אדם עשיר ואדם עני
עמדו פה והביטו אחד בשני
ואמר העני החיוור
לו אני לא הייתי עני, אתה לא היית עשיר                                                     

ברטולד ברכט     

 

שר האוצר, בנימין נתניהו, הצהיר שאם יהיו רווחים תהיה גם רווחה. האמת היא שרווחים יהיו. לזה הוא דואג. לכך הוא שואף. אך רווחה לעם? לא ולא! שר האוצר הולך להרוסגם את שרידיה האחרונים של מדינת הרווחה, שעדיין נשארו.

ב- 14.5.03 פרסמה העיתונות, שנתניהו ודוד קליין, נגיד בנק ישראל (עוד אחד מ"ידידי העם"),  הקימו צוות למלחמה בעוני. שר הרווחה, זבולון אורלב, שאינו ידוע במיוחד כאיש השמאל החברתי (חבר המפד"ל – איש הקואליציה הממשלתית), הגיב על הידיעה באומרו שהצוות הוקם מאחורי גבו, והביע תמיהה כיצד משרד האוצר, שמדיניותו גורמת להחרפת העוני, מקים צוות לצמצומו. לדבריו, זה נשמע כמו בדיחה גרועה (!). ואיך שהוא צודק!

המציאות היא, שגם ממשלות ישראל הקודמות, הן אלו של הליכוד והן אלו של העבודה, שירתו את ההון הגדול הישראלי והזר. אך שר האוצר הנוכחי, בנימין נתניהו, הוא ראש החץ במתקפה הכוללת הברוטלית והברברית  שמנהל כעת ההון הגדול על רמת חייהם ועל הישגיהם הסוציאליים של העובדים השכירים ושל שכבות עממיות רחבות אחרות. זו מתקפה שלא הייתה עוד כדוגמתה  בהיסטוריה הישראלית.      

לא כל אחד בוכה בגלל המשבר הכלכלי
>ולא כל אחד מפסיד בגלל האינתיפאדה

המשבר הכלכלי הקפיטליסטי העולמי האחרון פרץ בחודשים האחרונים של שנת 2000 בארה"ב והתפשט מהר ליתר הארצות הקפיטליסטיות בעולם. האינתיפאדה הפלסטינית פרצה בספטמבר באותה שנה. על המשבר הכלכלי כתבתי כבר לא פעם, אך בכל זאת אי אפשר מבלי לחזור על זה לפחות בכמה מילים. מקובל אצלנו להכניס את השניים, את המשבר הכלכלי ואת האינתיפאדה, לשק אחד כגורמים למצבנו הכלכלי הקשה. במציאות מדובר על שני דברים שונים בעלי השפעה שונה מכמה בחינות. לכן אי אפשר להזכיר אותם בנשימה אחת. נכון, יש להם מן משותף: גם זה וגם זה הם אסון עבורנו.

כידוע, הסיבה היסודית למשבר הכלכלי ולהתפשטותו לארצות שונות טמונה בעצם החוקים הפנימיים של השיטה הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית. הכלכלנים בשירות הבורגנות "מגלים כל פעם את "הסיבה" שגרמה למשבר הכלכלי בזמן הנתון, ומבטיחים שבפעם הבאה זה כבר לא יקרה. אך המשבר של המשק הקפיטליסטי לא שמע, כנראה, על הבטחות הכלכלנים וה"אנליסטים" מטעם השליטים, ובגמר כל מחזור כלכלי – מאז שנת 1825, תאריך המשבר הכלכלי הראשון, ועד היום – הוא פורץ מחדש. שבועות מועטים לפני פרוץ המשבר הקשה ביותר בתולדות הקפיטליזם, המשבר שהתחיל לקראת סוף שנת 1929 בארה"ב ונמשך עד 1934 (ובאירופה עד 1936), קבעו הכלכלנים הבורגניים של אז שלא יהיה משבר כלכלי. הם טענו, שלא יכול להיות משבר כי המחסנים בבתי החרושת ובחנויות ריקים מסחורה והכל נמכר. הם רק שכחו לראות, שהשוק המסוגל לקנות ולשלם סחורות רבות שנקנו  בתשלומים ואינו מסוגל עוד לקנות יותר, אפילו לא בתשלומים. וגם עכשיו, 70 שנה מאוחר יותר, הסיפור חוזר על עצמו.

כמה שבועות לפני "התפוצצות בועת  ההיי-טק" והתחלת המשבר הכלכלי העולמי החדש, טענו הכלכלנים בשירות ההון: "עבר זמנו של חוק המחזור  הכלכלי עם המשברים החוזרים", "הוא מת", "ההשקעות בטכנולוגיה האינפורמטיבית הן חסינות מיתון" וכו' וכו'. עברו כמה ימים, והתברר שהמשק הקפיטליסטי הוא אנרכי ושאין שום "קשר ישיר בין היצרן לצרכן", שום  "חקר-שוק", שום "רישום ממוחשב של המלאים במחסנים", וכי שום מחשוב אחר ושום טכנולוגיות שיווק חדשניות לא יעזרו. המשבר הכלכלי הקפיטליסטי חוזר בתקופות קצובות.

המשבר הכלכלי הקפיטליסטי פגע גם אצלנו ברוב רובה של האוכלוסיה. גם אצלנו, כמו ביתר הארצות הקפיטליסטיות, הנפגעים הראשונים הם השכירים, המהווים את הרוב הגדול בחברה המודרנית המתועשת: פועלים מכל הסוגים – פקידים, מורים, רופאים, מהנדסים ואקדמאים ואחרים. כל פעם מוסרים על עליה נוספת במספר המובטלים. לפי הנתונים המעודכנים  (20.5.2003) הגענו לשיא חדש באבטלה: 281 אלף מובטלים –  10.8% מכוח העבודה. לפי הערכה באוצר, עד סוף השנה  יהיו 300 אלף או יותר מובטלים. בחודשים מארס-אפריל השנה ירד השכר הממוצע  ב- 408 שקלים.

המשבר הכלכלי פוגע בראש וראשונה בשכירים, אך לא רק בהם. הוא פוגע גם בבעלי חנויות קטנות ובינוניות, בבעלי מלאכה ובעצמאים קטנים אחרים. נפגעים וגם בעלי תעשיה קטנים ובינוניים. אך המשבר הכלכלי, שהוא אסון לרוב רובנו, הוא הזדמנות לגדולים ולעשירים ביותר להתחזק  בזירת המאבקים הבין-קפיטליסטיים. כיצד זה מתרחש? כך למשל: בנק הפועלים פיטר 900 עובדים, כי הרי אנחנו כעת בזמנים  קשים, צריך לחסוך, צריך "להתייעל" כי לבנק אין כסף. שרי אריסון, האישה העשירה ביותר בישראל, בעלת בנק הפועלים, פיטרה מאות עובדים ומוציאה יותר עבודה מהנותרים המאוימים, שהם הבאים להיות מפוטרים.  ובאותו זמן שאין לה כסף לשלם לעובדים, יש לה מספיק כסף לרכוש ימינה ושמאלה: בנקים חלשים יותר או שליטה בבנקים אחרים שנקלעו לקשיים, ורכישת מניות של מפעלים שנכנסו לקשיים. וזו רק דוגמה אחת מני רבות.  המשבר הכלכלי, שהוא רע מאוד לנו, הוא לא כל כך רע לעשירים הגדולים. עבורם זו ההזדמנות לחסל ולהוציא מהשוק את המתחרים החלשים יותר. הרכישות האלו אינן חייבות להכניס להם רווח מיידי. אך הן עוזרות להם להשתלט על השוק, וכשתתחיל ההתאוששות הכלכלית – ההשקעות וחיסול המתחרים ישתלמו להם פי כמה. וכמובן, המשבר הכלכלי הוא ההזדמנות הגדולה ללחוץ להורדת שכר העבודה, לחיסול כמה שיותר מהזכויות הסוציאליות של העובדים ולהחלפת עובדים עם שכר גבוה יותר בעובדים עם שכר נמוך יותר.

ומי הם אלה המרוויחים מהאינתיפאדה? כאן אין צורך להרבות בהסברים. מובן שאלו יצרני הנשק הקל והכבד למלחמה נגד הפלסטינים, ספקי התחמושת, הרכב המשוריין, סוחרי הדלק למטוסים ולטנקים, הקבלנים המקבלים חוזים שמנים לבניית גדר פה וגדר שם, חברות המספקות מאבטחים וכו'. אגב, המאבטחים: לפי מקורות שונים הגענו כבר לבין 50 עד 100 אלף מאבטחים. דיביזיות שלמות של עובדים המקבלים שכר עבודה נמוך ומכניסים רווחים  עצומים לבעלי חברות האבטחה. על כל אלה ועל מתעשרי-מלחמה אחרים אפשר רק לומר מה שנכתב בתוכן של מוסף "הארץ" (30.5.2003): "אינתיפאדת אל-אקצה היא הדבר הכי טוב שקרה לחברות "השמירה" מאז ששת הימים. יש שמתים על זה ויש שמתים מזה."

האצת ההרס החברתי בישראל

אחרי מלחמת העולם השנייה התחילה בארצות המתועשות תקופת המהפכה המדעית-טכנית. היא הביאה בכנפיה התקדמות מסחררת של אמצעי הייצור ומכשירי העבודה, עלייה מהירה בפריון העובד ואפשרויות נרחבות  לשיפור רמת חייה של האנושות מכל הבחינות. זאת הייתה האפשרות והתקווה. הרי ההגיון אומר, שגידול פריון העבודה של האדם מביא בעקבותיו עליה ברמת חייו וקיצור ביום העבודה ההכרחי שלו.  אולם בתנאי הקפיטליזם אותן אפשרויות, שיכלו להעלות את רמת חייה של האנושות, כל האנושות, הפכו לקללה, כפי שתיארה זאת בצורה ריאליסטית ויויאן פורסטר בספרה "קִללת הכלכלה".

בעשורים הראשונים של התקופה חל שיפור במצבן של השכבות הרחבות, וזאת הודות לתנאים האובייקטיביים  הטובים יותר ולמאבקים המוצלחים של השכירים. בשנות  ה-60 ובחלק משנות ה-70 צמח בשורה של מדינות מה שאנו מכנים "מדינת רווחה". אך החל מהתחלת שנות  ה-70 הגיע הקץ לתקופת האשליות ומפנה לרעה. המשברים הכלכליים החריפו. האבטלה גדלה ומספר המובטלים לתקופות ארוכות גדל. הופיעה והתרחבה שכבה חדשה, "שכבת המיותרים".מדובר באנשים שאיבדו כבר כל תקווה למצוא מקום עבודה מסודר, והצעירים מביניהם לא עבדו במקום עבודה מסודר אף פעם בחייהם. וכמו ביתר ארצות הקפיטליסטיות, כך גם אצלנו בישראל.

יש הטוענים שאצלנו סיבת האבטלה היא האינתיפאדה. זה שהאינתיפאדה גורמת לנו לפיגועים, לקרבנות ולהרבה נזקים מכל סוג אפשרי, זאת אמת לאמיתה. אבל דווקא היא הסיבה העיקרית לאבטלה? זה לא כל כך בדיוק. צודקים, למשל, אלה האומרים שהפיגועים פוגעים בתיירות לישראל. כי מי רוצה לטייל בארץ בה האנשים יכולים כל רגע להיהרג. אולם אפילו זה נכון רק באופן חלקי. משבר בתיירות יש היום לא רק בישראל. בשנתיים האחרונות הלכו לאיבוד בעולם 6 מיליון מקומות עבודה בענף התיירות – גם בלי אינתיפאדה. בארצות אחרות אין אינתיפאדה ואין פיגועים, אך אבטלה גדולה יש: בגרמניה 10.7%; בבלגיה 11.6%; בבריטניה 5.1% ; באיטליה 9%; בצרפת 9.3%. בכל האזור האירופי המערבי בממוצע – 8.7%, בארה"ב 6% וכו' (נתונים רשמיים  לפי "אקונומיסט" 31.5.2003).

לא רק אצלנו. גם בארצות קפיטליסטיות אחרות מנצלים הבורגנות והשלטון שלה את המצב כדי להוריד את רמת שכרו של העובד. גם בארצות קפיטליסטיות אחרות מנסה השלטון הבורגני לגזול מהעובד את הביטחון הסוציאלי שלו. אצלנו בישראל מבצע את עבודת ההרס שר האוצר, בנימין נתניהו. והוא עושה זאת בשמחה, בפנים זוהרות, כמו כפוי דֶמוֹן הרע. הוא עומד לפני מצלמות הטלוויזיה ו"מסביר" בהתלהבות את תוכנית ההרס שלו. הוא טוען, שאם לעשירים יהיו רווחים לעניים תהיה רווחה. הוא מצהיר הצהרות נגד הסתדרות העובדים ונגד ועדי העובדים המזכירים לנו את הסיסמה הישנה של הרוויזיוניסטים: "כן לשבור" (את ההסתדרות!). לזה הוא קורא "כלכלה אחרת". זו כלכלה אחרת? זו כלכלה מקוללת! לאחר שהתוכנית שלו עברה בכנסת בקולות הימין, הוא  מצהיר: עכשיו "המשק יטוס קדימה". הוא באמת יטוס. השאלה היא רק לאן, באיזה כיוון ואיפה הוא ינחת(?!).

פרופ' יוחנן שטסמן, מנכ"ל הביטוח הלאומי, אמר שהתוכנית הזו, שהגישו כלכלני האוצר, היא: "תוכנית מחושבת להפליא שמטרתה לשים קץ למדינת הרווחה". כתוצאה מהמדיניות הזו עוד יגדל מספר האנשים שחייהם מתמקדים רק סביב שאלה אחת ויחידה –  איך לשרוד.

בלחץ המשבר הכלכלי  והאבטלה הגדולה, בצל הפיגועים, מנצלת ממשלת הימין את הרגשת חוסר האונים של האוכלוסיה הרחבה כדי לסחוט ממנה כמה שיותר ולהעביר את זה לבורגנות. מה ההיגיון הכלכלי הטמון בתוכנית נתניהו? שואלת העיתונאית חנה קים: "אם 'אין כסף בקופה', כפי שהצהיר שר האוצר – לא היו מועברים 2.5 מיליארדי שקלים למימון הורדת מס שתטיב בעיקר עם העשירון העליון, 1.5 מיליארד להפחתת דמי הביטוח הלאומי שהמעסיקים מפרישים, ומיליארד למימון עודף של תקציבים מוניציפליים ולבנייה ציבורית למגורים בשטחים." ("הארץ", 1.4.2003). וזה  הרי מה שטוענים, ובצדק, נציגי העובדים: שהתוכנית הכלכלית של נתניהו אינה מיועדת לצמצום הגירעון, אלא לשנות את חלוקת ההכנסות במשק הישראלי ולהעביר כסף מכיסם של המוני העניים לכיסם של מיליונרים מועטים.

קום התנערה

פקידי האוצר עם נתניהו בראשם אינם מקוריים. גם בגרמניה, בצרפת ובארצות אחרות מתנהל המאבק על קרנות הפנסיה של העובדים השכירים. שם התירוצים יכולים להיות אחרים, אך המטרה היא אותה מטרה. הבורגנות ועושי דבריה רוצים להשתלט על קרנות הפנסיה של העובדים כמקור כספי להחייאת הבורסות שלהם, אבל גם כדי לשבור את הרגשת הביטחון הסוציאלי של העובדים. ב-13 במאי השנה הפגינו יותר משני מיליון עובדים שכירים מאורגנים ברחבי צרפת ב-115 אספות מחאה בערים שונות. במאבק הזה שיתפו פעולה ארבעת האיגודים המקצועיים הגדולים (CGT;FO;UNSA;FSU) ויצאו בהצהרה משותפת. המאבקים של חברי האיגודים המקצועיים עוברים גם על ערי גרמניה, אוסטריה, איטליה, טורקיה ומדינות אחרות.

וכמו במדינות אחרות, המאבק התחיל גם אצלנו. וכאשר נוסף לצרות של עכשיו נתחיל להרגיש את התוצאות הבלתי נסבלות  של "המדיניות החדשה" נוסח נתניהו על עורנו בחיינו היומיומיים בכל צעד ושעל, המצב יחריף עוד יותר. ההפגנות והמחאות התחילו עוד בתחילת חודש אפריל. ברחבי הארץ התקיימו עשרות הפגנות  נגד התוכנית הכלכלית של נתניהו. הוקם אוהל מחאה של הנוער העובד והלומד מול משרדו של ראש הממשלה. התקיימו יותר מ-50 משמרות עם שלטים בצמתים עם הסיסמה "ביבי טוב לעשירים". כמו-כן התקיימו הפגנות של ארגוני הנשים בקריית הממשלה. נגד התוכנית הפוגעת בשכבות הרחבות מחו בסדרת פעולות גם סטודנטים לעבודה סוציאלית. אחיות בריאות הציבור הפגינו  נגד העברת "טיפות חלב" ממשרד הבריאות. גמלאיות וגמלאים מתנגדים לשינוי הסדרי הפנסיה ולהקפאת קצבאות הזקנה. עולים חדשים מתנגדים לביטול חלק מההטבות שהם מקבלים. מורים מתנגדים לפיטורים ועוד ועוד. כ-40 אלף אישה ואיש הפגינו  ב-27 במאי  בירושלים נגד התוכנית הכלכלית בהפגנת ההסתדרות. לפי המשקיפים, מצעד עשרות אלפי מפגיני ההסתדרות שנמשך לאורך קילומטרים בירושלים היה המפגן הגדול ביותר על עניין כלכלי-חברתי בתולדות המדינה, ונטלו בו חלק מפגינים יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. ומעל לכל בלט לאחרונה מאבקן של האמהות החד-הוריות, בראשות ויקי כנפו, שהרשימו בצעדת מחאה ארוכה לירושלים, ושאוהל המחאה שהקימו מול הכנסת הפך לאחד ממוקדי המחאה החברתית המרכזיים. יש לקוות שזו רק התחלת המאבק נגד גזירות נתניהו, שבהתפתחותו יקבל צורות שונות.

הרצון להתנגד קיים. במחאות משתתפים גם אנשי ימין, למרות שמדובר בממשלת ימין. אולם ההתלהבות הראשונית אינה מספיקה. יש צורך ביד התומכת, ביד המארגנת וביד המכוונת. ופה הבעיה. מה שקרוי אצלנו מפלגות השמאל הציוני, אלה הן במקרה הטוב מפלגות של אנשי שלום, אך לא של לוחמי מעמד העובדים השכירים. מנהיגי מפלגת העבודה עם מיליונר אחד או קבוצת מיליונרים מאחורי גבם, האם הם יהיו מנהיגי המוני העניים? או אולי הגנרלים עמרם מצנע, בן אליעזר ואפרים סנה הם מנהיגי פועלים? לא במקרה קוראת סילבי קשת למפלגת העבודה "המפלגה האבוּדה". ומה שנוגע למרצ, גם אצלה ההדגשים הם במקומות אחרים. לקראת הבחירות דיברו על הקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית "אמיתית". אך בזמן האחרון כבר לא שומעים על זה. יכול להיות שאחרי הכישלון בבחירות מנשבות  במרצ רוחות אחרות. מה שנשאר זאת ההסתדרות שטוב שהיא קיימת.  אך גם ההסתדרות אינה חורגת מהמסגרת של המשק הקפיטליסטי ושל שיתוף פעולה עם הממשלה הבורגנית. לכן, הנהגת ההסתדרות לא התמידה בשביתות ובמאבקים, ונכנעה בסופו של דבר לרובן הגדול של דרישות נתניהו הן בעניין קיצוץ הקצבאות ושכר העובדים והן בעניין קרנות הפנסיה. וכידוע, כדי לנהל מאבק אין  די בכך שקיים  מצב קשה. מצב זה כשלעצמו עלול גם להוביל לפעולות של ייאוש במקום להתארגנות ולהתנגדות שישרתו את עניין מאבקם של העובדים והעניים. יש רק סיכוי שתוך המאבק ומשורות הנאבקים יקומו המנהיגים החדשים, וכי ייווצר הקשר לאידאולוגיה ולמגדלור שיובילו אותם לעתיד טוב יותר.

א. תומן

אוגוסט 2003