מנהל אחד המפעלים של פורד לייצור מכוניות
לקח את מזכיר האיגוד המקצועי המקומי לאולם גדול
בו התנהל הייצור על סרט נע, והצביע על שורה של מכונות חדישות אוטומטיות.
מאלה לא תגבה מסי חבר", אמר המנהל בלעג לאיש האיגוד המקצועי.
"זה נכון", השיב לו איש האגוד המקצועי, "אך אלה גם לא יקנו אצלך מכונית".

משנות השלושים של המאה הקודמת

                                                                                                                 

אחת השאלות ההכרחיות שהאדם חייב לשאול את עצמו היום היא: "האם האנושות קיימת למען הכלכלה או שהמשק קיים למען האנושות". התשובה שלו, ההגיונית, תהיה, שהמערכת הכלכלית קיימת למען האנושות, למען קיומה ורווחתה – ולא להפך. אך ההיגיון הקפיטליסטי-הבורגני הוא הפוך. לדעתו, האדם קיים למען המשק הקפיטליסטי, למען הרווחים של הקפיטליסט, ומי שלא מגדיל את רווחיו – אין לו מקום בעולם הזה. יחד עם הקפיטליסטים, גם משרתי האינטרסים שלהם, כמו למשל הכלכלנים הבורגנים וה"אנליסטים- מטעם" או שרי האוצר שלהם, רוצים לשכנע אותנו שהאנשים נולדו רק כדי להגדיל את רווחי בעלי ההון, ושמי שלא עושה זאת באופן בלתי אמצעי או בעקיפין הוא מיותר. הצהרתו של שר האוצר הישראלי כי "אם יהיו רווחים, תהיה גם רווחה לעם", היא אחת ההצהרות באותה רוח.

הקפיטליסט, בעל המפעל, מעוניין שהעובדים שלו יעבדו כמה שיותר, שהוא ישלם להם כמה שפחות שכר עבודה, ושהודות לכך ייוותר לו רווח גדול ככל האפשר. ופה טמון אחד הניגודים היסודיים המשונים של הקפיטליזם: מחד גיסא, כפי שכבר ציינתי, הקפיטליסט רוצה לתת לשכירים על כל שכבותיהם, המהווים בזמננו את רוב-רובה של האוכלוסיה בארצות המתועשות, שכר עבודה נמוך כלל האפשר. אך מאידך גיסא אותם האנשים ממש מהווים את רוב רובם של הלקוחות שלו והוא היה רוצה שיהיה להם כמה שיותר כסף, כדי שיוכלו לקנות אצלו כמה שיותר סחורות. אחרת, למי ימכור? האם בעל בית חרושת אחד ימכור לבעל בית חרושת השני? או מנהל סופרמרקט אחד למנהל סופרמרקט השני? מזה הם יתקיימו? מזה הם יתעשרו?

הקפיטליסט מייצר סחורות שממכירתן הוא יכול להשיג את הרווח המרבי. אותו לא מעניין במיוחד איזה סוג סחורה הוא מייצר או האם זה טוב או רע לאנשים. אותו מעניין אם הוא יוכל למכור את סחורתו ולהרוויח ממנה. לדוגמה: קיים מצב שבו מאות מיליוני אנשים זקוקים מאוד לתרופה מסוימת, והתרופה קיימת. אולם, אם אלה הם אנשים (כמו למשל מיליוני כושים באפריקה הזקוקים היום לתרופות נגד איידס) שלא יכולים לשלם את הוצאות הייצור בתוספת רווח נאה, שום קפיטליסט לא יתעסק בייצורה ובשיווקה. הקפיטליסט אינו מייצר בשביל האנשים. הקפיטליסט מייצר בשביל הקניינים; בשביל השוק המסוגל לשלם ורק בשביל השוק הזה. כמובן שהדבר שהוא מייצר חייב להיות גם שימושי לקונה, זאת אומרת שיהיה לו "ערך שימושי". הוא לא יכול, לדוגמה, לייצר ולמכור מכונית בלי דלתות, כי מי יקנה את זה?

שר האוצר הישראלי מדגיש השכם והערב, שהמגזר היצרני הישראלי אינו מסוגל לשאת על גבו כל כך הרבה אנשים שאינם מייצרים: מובטלים, זקנים, חולים, נכים, משפחות חד-הוריות וכו'. ולמעשה, הוא לוחץ דרך הצמצום בתקציבים לפיטורי מורים, עובדי בתי חולים ציבוריים, עובדים סוציאליים ואחרים, שדווקא השכבות הרחבות זקוקות להם. הם אינם חלק של היצור הקפיטליסטי וייצור הרווחים של הקפיטליסט ולכן הוא דן אותם לניוון ולמוות. אך המצב הוא שונה. המציאות איננה שהאנשים זורמים לחנויות וקונים וקונים, ושבתי החרושת אינם מסוגלים לספק מספיק סחורות ושהם זקוקים לעוד ועוד עובדים שאינם בנמצא (הם ישנם, אך הם מסתובבים מובטלים). המצב הוא הפוך. החנויות מלאות סחורות ורק האנשים הקונים הם המעטים. האמת היא, שמבחינת כושר הייצור שלו מסוגל המשק שלנו לייצר מספיק מצרכים בשביל כל האוכלוסיה. אף אחד אינו צריך להסתובב רעב או בסחבות. הבעיה היא שונה. הבעיה היא שאין בשביל מי לייצר. ובביטוי "בשביל מי", הכוונה איננה לכלל האנשים הזקוקים לאותם מצרכים, אלא רק לאלה מביניהם שיש כסף בכיסם, או במילים אחרות – השוק המסוגל לשלם.

על האבסורד שבמצבנו כתב ההיסטוריון אריק הובסבאום בספרו "עידן הקיצוניות": "יש אבסורד בטענה שאזרחי הקהילה האירופית, שסך הכנסתם הלאומית לנפש עלתה בשמונים אחוזים בין 1970 ל-1990, (ובהכנסה לנפש כלולים גם האנשים העובדים, אך גם אלה שאינם עובדים – ש.ש.) לא יוכלו ב-1990 'להרשות לעצמם' רמות הכנסה ורווחה שקיבלו כמובנות מאליהן ב-1970 (עברית, עמוד 504)". והעיתונאית והסופרת ו. פורסטר כותבת בספרה "קללת הכלכלה": "ההחרפה המהירה של בעיית האבטלה מקָרבת אל המערב, כפי שכבר ראינו, את העוני של העולם השלישי. ניתן היה לקוות לתופעה הפוכה – התפשטותו של השפע לכל היבשות; אבל דווקא העוני הוא זה שמתפשט בהתמדה, גם לארצות השפע. העוני הדוהר, חוצה הגבולות, הוא לפיכך אחד מפירותיה המובהקים של הגלובליזציה (הקפיטליסטית – ש.ש.) (עברית, עמוד 107)".

הבעיה המרכזית בתקופתנו

לפני חמישים שנה לא היה מסוגל הדמיון האנושי הפרוע ביותר לדמיין את מה שהיום הפך למציאות יום-יומית. לפני שלושים שנה עוד לא הבינו רוב האנשים שהם נכנסו לתקופה חדשה בתולדות האנושות – תקופה מהפכנית בחיי האדם. אך היום אין זה כבר כך. האנשים רואים ומרגישים יום-יום את השינויים המהירים שאנו עוברים בייצור, בשירותים, בתקשורת ולמעשה בכל מישורי חיינו. היום השינויים והחידושים הטכנולוגיים המהירים, והשלכותיהם על מנהגי חיינו, מלווים אותנו מיום הולדתנו עד ליום מותנו. אנו, המרקסיסטים, מכנים את התקופה הזו: תקופת המהפכה המדעית-טכנית.

ומהו הניגוד היסודי המאפיין את תקופתנו הזו? מצד אחד אנו רואים את האפשרויות הכבירות שהתקופה החדשה יוצרת לאנושות. המהפכה המדעית-טכנית, שהתחילה באמצע המאה הקודמת, ויותר במדויק בשנות מלחמת העולם השנייה, יוצרת אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות לשפר את החיים האנושיים. אף פעם בתולדות האנושות לא היו לאדם סיכויים כאלו לפתח את כוח הייצור ואת היצירתיות האנושית. אף פעם לא היו לאדם אפשריות כאלו להקל על המעמסה הפיסית בעבודות הגופניות. קיימת אפשרות אובייקטיבית, ריאלית, להתגבר על העוני והרעב ברחבי העולם ולהבטיח לכל אדם החי בו חיים מכובדים. מבחינה טכנית קיימת גם האפשרות להוריש את כדור הארץ לדורות הבאים כמערכת אקולוגית בריאה ובת-קיימא. מבחינת האפשרויות הטכניות והייצור הכלכלי אין כל סיבה לא לדאוג בצורה מכובדת לזקנים, לחולים ולמוגבלים. במקום "לייצר" מובטלים ושכבה של "מיותרים", אין כל סיבה הגיונית שלא לקצר את יום העבודה ולהקטין את שבוע העבודה. אין כל סיבה אובייקטיבית שבמקום שיעבדו פחות אנשים יותר שעות בשבוע ועל ידם יסתובבו המוני מובטלים, שאינם מייצרים כלום, כפי שזה קיים עכשיו – שיעבדו יותר אנשים פחות שעות (מבלי להוריד את שכר עבודתם) עם יותר שעות פנאי ויותר אפשרויות לחיים תרבותיים. אין כל סיבה אובייקטיבית שלא יהיו יותר מחנכים בבתי ספר, יותר רופאים בבתי חולים ויותר שירותים סוציאליים. גם קודם היתה אפשרות כזו, אך לא באותה מידה.

אם כל זה טוב לאוכלוסיה, אם כל זה אפשרי ואם כל זה ריאלי – מדוע זה לא מתרחש במציאות? כי השיטה הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית השלטת כעת ברוב ארצות העולם מנוגדת להתפתחות המהפכנית הזו והופכת את תוצאותיה מטוב לרע.

הטכנולוגיה החדישה נולדה בחובה של החברה הקפיטליסטית. לדוגמה, תולדות המחשב הנמצא היום בארצות המתועשות בצורתו של מחשב אישי על שולחנו של כל מהנדס, של כל רופא, כל מתכנן, ובכל בית ספר וביותר ויותר דירות פרטיות, הן ארוכות ביותר. אולם שנים ארוכות אלה היו רק שנים של מחשבות ותכנונים של מתמטיקאים ופיזיקאים או של הפעלת מכשירים נסיוניים, עד שהיה צורך פרקטי (במקרה זה היתה זו הזמנת הצבא האמריקאי בשנת 1943, שביצועה הסתיים בשנת 1946) שהוביל להפיכת המחשבות להמצאה ממשית. אולם כאשר הטכניקה החדשה המהפכנית כבר קיימת ומתפתחת במהירות, היא מובילה את האנושות מעבר לגבולות הקפיטליזם. אמצעי הייצור והמכשור המהפכניים מובילים להתנגשות יותר ויותר חריפה עם צורות הייצור, צורות החיים וכו', השולטות עדיין. כתוצאה מכך, בעולם הקפיטליסטי, במקום שהמצב הכלכלי והחברתי בו ישתפר בהדרגה, החיים בו תחת לחץ הגלובליזציה הקפיטליסטית הופכים קשים והרסניים יותר ויותר. מצטטים את זביגנייב בז'ז'ינסקי, שהיה יועץ לביטחון לאומי של הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר, כשהשווה את המצב (הקפיטליסטי – ש.ש.) למטוס סילוני המוטס בטייס אוטומטי יותר ויותר מהר ואף אחד מהדוהרים עם המטוס אינו יודע לאן המטוס טס.

העולם הקפיטליסטי עובר כבר שנה שלישית את המשבר הכלכלי הנוכחי, ומתרבים הסימנים שזה לא רק עוד אחד מהמשברים המחזוריים הרגילים. העולם מסתכל בכיוון ארצות הברית כדי לראות לאן אנו הולכים. לפי השבועון הבריטי "אקונומיסט"  (9.8.03 ו- 16.8.03) הופיעו בזמן האחרון כמה סימנים של התאוששות בכלכלתה של ארה"ב. אך חלק מהגידול של % 2.4 שהיה בחודשים האחרונים נבע מההגברה התלולה בהוצאות הצבאיות בגלל המלחמה בעיראק. ובניגוד להתאוששויות בעבר, "הפעם שכחו להודיע על ההתאוששות בשוק העבודה". הודות לגידול המהיר של פריון העבודה של העובד, שהוא בראש וראשונה תוצאה של ההתפתחות הטכנית המהירה, עולה הפריון בהרבה על גידול הייצור הכולל התלוי בשוק המסוגל לשלם. והתוצאות ידועות. אותה התפתחות שהייתה אמורה להביא רמת חיים גבוהה יותר לאדם, גורמת לאבטלה ויוצרת שכבת "מיותרים", עוני ורעב. קשה לתאר זאת טוב יותר מ- ו. פורסטר בספרה "קללת הכלכלה": "צריך לראות כיצד נשים וגברים מגויסים ונזרקים בשרירותיות על פי צרכיו של שוק העבודה הקפריזי, אשר חייהם תלויים בו והוא אינו תלוי בהם. צריך לראות כיצד השוק אינו רוצה בהם עוד ולא ירצה בהם. כיצד הם, בעיקר הצעירים שבהם, שוקעים לתוך חוסר מעש, לתוך ריק חסר גבולות הנחשב בזוי, וכיצד מוכיחים אותם על כך. צריך לראות כיצד מכאן ואילך החיים מתנכלים להם, וכיצד הסביבה מסייעת להתנכלות זו. …. ההמונים אינם מנוצלים עוד, אפילו לא זה, הם אינם נחוצים עוד אפילו לניצולם ששוב אין בו תועלת (עברית, עמודים – 15,16)".

או שהאנושות תנצח את השיטה או שהשיטה תחסל את האנושות

מצדו האחד של המתרס זו היא הגלובליזציה הקפיטליסטית ושליטיה. בחצי השני של המאה הקודמת צמחו רשתות קפיטליסטיות, החברות הרב-לאומיות. הן שולטות היום יותר ויותר בעולם הקפיטליסטי והשפעתן גדלה בכל ארץ וארץ. הן משפיעות בדרכן הסמויה והגלויה על הנעשה בממשלות שלמות. והמגמה הזאת רק הולכת ומתגברת. חברות אלו נשלטות פחות ופחות על ידי המדינות, ממשלותיהן וחוקיהן. ובהדרגה הן השולטות למעשה במוסדות של מדינות רבות ובפוליטיקה שלהן. כדי להקל על פעולותיהן, הן ייסדו את המוסדות הבינלאומיים הייצוגיים שלהן כמו "ארגון הסחר העולמי" (WTO), "קרן המטבע הבינלאומית" (IMF) ו"הבנק העולמי", והן משתלטות בהדרגה על כלכלתן של ארצות שלמות. הן (כמו למעשה כל בעל הון גדול) יכולות להעביר את הונם ממדינה למדינה ולמרחקים של אלפי קילומטרים בלחיצת כפתור, ואין כוח שיבלום אותם. כמו ממשלות דומות אחרות, גם הממשלה האנטי-עממית הישראלית מנצלת מצב זה כדי להגביר את המעמסה על השכבות העממיות, בטענה שאם נטיל יותר מסים על ההון – הוא יברח ויהגר לארץ אחרת. וכדוגמה לכך, באותו התקציב המקולל, בו האוצר הישראלי והעומד בראשו מקצצים בחינוך, בבריאות, בתשלומי הביטוח הלאומי ועוד, הוא מקטין את שיעורי מס ההכנסה, שהוא מס פרוגרסיבי. פירוש הדבר שהאוצר מוסיף עוד מיליארדים לעשירים בעלי ההכנסות הגבוהות. מזה יוצא: עלינו, העובדים, הגימלאים, החולים, משפחות העובדים אפשר ללחוץ. מאתנו אפשר לסחוט ואותנו אפשר להרעיב. כי הרי אנחנו לא יכולים ללחוץ על כפתור ולעבור בהרף-עין לארץ אחרת. בראש הגישה הזו בישראל עומד שר האוצר, בנימין נתניהו, הרואה עצמו נציגם של כוחות ההרסניים של הגלובליזציה הקפיטליסטית. את הטרִיק הזה לא המציאו בישראל. ההון הגדול משתמש בו גם במדינות אחרות. שם אומרים, שאם לא יתנו לבעלי ההון הטבות מפליגות הם יעבירו את הונם לישראל, כי בישראל נותנים מענקים שונים ומרובים להון הנכנס והפועלים עובדים שם עבור שכר שהוא מתחת לשכר מינימום. וסוף הסיפור הוא, שההון עובר מפה לשם ומשם לפה, שכר העבודה יורד גם פה וגם שם, והרווחים של בעלי ההון גדלים גם פה וגם שם. ואחת התוצאות של התהליך הזה היא, שגודל במהירות פער ההכנסות בין העשירון העליון לבין העשירון התחתון, והדבר הגיע כבר לכך שבעשירון העליון מרוויחים פי 13.4 מהעשירון התחתון.

ומהצד השני של המתרס אלה הם המוני העם. התקוות שצמחו בארצות המתועשות 'המערביות' בשנות החמישים והשישים עקב ההתפתחות הטכנולוגית המהפכנית החדשה ועקב מדיניות הרווחה – התמוטטו. במקום מקום עבודה טוב ומובטח לרוב העובדים, באה האבטלה הגדולה והממושכת. מיליוני בני הנוער שזרמו לבתי ספר הגבוהים כדי להפוך לאקדמאים, לאינטליגנציה-העובדת המודרנית, ולהשתלב כסמל ההתקדמות בעולם טוב יותר, הופכים ל"פרולטריון בצווארון לבן". האבטלה חודרת גם לשורותיהם, כי גם הם, רוב רובם, הם  שכירים. לפי הנתונים הרשמיים היו בצרפת בשנת 1958 25,000 מובטלים ובשנת 1996 כבר 3.5 מיליון. מעריכים, שבשנת 1995 היו בעולם 120 מיליון מובטלים ומתוך זה כ-35 מיליון בארצות המתועשות, ומכלל זה 18 מיליון במערב אירופה. זו תוצאה של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית כמו שהאבטלה הישראלית היא תוצאה של הקפיטליזם הישראלי ומדיניות הממשלה הישראלית המשרתת את האינטרסים שלו. עובד מובטל זה אדם שהפסיד את מקום עבודתו ואינו מקבל יותר שכר ומשכורת. הוא נעלם מהטור "עובדים" שבסטטיסטיקה. אך הוא ומשפחתו ממשיכים "להתקיים" ומשתדלים "לשרוד". אבל איך? ואיך מתנהגת אליהם הממשלה הישראלית הנוכחית?

אחד הסימנים שהממשלה הזו ומנגנון האוצר עוברים כבר את כל הגבולות, הוא התפטרותו של מנכ"ל ביטוח הלאומי, הפרופ' יוחנן שטסמן. שטסמן נימק את התפטרותו באומרו כי: "אינו יכול להמשיך לבצע קיצוצים המעמיקים את העוני ומרחיבים את הפערים החברתיים". אומרים, שהוא גם התבטא, שפקידי האוצר יתכננו מה שיתכננו, תמיד זה יוצא לטובת העשירים ולרעת העם הפשוט (אין תמה בכך, הרי פקידי האוצר הבכירים יודעים טוב מאוד על איזה צד מרוח הלחם בחמאה ומי יציע להם מקום עבודה טוב לאחר סיום עבודתם באוצר). תקציב הממשלה החדש, שהועבר באישון הלילה, כאשר אפילו השרים לא ידעו כבר על מה הם מצביעים, פוגע קשות בעם הסובל. אפילו העיתונות הבורגנית כתבה על כך שהקיצוצים הפוגעים בשכבות החלשות עוברים כבר את כל הגבולות. העיתונים תמיד מפסיקים לכתוב על התקציב כמה ימים לאחר פרסומו, אך הסובלים לא יוכלו לשכוח את מצבם. הוא יורע מאוד עקב הקיצוץ בביטוח הלאומי, בחינוך ובבריאות. רבים ייפגעו מהעלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות, שתגרום לסגירת שערי האוניברסיטה בפני מי שאין לו כסף. התקציב כאילו קוצץ גם בהוצאות הצבאיות. כאילו. אך כבר קיצצו בקיצוץ; ונוסף לכך, תקציבי הצבא באים מכל כך הרבה מקורות, בשקלים ובדולרים, כך שפרט לכמה אנשי-סוד אף אחד אינו יודע מה הוא הסכום הכולל המועבר להוצאות הצבאיות.

העובדים השכירים בראש וראשונה, אך גם שכבות עממיות אחרות, חייבים להיאבק נגד המצב הזה, וכך גם המפלגות השמאליות (שמאליות לא רק לפי השם), הארגונים האיגוד-מקצועיים, ההתארגנויות החברתיות ואחרים. במאבק שלנו איננו בודדים. המאבק שלנו עוזר למאבקים דומים ומקבילים בארצות אחרות, כפי שהמאבקים המתקיימים בארצות אלו מסייעים לנו. והמאבקים במדינות אחרות הם אפילו חריפים יותר, כי לא בכל מדינה כשיש בה משבר כלכלי או משבר חברתי מופיע תכף "מצב ביטחוני", ואם אין כבר עיראק אז יש לפחות איראן. המאבק שלנו הוא מאבק כלל עולמי והוא מתנהל במישורים שונים. יש מפלות, אך יש גם ניצחונות. ניצחון כזה התרחש לאחרונה דווקא בועידת קנקון (במכסיקו) – 14.9.2003 -של "ארגון הסחר העולמי" (WTO). כידוע , השיחות הופסקו ללא תוצאות בשל חילוקי הדעות בין המדינות הקפיטליסטיות המתועשות – העשירות, לבין המדינות המתפתחות. העיתונות העובדת בשירות הבורגנות הבינלאומית מכנה זאת "מכה לסחר הבינלאומי", וטוענת "שדווקא המדינות העניות המתפתחות יינזקו ודווקא הן המפסידות הגדולות". למרבה האירוניה "המפסידות הגדולות", והכוונה למדינות המתפתחות, משוכנעות בדיוק בהפך. כך שר החוץ של ברזיל הצהיר: "יצאנו מהשיחות מחוזקים." ולכך אפשר להוסיף: מבחינתנו, מה שמחליש את הגלובליזציה הקפיטליסטית, מוסדותיה ומשרתיה – מחזק את העם העובד.

ש. שקד
נובמבר 2003