המאבקים הבין-אימפריאליסטיים מתנהלים כעת על רקע שני תהליכים חשובים:

הראשון, היסודי ביותר, הוא המהפכה המדעית-טכנית, שאחת מהשלכותיה בשיטה הקפיטליסטית היא ה'גלובליזציה הקפיטליסטית' עם כל תופעותיה ההרסניות לאנושות. זאת תקופה בה שולטות יותר ויותר החברות הרב-לאומיות המתמזגות לגדולות וגדולות יותר, לאדירות ואדירות יותר. הן הגיעו לממדים שאפילו השוק הפנימי האמריקאי, שהוא כיום הגדול בשווקים הפנימיים של העולם, אינו מספיק להן. הן מתגברות בהדרגה על המחסומים הלאומיים, על המדינות הלאומיות והורסות את הגבולות בין המדינות.

התהליך השני הוא המשבר הכלכלי המחזורי הנוכחי העובר על העולם הקפיטליסטי. אפשר רק לצחוק צחוק מר כאשר שומעים את שר האוצר הישראלי מדבר על המשבר הכלכלי הנוכחי כעל מכת טבע, כעל כוח עליון, כאילו אלוהים עצמו גרם לו ואין מה לעשות נגדו. צריך לסבול כמה שנים ואחר כך הוא יעבור. הכלכלנים בשרות הקפיטליזם מדברים על "התפוצצות הבועה של ההיי-טק" כסיבה למשבר הכלכלי הנוכחי. הם רק "שוכחים", שרק לפני שנתיים, ממש ימים ספורים לפני פרוץ המשבר, הם עצמם יחד עם ה'אנליסטים' האחרים סיפרו לנו את ההפך הגמור. אז, כשנוצרו כל רגע חברות היי-טק חדשות, שערכן הגיע למיליוני דולרים עוד בטרם יצא מוצר אחד משערי מפעליהן, דיברו על "תקופה חדשה", "כלכלה חדשה". מחזורים כלכליים – איפה? משברים כלכליים מחזוריים?! זו "כלכלת תקופת האבן"! לדבריהם דאז, ההשקעות בטכנולוגיה האינפורמטיבית ובטכנולוגיות היי-טק אחרות הן חסינות-מיתון, והשיטות הקלאסיות לניתוח המשק חדלו להיות מתאימות.

אני מתעכב על המשבר הכלכלי בנושא של מאמר זה לא בגלל התוצאות ההרסניות של המשבר הכלכלי עבור מעמד העובדים השכירים ועבור העצמאיים הקטנים. אני מתעכב על המשבר הקפיטליסטי העולמי, כי הוא עלול להיות מסוכן ביותר לשלום העולם. הוא קובע במידה רבה את התנהגותן של המעצמות האימפריאליסטיות ואת ניסיונותיהן לברוח מהמשבר הכלכלי למלחמה.

המטרה הגדולה של האימפריאליזם האמריקאי: בליעת אוצרות ה-'אֶּירו-אסיה'

לאחר קריסתה של ברה"מ התרגלה ארה"ב, המדינה האימפריאליסטית החזקה ביותר – אמנם לא מייד – לאפשרויותיה כמעצמת העל היחידה. בהתחלה היו אלה דווקא האחרים שהדגישו את תפקידה כשוטרת העולם (GLOBO COP). יש לציין, שכוונתם הייתה לא בדיוק למה שקורה במציאות העכשווית. הצעדים הראשונים של ארה"ב היו לפני הנשיא בוש הצעיר. גם מדלן אולברייט, שרת החוץ של הנשיא קלינטון, הדמוקרט, הסתובבה במדינות הגובלות עם גבולה הצפוני של אפגניסטן בגלל הריח 'המתוק' של הנפט באזור הים הכספי. אזור הים הכספי ואוצרותיו האגדיים כמו נפט וגז טבעי היוו מטרה ראשונה, אך לא היחידה. גם לפני שנה ויותר כתבו משקיפים כלכליים ופוליטיים על תוכניות אמריקאיות להשתלט מבחינה כלכלית על פס רחב מאפריקה המערבית דרך המזרח הקרוב והתיכון, אסיה התיכונית עד לאינדונזיה, אזור בו נמצאים רוב שדות הנפט הידועים. אך כפי שאומרים "עם האוכל בא התיאבון", בא הנשיא האמריקאי הנוכחי והממדים והקצב של התוכניות גדלו.

לו הטרוריסט בן לאדן והארגון הטרוריסטי אל-קאעידה לא היו קיימים, היו האימפריאליסטים צרכים להמציא אותם. הם הגישו ומגישים לאימפריאליזם האמריקאי על מגש תירוץ נוח להתערב בכל פינות העולם ובמסווה של מלחמה בטרור לבצע צעד אחר צעד את תוכניותיו להשתלטות על מקורות החומרים האנרגטיים ואוצרות אחרים ברחבי העולם. העמים מבינים יותר ויותר, שמאחורי ההכרזות האמריקאיות על מלחמה נגד הטרור מסתתר הרצון להשתלט על כל העולם. אך בארה"ב חלק גדול של האוכלוסייה מאמין עדיין כנראה שמלחמתו של בוש נועדה להגן עליהם מפני חזרה על האסון בניו-יורק 11.9.2001.

בזמן האחרון מדברים וכותבים יותר על 'אֶירו-אסיה' כעל היבשת המרכזית של כדור הארץ. מוסיפים שזו מרקחה של עמים ועממים, ושלכן היא מהווה כמעין לוח שחמט נוח למאבקים העתידיים על השלטון העולמי. כאמור, אירו-אסיה היא היבשת הגדולה בעולם, מיקומה הוא מרכזי וכפי שמדגישים, מי שישלוט על אירו-אסיה ישלוט על העולם. כאשר מדברים וכותבים על אוצרות הטבע שלה, מתכוונים בדרך כלל לאוצרות הטבע הכבירים כון נפט, גז טבעי (קודם כל באזור הים הכספי), מחצבים חשובים, מתכות נדירות ויקרות וממצאים אחרים בשטחים האין-סופיים של ברה"מ לשעבר, מהים השחור עד לסין.

במאמר מוסגר יאמר: בדיונים על הנושא הזה לא מוזכרת כמעט באף מקום התגובה האפשרית של העמים, שאת אוצרות אדמותיהם הולכים לבזוז. אך אין זה אומר שלא תהיה לכך התנגדות מצידה של האוכלוסייה, אפילו שלרוב לא מדובר בהשתלטות צבאית או שלטונית, אלא בהשתלטות כלכלית, שהיא פחות גלויה.

הכוח העולה: האיחוד האירופי

ארה"ב היא היום הראשונה בין האימפריאליסטים. 30% של התמ"ג (תוצרת מקומית גולמית) העולמית מיוצרים בארה"ב. % 48 מהחברות ומהבנקים הרב-לאומיים הגדולים ביותר הם אמריקאיים לעומת 30% של האיחוד האירופי ו- 10% של היפאנים. אך אירופה עברה דרך ארוכה מאז 1957, כשברומא נוסד 'השוק המשותף', ועד ימינו, והיא דוחפת עצמה קדימה וקדימה.

אוכלוסייתו של האיחוד האירופי תגדל לכ- 550 מיליון תושבים, לאחר שישלים את מספר חברותיו מ- 15 מדינות ל- 28 חברות שעליהן מדובר (מעריכים שארה"ב, אם גידולה יהיה מהיר, תגיעה לאותו מספר תושבים בערך בשנות החמישים של המאה). הוא יהיה מבחינת השוק לשוק הפנימי הגדול בעולם. השבועון האמריקאי "ניוזוויק" (16.9.02) מצטט בעניין זה את מרטין הופנר, כלכלן גרמני. לפי מ. הופנר: אירופה הייתה בעשור האחרון האזור הכי דינמי בעולם (אולי בין הארצות הקפיטליסטיות – ש.ש.); היא אינה סובלת כל כך מכאב-ראש שלאחר התפוצצות בועת ההיי-טק כמו ארה"ב; אירופה איחדה את המטבעות הלאומיים שלה למטבע כלל-אירופי ה-EURO ואיחדה יריבים וותיקים שניהלו ביניהם מלחמות במשך מאה שנים – לברית ארצות אירופה.

האיחוד האירופי, כמעצמה אימפריאליסטית, עם גרמניה במרכזה, אינו מוכן להשאיר את כל השלל שנוצר עם קריסתה והתפרקותה של ברה"מ לארה"ב לבדה. בעוד שהבסיס לחדירת ארה"ב למזרח התיכון ואזור הים הכספי הוא המזרח הקרוב, בסיסו של האיחוד האירופי לאותה מטרה הוא היום חצי האי הבלקני וקודם כל המדינות שקמו מחורבנה של יוגוסלביה הסוציאליסטית. ומה שנוגע לאוצרות 'אירו-אסיה' – מיקומו הגיאוגרפי של האיחוד האירופי, הנמצא בשכנות, הוא טוב הרבה יותר מזה של ארה"ב שבינה לבין האוצרות שהיא משתוקקת אליהם מבדילים שני אוקיאנוסים.

זה לגבי 'המשחק הגדול'. מה שנוגע לחיים היומיומיים, קיימת ההתחרות הקפיטליסטית הרגילה והדי חריפה בין השניים. רק בימים אלה חגגו בעיתונות האירופית את הישגו של האיחוד במלחמת הסחר הרב-שנתית נגד ארה"ב. ארגון הסחר העולמי(WTO)אישר לאירופים להטיל מכסי-עונש על סחורות אמריקאיות בגובה של 4 מיליארדי דולר. זאת עקב כל מיני תחבולות מסחריות אמריקאיות לא מקובלות. כדי שנבין במה זה כרוך: קודם כל זו הכנסה לאוצר מדינות אירופה; שנית, זה מעלה את המחירים של הסחורה האמריקאית המיובאת לאירופה והיא נקנית פחות – זאת אומרת שהיא מתחרה פחות בתוצרת המקומית. אך לא עברו ימים רבים, וכבר כמה חברי הקונגרס האמריקאי קראו לממשלו של בוש להפעיל אמצעי נגד. כך שלא משעמם במרחבי הסחר העולמי.

הבסיס ובניין העל

הבסיס הוא המבנה והאינטרסים הכלכליים. ומעליו צומח בניין-על, שנדמה לפעמים שאין לו כל קשר עם הבסיס – האינטרסים הכלכליים. למעשה, הוא אפילו מסתיר אותו מפנינו. המונים מפגינים בחוצות וצועקים "נגד האויב, למען המולדת!" ואפילו אינם חולמים, שהמטרה שלמענה הם הולכים למות היא רווחים מוגדלים של חלק זה או אחר של ההון הגדול בארצם, שדווקא אותו הם מקללים.

גם אחרי מלחמת העולם השנייה היו ניגודים בין האימפריאליזמים האירופיים, בינם לבין עצמם ובינם לבין האימפריאליזם האמריקאי. אך הפחד הגדול של כולם היה מפני "האויב המשותף", ברית המועצות, מעצמת-העל הסוציאליסטית. המאבקים בין האימפריאליזמים השונים היו ניגודים בין חלקים שונים של אותו מעמד – הקפיטליסטי. לעומת זאת קיומה של ברה"מ יצר איום על כל המעמד השליט הקפיטליסטי. עם קריסתה של ברה"מ נעלמה הסכנה הראשונית המשותפת, והאימפריאליזם האירופי לא היה זקוק יותר למגן הגדול, ארה"ב. כתוצאה מכך, הניגודים ביניהם החריפו ובלטו יותר.

המאבק על השוק ועל חומרי הגלם הזולים מכול הסוגים הוחרף. אך אי אפשר לגייס התלהבות של האוכלוסייה "למען הגדלת רווחיהם של הברונים המיליארדרים שלנו". או "למען מוצצי דמנו!". אך אפשר ואפשר לגייס "למען המולדת שלנו" או "למען מרחב-המחייה שלנו" או "נגד האויב, הרוצה להשמידנו!". ומי שצריך דוגמאות מההיסטוריה, אפשר לספק לו מאות. כך צמח מעל האינטרסים הכלכליים של המעמד השליט בניין על של 'אווירה', 'דעת קהל', 'אידיאולוגיה', 'הסברה' ו'תעמולה', באופן חלקי בצורה טבעית, כי הם צומחים מהמערכת הכלכלית-חברתית השלטת, ובאופן חלקי מכוונים מלמעלה.

בארה"ב, כתוצאה ממעמדה כמעצמה החזקה ביותר מבחינה כלכלית, ועוד יותר מבחינה צבאית, התפתחה הרגשה שאם האחרים רוצים להצטרף אליהם – טוב, ואם לא – "מי צריך אותם"?! כך ה"ז'רגון של הקאובוי מטקסס". זהו יחס שמעליב ומרגיז את האחרים. זה מרגיז אפילו את אלה שפונים אל ארה"ב לעזרה. העיתונאי האמריקאי, תומס פרידמן, פרסם מאמר ב"ניו-יורק טיימס" (הודפס ב"הארץ" ב- 3.10.02) והנה כמה מובאות קצרות:

"אבל באחרונה אני חש שמהפנטגון מוקרנת מידה מסוימת של בוז קיסרי כלפי שאר העולם, בעיקר כלפי העולם הערבי-המוסלמי . .. יותר מדי ביקורת רווית בוז מטפטפת היום מהפנטגון, שלמרבה הצער נהפך לקולה של אמריקה. ההרגשה היא שאין לנו עוד מדיניות חוץ, יש מדיניות ביטחון… ומה התוצאה? …קשה להאמין שרק לפני שנה, בעקבות 11 בספטמבר, התנוססה מעל דפי העיתון הצרפתי "לה מונד" הכותרת הראשית 'היום כולנו אמריקאים'. איזה שינוי מחוללת שנה. בימים אלה, אני מניח, הייתה הכותרת אומרת 'היום כולנו אנטי אמריקאים'…".

אצל האירופים מתפתחת איזו הרגשת שותפות אירופית כוללת, הדוחפת הצידה, בהדרגה, את הרגשות הלאומיים החריפים שהפרידו ביניהם. לפי השבועון האמריקאי "ניוזוויק" (16.9.02), במשאלי דעת קהל בארצות האיחוד מסתבר שרוב הנשאלים נוטים לראות, לגמרי או באופן חלקי, את "זהותם העתידית" כ"אירופית" ולא כלאומית. ומתוך משאל דעת קהל בין אנשים צעירים בני 18-25 מתברר, שרובם בעד ממשלה כלל-אירופית, נשיא אירופי משותף וקבלת כל המועמדים הרוצים להצטרף לאיחוד כולל טורקיה המוסלמית. בגלל המצב הכלכלי תחושת שותפות זו היא גם אנטי-אמריקאית. רבים מאשימים את האמריקאים בתמימות פוליטית אם הם חושבים שניתן לפשט כל בעיה בעולם למלחמה בטרור. ל"אנטי-אמריקאיים" ביותר נחשבים הצרפתים. הם מדברים על 'רדידות מחשבתית', 'חוסר תרבות' אמריקאית וכו'. נראה שבזמן האחרון גם הגרמנים אינם מפגרים אחרי הצרפתים. אחד הקלפים התעמולתיים החשובים ביותר שבו השתמש הקנצלר שרדר בבחירות הכלליות האחרונות, הייתה העמדה נגד כל התערבות גרמנית לצידה של ארה"ב במלחמה נגד עיראק "עם או בלי מנדט של האו"ם". ומתברר, שזה עזר לו..

המדיניות האמריקאית

הגנרל הגרמני-פרוסי קרל פון קלאוזביץ', תאורטיקן צבאי מפורסם, כתב בספרו על מדיניות ומלחמה: "המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים … המלחמה אינה רק פעולה של המדיניות אלא מכשיר פוליטי אמיתי. . ".

ביל קלר, כתבו המוסקבאי של הניו-יורק טיימס, כתב בהקשר זה: "השאלה היא איזו מין מעצמת-על אנו רוצים להיות, כזאת שמעבירה לצידה ידידים פוטנציאליים או כזאת שדורסת אותם בדחפור. התמונה הנשקפת מרוסיה וממקומות רבים אחרים ברחבי העולם היא של מעצמה המפגינה את עוצמתה בשחצנות ילדותית לא מבוטלת" (לפי "הארץ", 7.10.02).

 

ועוד: לפי מסמך על קווי המדיניות של הפנטגון, המטרה הראשונה של ארה"ב צריכה להיות מניעת כל אפשרות להיוִוצרותו של מתחרה חדש. יש עמים אחרים או קואליציות אחרות המסוגלות לפתח בעתיד רחוק יותר מטרות אסטרטגיות ויכולות צבאיות המכוונות לשליטה אזורית או גלובלית. האסטרטגיה האמריקאית חייבת להתרכז כבר עכשיו במניעת האפשרות לעלייתו של איזשהו מתחרה. והמסמך ממשיך בכיוון זה, שיש לעשות הכל כדי שהעולם לא יערער על ראשוניותה של ארה"ב. יש לפעול נגד כל כיוון היכול לנסות להפיל את השלטון הפוליטי והכלכלי הקיים. וארה"ב חייבת להרתיע כל מתחרה אפשרי אפילו רק מלקוות שיוכל להשיג תפקיד גדול יותר כלשהו ברמה אזורית או גלובלית. (לפי "אונזרה צייט"- 16.3.01, המסתמך על ה-"דפים למדיניות גרמנית ובינלאומית" והשבועון הגרמני "דר שפיגל")

להבדיל ממצבה הכלכלי, מבחינה צבאית ארה"ב היא היום החזקה ביותר בעולם. היא המעצמה היחידה בעולם שיכולה לפגוע בכל נקודה על כדור הארץ גם עם כוחותיה הלא-קונבנציונליים וגם עם כוחותיה הקונבנציונליים (רוסיה יכולה עדיין לאיים גם על ארה"ב בטיליה הבין-יבשתיים בעלי ראשי החץ הגרעיניים, אך צבאה הוא חלש באופן יחסי). בגרמניה, כמעצמה המרכזית של האיחוד האירופי, הגנרלים מדברים על בניית צבא מודרני למטרות תוקפניות ומקבלים סכומים גדולים מהממשלה לצורך מטרה זו. אבל יחד עם זה, האיחוד האירופי אינו מהווה היום משקל צבאי משמעותי מול ארה"ב.

כתוצאה משכרות כוח זו, וכנראה גם מחוסר מחשבה, המדיניות האמריקאית מסתמכת קודם כל על צבאה. הכלכלן האמריקאי, ר.י.סמואלסון חישב, שאם המלחמה בעיראק תעלה לארה"ב 40 מיליארדי דולרים או אפילו כפול מזה, סכום זה יהווה תמיד פחות מאחוז אחד של התמ"ג השנתי האמריקאי. כך שההשפעה על המשק תהיה מוגבלת.

ביתר העולם מעלה המדיניות התוקפנית הזו חרדות. הנשיא בוש התחיל עם אפגניסטן. עכשיו זו עיראק. הממשל האמריקאי מאשים את קוריאה הצפונית, את לוב, איראן, סוריה וסודאן שהן מפתחות בסתר נשק להשמדה המונית. לטענת ארה"ב נמצאים בכ- 50 מדינות תאים של 'אל-קאעידה', שהם גם כן מטרות לפעולות כוחניות של הממשל האמריקאי. יש עוד איומים מרומזים כלפי סין ("שם פוגעים בחופש הדת- ואיך יכולה אמריקה החופשית להרשות זאת?") ומדינות אחרות. אם זו המדיניות והדיפלומטיה האמריקאית, אין פלא שהעולם חרד ממדיניותו של הממשל האמריקאי וגדֵלה ההתנגדות האנטי-אמריקאית. רק בישראל ממשלת שרון והימין הישראלי (ולא רק הם) מתלהבים מהמלחמה נגד עיראק וחושבים שזו תהיה ההזדמנות לחסל חשבונות עם הפלסטינים ועם שכנים אחרים.

על הניגודים בין המדיניות הצרפתית והאמריקאית אין צורך להרבות במילים. הם בולטים בכל הזדמנות. אך גרמניה? היא הייתה אחת המדינות שבכל התקופה מאז סיום מלחמת העולם השנייה מדיניותה התנהלה בהתאמה עם מדיניותה של ארה"ב. ועכשיו פורצת פעם ראשונה מחלוקת חריפה ביניהן, והקנצלר הגרמני, גרהרד שרדר, מכריז שגרמניה לא תלך למלחמה נגד עיראק "עם או בלי מנדט האו"ם". לזה עוד נוספה הכרזתה של שרת המשפטים של גרמניה, שייחסה לנשיא האמריקאי בוש שיטות ממשל המוכרות מימי היטלר – והכוונה הייתה, שהוא מנסה להפנות את התעניינותם של האמריקאים מצרותיהם הכלכליות והחברתיות בבית לכיוון המלחמה נגד עיראק. כמובן, שהממשל האמריקאי דרש וקיבל את התפטרותה או פיטוריה של השרה.

טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה וראש מפלגת ה'לייבור' הבריטית, המכונה על ידי אנגלים רבים ה"פודל של בוש", הוא תומך נלהב במדיניותו של הנשיא האמריקאי. אך לפי עדויות שונות הבריטים אוהבים זאת הרבה פחות. הדבר הגיע לכך שהשבועון הבריטי השמרני ה"אקונומיסט" (10.8.02), יצא להגנת מנהיגו של ה'לייבור', וניסה להוכיח שבלייר אינו פודל, אלא "מייצג את האינטרסים של בריטניה".

ובקצה השני של העולם, ביפאן, יש גם כן חדש. לא פעם היו בעיות ליפאנים עם התנהגותם של החיילים האמריקאים היושבים ביפאן. אך מאז סיום מלחמת העולם השנייה צייתה הממשלה היפאנית כמעט בכל נושאי מדיניות החוץ לקווי המדיניות האמריקאית. והנה עכשיו אנו קוראים בעיתונות: "טוקיו מתרחקת ממדיניות החוץ האמריקאית." – "בנושאי עיראק וצפון קוריאה, מפתחת הממשלה עמדה עצמאית".

זוהי תמונת המציאות בקווים הכלליים. המצב העולמי הנוכחי, כפי שאנו רואים אותו, הופך מסוכן לאנושות. אם נביא בחשבון את תוכניות המטה הצבאי הגרמני (ועוד יותר את אלו של "המטה הסודי הגרמני"), ההתפתחות יכולה להיות מסוכנת עוד יותר. לפני שנה ויותר התנהל בגרמניה ויכוח בחוגי השמאל, כתגובה לידיעות על אודות התוכניות הגלויות וה"סודיות" של המטה הצבאי הגרמני. השאלה הייתה אם אין היבט חיובי בדבר, כמשקל נגד לתוכניות של הגנרלים האמריקאיים. הרי מבחינה אובייקטיבית מדובר על צעדים המכוונים נגד המדינה האימפריאליסטית הראשית. עמדתה של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (DKP) הייתה, שהקמת שני גושים אימפריאליסטיים, שכוחם יהיה שווה בערך, רק תגדיל את הסכנה של פריצת מלחמת עולם נוספת.

ש. שקד