקה. פוסט מודרניזם הוא הצהרה שהכול מקוטע. אין מציאות כוללת, יש רק כמה מקטעים – ומה שנותר זה לסייע לקבוצות מדוכאות: שחורים, נשים, קשישים, הומוסקסואלים וכו'. מובן שבמצב זה אין צורך במפלגות אידיאולוגיות, כי נשים, שחורים וכו' יכולים להיות חברים בכל מיני מפלגות ולהתארגן יחד בעמותות ובקבוצות ייצוג אחרות.

בדלנות פירושה ויתור הדרגתי על מאבקים נפרדים, והסתגרות במעין "בועה רדיקאלית". החרמת בחירות היא ביטוי קיצוני של בדלנות. ביטויים אחרים שלה הם כל מיני "התניות" לתמיכה במאבקים שונים.

"אני אתמוך בשביתת המורים, אם המורים יפסיקו לחנך לציונות".

"אני לא אתמוך בזכויות המאבטחים, כי בהרבה מקומות מאבטח התנכל ללקוח ערבי שעמד בכניסה."וכו' וכו'.

הבדלן תולה כל כישלון בצווארה של ההנהגה או של הארגון הפוליטי.

למה מאבק המורים נכשל? בגלל רן ארז.

למה מאבק הסטודנטים נכשל? בגלל איתי שונשיין.

הציבור הרחב, לעומת זאת, הוא תמיד עקבי ורדיקלי. זהו "פולחן ההמונים".

נכון, מנהיגים נושאים באחריות לכל תוצאה, אבל הם גם תמונת ראי של הציבור שהם מייצגים. חלק ניכר מהסטודנטים לא רצו כלל בשביתה. ראיתי זאת במו עיניי כשחסמתי שערים בקמפוס, וסטודנטים מצדו האחר של השער ראו בי כגדול אויביהם.

שימו לב לכך שגם אנשי ימין מובהקים, כמו בנימין נתניהו, וגם אנשי שמאל בדלנים דוגלים ב"דמוקרטיזציה" של איגודים מקצועיים, אם כי כל אחד מהצדדים צופה תוצאות הפוכות למהלך כזה…

ביטוי מובהק לבדלנות הוא הניסיון לשבור את מחנה השלום. מאז 1948, ובמיוחד מאז 1967, עמלה המפלגה הקומוניסטית על גיבוש מחנה רחב ככל האפשר של אנשים השואפים לשלום, ומתנגדים למדיניות המלחמה ולמגמת הכיבושים (שלא החלה ב-4 ביוני 1967!).

התנגדות לכיבוש נובעת מכל מיני מניעים. במלחמת העולם הראשונה ובמקרים רבים אחרים הוטתה תודעת מעמד הפועלים לעבר תמיכה במלחמה ואף להתלהבות ממנה. לא היה זה גורם ש"דיבר בשם הפועלים", אלא ביטוי אותנטי ומובהק של רצונם הם (אם כי לא של האינטרס שלהם). לעומת זאת, דווקא גורמים מסוימים מחוץ למעמד הפועלים ראו את האיוולת שבמלחמה.

בשעה שעיתוני פועלים בגרמניה הריעו לצבא, לקיסר ולמלחמה, קמו גורמים בקרב האינטליגנציה שפעלו נגדם בדרכם. במהלך מלחמת העולם הראשונה ואחריה התפתח גל ספרותי עצום שהביע התנגדות מפורשת למלחמה. אחד מביטוייה הבולטים הוא הספר "במערב אין כל חדש", מאת רמארק.

גם בארץ קמה בשולי היצירה התרבותית תופעה כזאת: חנוך לוין ויוצרים אחרים ביטאו התנגדות לכיבוש ולמלחמה מנקודת מבטן של האינטליגנציה ושל הזעיר-בורגנות. למותר לציין את הפעילות הפוליטית הענפה שנבטה בקרקע זו במשך 40 שנות כיבוש. וכשמעמד הפועלים, סמליו וארגוניו שבויים  בידי הריאקציה – אנו נזקקים לשותפים מחוצה לו.

יש סיבות לא מעטות להתנגד ל"מדינה אחת" שלא אפרטן כאן. אציין רק שסיסמה זו מונעת אפשרות להקמת חזית שלום ממשית, ובפועל עלולה להוליך להנצחת הכיבוש.

לצד מגמת ה"מדינה אחת" קמה במקומותינו אופנה חדשה: להשתלח ברשות הפלסטינית, בעיקר בארגון פת"ח. בעלי טורים באתר "הגדה השמאלית" ובמקומות אחרים, בצד ביקורת מוצדקת על מהלכים שונים של הנהגת הראשות הפלסטינית, הרחיקו לכת עד הכרזה על כך שאבו מאזן נעתר להסכם כניעה לישראל. יש כאלה שאפילו כבר מכנים אותו "תואם צד"ל", והאמירות מתקבעות, משתרשות ובהדרגה הופכות ל"מובן מאליו".

אם כך היה הדבר – כבר היה "הסכם". בפועל מתנהל כיום משא ומתן עקר לחלוטין, וזאת בעיקר מפני שהרשות הפלסטינית עדיין עומדת על הדרישות הבסיסיות של העם הפלסטיני, שאותם הדגישה שוב ושוב:

נסיגה לקווי 67', הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בקווים אלה ופתרון בעיית הפליטים על פי החלטות האו"ם.

אין להימנע מביקורת על פתח ולא על החמאס, אבל את האחריות למצב הקיים יש להפנות לכתובת אחת: הכובש. התנגדות לכיבוש מחייבת אחדות בשורות הנכבש, ואת הקריאה לאחדות יש להפנות לכל הזרמים, בלא קשר לתוצאות מערכת בחירות שנכפו על ידי ג'ורג' בוש דרך ממשלת ישראל…

בנוסף אין להחביא בארון או להקפיא במקרר את המחלוקות האידיאולוגיות שיש לנו אם גורמים כמו החמאס.

עד כאן לגבי בדלנות, כעת להתבטלות מסוג מיוחד: התבטלות במסווה של עקביות אידיאולוגית. אפשר לקרוא לזה "טהרנות". לא פעם פתחו אופורטוניסטים את הספרים בשביל להתנגד למהפכה.

ככל שרבו הדיבורים על מרכס, במציאות החלו כבר לחתור להטמעתן של מק"י ושל חד"ש בתוך המאבקים הנקודתיים השונים. כל ניסיון לחבור לגורם ציוני (יחד-מרצ בהסתדרות, עלה ירוק בתל אביב-יפו בבחירות המוניציפאליות הקודמות וחלק מהגורמים המרכיבים את "עיר לכולנו" בבחירות המוניציפאליות בשנה זו) התקבל על ידי הגורבצ'וביסטים בברכה.

לעומת זאת כמעט כל ניסיון לשתף פעולה עם גופים פוליטיים מהאוכלוסיה הערבית על בסיס התנגדות לציונות ולאימפריאליזם האמריקני הביא לשליפת הטהרנות ה"מרכסיסטית": "מה לנו ולבל"ד?" "מה לנו ולחזון העתידי של ועדת המעקב?"

בשם המרכסיזם האמורפי הזה מועלית התביעה לוויתור על ביטויו הבולט של הלניניזם בתקופתנו: המאבק באימפריאליזם.

הביטוי "מאבק מעמדי" מצטמצם למאבק איגוד מקצועי, כאילו אין כל הבדל בין השניים.

לא שינון טקסט, אלא הטקסט בתוספת הניסיון ההיסטורי, המהווה מעין "תורה שבעל פה", הם התרופה לבדלנות, להתבטלות ולטהרנות.

מחנה השלום לא מת.

ההסתדרות לא מתה.

הפורומים נגד האבטלה ולביטול חוק ההסדרים – גם הם עדיין רלוונטיים.

אבל בשנים הבאות יעבור בהדרגה הדגש לשאלת הציונות. המעמד השליט רואה שעמודי הטווח של האידיאולוגיה שלו נופלים בזה אחר זה, ומה שנותר לו הוא לשריין את שלטונו באמצעות החייאת האתוס הציוני.

ראינו זאת ב"חגיגות ה-60 למדינה", ולא פחות נבחין בכך ב"חגיגות לציון 100 שנה לתל אביב".

היכן תהיה חד"ש כשהמציאות הדמוגרפית והתקדמות אפשרית במשא ומתן המדיני יחלו לערער את אמות הסִפין של בניין העל הציוני?

האם היא תניח למאבק בציונות להתנהל בעמותות? באקדמיה? באינטרנט?

האם היא תסתפק בהקמת עוד ועד עובדים ותכריז שזהו המאבק המעמדי ואין בלתו?

שאלת הציונות – הן בביטויה המקומי (אפרטהייד) והן בביטויה העולמי (תלות טוטאלית במעצמה האימפריאליסטית החזקה ביותר) – היא לא "יותר חשובה" מכל דבר אחר, אבל היא זו שעלולה לפלח את מוסדות הייצוג העליונים: הכנסת, הרשויות המקומיות, ההסתדרות ועוד.

מאבק למען השלום, נגד גדר האפרטהייד והרחבת ההתנחלויות, ימשיך להתנהל ברחובות. בפרלמנט ובנגזרותיו הכול יתמקד בהדרגה בביצור הציונות מזה, ולמאבק בה מזה, מאבק שלשמו נחוצה הקמת חזית אנטי-ציונית.