בחודשים האחרונים נראים סימני התאוששות בכלכלה הישראלית, וכך גם בארצות קפיטליסטיות אחרות. התאוששות פירושה תחילת גידול בייצור התעשייתי ובענפי כלכלה אחרים כתוצאה ממספר גורמים, ובראש וראשונה ירידת המלאים במחסני היצרנים, ברשתות השיווק, ובקרב הסיטונאים והחנוונים הקטנים. בשנות הגיאות הייצור עובר בלחץ חוק ההתחרות הקפיטליסטית בהרבה את הקניות: האנשים עובדים, מרוויחים וקונים. החנוונים הקטנים, הסיטונאים ורשתות המכירות – כל אלה מוכרים וגם מזמינים סחורה חדשה. הם מזמינים ומזמינים ובתי החרושת מייצרים ומייצרים. הקפיטליסט מייצר הרבה, כי לייצר הרבה פירושו גם ליצור זול יותר. ולייצר בזול פירושו היכולת לעמוד בהתחרות. כתוצאה מכל אלה המחסנים מתמלאים בסחורה עודפת, ופורץ המשבר הכלכלי המחזורי. המשבר מחסל באופן הרסני את הפער בין גודל הייצור לבין גודל כמות הסחורות שהשוק מסוגל לשלם. בהיסטוריה של המשברים הכלכליים פוטרו תמיד עוד ועוד עובדים ועקב כך פחתו הקניות עוד יותר. קטנה הצריכה וקטנו המכירות. הייצור בבתי החרושת ירד אפילו יותר מאשר הירידה בקניות. ובא הרגע, כאשר המחסנים המלאים מתרוקנים והייצור מתחיל, אבל רק מתחיל, לגדול מחדש. זה מה שקורה כיום אצלנו, אבל, כאמור, לא רק אצלנו. ההתאוששות מורגשת גם בשווקים שבהם קונים מוצרי יבוא ישראליים והייצוא הישראלי גדל. בדיוק כמו להפך: גידול הייבוא הישראלי פירושו גידול הייצוא של אחרים. וכך ברבע האחרון של שנת 2003 וברבע הראשון של השנה (2004) גדל גם הייצוא הישראלי כתוצאה מהתחלות ההתאוששות גם בארצות אחרות. המפעלים מתחילים להגביר את ייצורם. מה עוד, שמפעלים רבים, יותר חלשים מבחינה פיננסית, לא החזיקו מעמד, פשטו את הרגל בשנות המשבר והנותרים השתלטו על פלחי שוק שלהם. כך אחרי כל משבר כלכלי קפיטליסטי מחזורי באה ההתאוששות.

    בעבר, הלא כל כך רחוק, רק עוד לפני שלושה עשורים, התעוררות כזו הייתה סימן לפועלים, שאם לא היום, אז כבר מחר יתחיל גם גידול הביקוש לכוח עבודה ורוב המובטלים יחזרו לעבודה. בדרך כלל, השיא של כל גאות היה עובר את שיאה של הגיאות הקודמת, והאבטלה הגדולה הפכה לאבטלה של אחוזים בודדים. אך לא עוד. עכשיו, בעשורים האחרונים, אנו עדים להתאוששות מחד גיסא וגידול באבטלה מאידך גיסא. מספר המובטלים בישראל הגיעה גם בחודש פברואר לשיא של 290 אלף (באופן רשמי – וכמה במציאות?), שיעור אבטלה של 11% – שיעור האבטלה הגבוה ביותר זה 12 שנים. והאבטלה קשורה בעוני וברעב. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה גם בחודש פברואר הצטרפו למחנה המובטלים עוד שלושת אלפים עובדים. גדלה האבטלה, גדל העוני, וכבר מדברים על 340 אלף משפחות עניות (וכמה זה בנפשות?), גדל מספר בתי התמחוי וגדל מספר האנשים שלמרות הבושה וחוסר הנעימות באים לקבל ארוחה בחינם או במחיר סמלי בבתי תמחוי.

    האנשים שמחים לסימני ההתאוששות, אך חוששים. הכלכלנים מדברים על התעוררות, אך לא בפה מלא. הם מהססים. נחמיה שטרסלר כותב: "הנתונים מלמדים, שאמנם יצאנו מבור המיתון – אך לא ברור אם יצאנו ממנו לגמרי, לצמיחה מהירה ויציבה, או שמא מדובר באפיזודה חולפת", כפי שהיה כבר בזמן האחרון. ולא רק הוא מעריך את המצב באופן כזה.

 

    מתעוררת השאלה: מה אופיים של המשברים הכלכליים בשיטה הכלכלית החברתית הקפיטליסטית? האם המשק לא מסוגל לייצר יותר? האם הארץ אינה מסוגלת להאכיל את אוכלוסייתה? האם אין לחם, כי הייתה זו שנת בצורת? האם אין מה לתת לילדים הרעבים, כיוון שהמדפים בחנויות ריקים? האם קרה אסון טבע? אך לא! לא ולא! הסופרמרקטים וחנויות המכולת מלאים בכל טוב. מצד אחד יש חנויות מלאות בסחורות הקוראות: "אנו פה, קנו אותנו!" ומצד שני יש אנשים שאינם יכולים לקנות, כי אין להם כסף. האם אין זו שיטה כלכלית-חברתית מטורפת?

    אנשי השלטון, הצמרת הכלכלית ומשרתיהם הנאמנים – העיתונאים מטעם והכלכלנים מטעם – מספרים לנו שזה לא בגללנו. זה הכל בגלל "המשבר הכלכלי האמריקאי", "המשבר הכלכלי האירופי". "הם הפסיקו לקנות סחורות והייצוא שלנו סובל". "השוק העולמי אשם". וסיבה נוספת: "האינתיפאדה (שכמובן 'רק הפלסטינים אשמים בה') אשמה", "ההון הזר לא משקיע אצלנו, כי אין שקט". כולם אשמים במצב הבלתי נסבל, רק לא הם, קברניטי המשק הישראלי. כולם אשמים, רק לא השלטון הישראלי, רק לא שר האוצר ומעל לכל: רק לא הקפיטליזם. אגב. נכון, שבארצות הברית אי אפשר לטעון שישראל הקטנה היא האשמה במשבר הכלכלי האמריקאי. אז לשם כך יש את סין. היא "האשמה" במשבר הכלכלי בארה"ב. היא חודרת לארה"ב. היא גונבת את מקומות העבודה של העובד האמריקאי. היא הסכנה הצהובה בהתגלמותה! אך כאשר סין הייתה עדיין ארץ חצי-קולוניאלית, האם אז לא היו משברים כלכליים בארה"ב?

    השיטה הכלכלית הקפיטליסטית התעשייתית התחילה בבריטניה ברבע האחרון של המאה ה-18. משם היא התפשטה למערב ולמרכז אירופה, ומאירופה היא התרחבה בהדרגה לכל חלקי כדור הארץ. אז היא הייתה מתקדמת לעומת השיטה הפיאודלית. בתי החרושת הראשונים לאריגים הניעו את מכונותיהם הפרימיטיביות בעזרת כוח זרם הנהרות ולכן הם נבנו לידם באותן שנים. ובזה הייתה המוגבלות שלהם. נקודת המפנה החלה בשנת 1782 עם המצאת מכונת הקיטור. מאז גדל הייצור התעשייתי במהירות. המשבר הכלכלי הקפיטליסטי הכללי הראשון פרץ באנגליה בשנת 1825 ומאז מופיע המשבר הכלכלי המחזורי בשיטתיות. יש תקופות בהן המחזור הכלכלי הוא ארוך יותר ויש תקופות בהן הוא קצר יותר. אך תמיד הוא חוזר. בשביל השלטון הקפיטליסטי ועבור הכלכלנים הקפיטליסטים הוא בא תמיד כאילו בהפתעה. וגם המשבר הנוכחי אינו שונה. מה אמרו החכמים עוד בסתיו שנת 2000? "שהמחזור העסקי הוא מת"; "שענפי ההיי-טק הם חסיני-מיתון"; "שההשקעה בטכנולוגיה האינפורמטיבית בטוחה במאה אחוזים", ועוד דברים דומים נוספים. ולקראת סוף השנה כבר התחיל המשבר, ודווקא בהיי-טק. ועכשיו, במחצית השניה של שנת 2004 אנחנו עדיין איננו בטוחים אם יצאנו מהמשבר או לא.

    וכדי להבין את הדברים טוב יותר, כמה מילים על המחזור הכלכלי הקפיטליסטי.

ארבעת השלבים של המחזור הכלכלי הקפיטליסטי

    מה זה המחזור הכלכלי בשיטה הקפיטליסטית ולמה יש משברים כלכליים? עוד קרל מרקס חקר את השאלה הזו וקבע מה הוא המחזור הזה, מהם ארבעת שלביו ולמה הוא חוק פנימי וחלק אינטגרלי של הקפיטליזם בדיוק כמו התחרות הקפיטליסטית "המהוללת". והנה ארבעת השלבים:

    השלב הראשון – המשבר: היום מכנים אותו בספרות ובעיתונות הבורגנית  "מיתון" (כדי שזה יצלצל פחות מאיים). המשבר הוא המצב שאנו רואים אותו לפנינו בשנים האחרונות. המשבר הכלכלי הקפיטליסטי המחזורי הוא מצב שבו מתפוצץ הניגוד בין הייצור הגודל בלי רסן תחת לחץ התחרות לבין הגידול המוגבל של השוק המסוגל לשלם בעד הסחורות המגיעות לשוק. בשפה פשוטה: בתי החרושת מייצרים יותר מאשר הם מסוגלים למכור. ואיך זה קורא? למה התעשיינים אינם מייצרים רק במידה שבה יוכלו למכור את כל תוצרתם? התשובה היא פשוטה. הכלכלה הקפיטליסטית היא כלכלה אנרכית והחברה אינה שולטת בה. אותה התחרות המפורסמת הדואגת (אך לא כל כך בתקופתנו המונופוליסטית) שהמחירים יהיו נמוכים יותר, מכריחה את הקפיטליסט לייצר יותר ויותר, כי הייצור ההמוני הוא הייצור הזול יותר. ואם הוא לא ייצר זול יותר, אז המתחרה שלו יעשה זאת והוא יהיה זה שימכור את סחורתו. לכן הוא מייצר יותר ויותר, ומקווה שהוא יוציא את הקפיטליסט המתחרה מהשוק ויגדיל את חלקו בכלל המכירות. כך עושה זאת הוא ובדיוק כך עושה גם המתחרה שלו. ובסוף, הם ואחרים מייצרים בו-זמנית מאותם מוצרים יותר ויותר, הרבה יותר מאשר יש סיכוי שיוכלו למכור. ובא הרגע שבו הסיפור מתפוצץ. היצרנים, ולא רק השניים מהדוגמה, נאלצים להקטין את הייצור או אפילו להפסיקו. ההתחייבויות הכספיות שהם נטלו על עצמם בתקווה שיוכלו לעמוד בהן בעזרת ההכנסה מהמכירות ומהרווחים שיפיקו ממכירות אלו, לוחצות על היצרנים. הם מורידים מחירים כדי למכור, אך כך עושים גם המתחרים. ואז הם מפטרים פועלים. העובדים המפוטרים שאינם משׂתכרים קונים פחות ופחות. רבים מהם קונים רק את המינימום הדרוש כדי להבטיח את צרכי המחייה החיוניים ביותר, ולפעמים אפילו גם את זה לא. וגם אלה שעדיין עובדים חוסכים וחושבים פעמיים לפני שהם מבצעים קניות, כיוון שמי יודע מה יביא המחר. במצב זה נמכרים פחות ופחות סחורות. החלשים מבחינה פיננסית פושטים את הרגל. החזקים משתדלים להחזיק מעמד עד להתאוששות. בינתים גדל מספר המובטלים, העוני מתרחב ומתחיל רעב. זו היא התמונה שאנו רואים לפנינו דווקא היום.

    הפצץ, הסיבה המדליקה את חבית אבק השריפה, יכולה להיות שונה. למשל עלייה פתאומית במחיר הנפט, משבר בבורסה או כל דבר אחר. הסיבות הן שונות, אך הן מופיעות תמיד "ברגע הנכון". וכידוע, המשק הקפיטליסטי הוא משק עולמי. הכל קשור. הגבולות המדיניים, בהרבה מקרים, אינם מהווים גבולות כלכליים. לכל דבר יש השפעת שרשרת.

    על שני שלבי הבינים: מיתון (לא במובנו הנוכחי) והתאוששות לא ארחיב, כי אין לכך מקום במסגרת מאמר זה. הם שלבי ביניים בין המשבר הכלכלי לבין הגיאות. במצב המיתון יש עדיין שפע של סחורות במחסנים, אך מעט קונים. הייצור יורד מתחת לצריכה. המחירים נופלים. חלק מההון משתחרר. כי מי הולך לסכן את כספו ולהשקיע בזמן המשבר? בטוח יותר להחזיק את המזומן בבנק או "תחת המזרון" מאשר לקנות חומר גלם ולהמשיך לייצר. בינתיים גם אותו הון "מושבת" שהצטבר, מחפש עכשיו אפשרויות השקעה. החלשים לא מחזיקים מעמד. מספר היצרנים יורד, כי פושטי הרגל נאלצים לסגור את מפעליהם. השלב הזה מכין את השטח להתאוששות חדשה. בנוגע להתאוששות מספיק להזכיר את המצב העכשווי. קיימים, כאמור, סימנים ראשונים שהמשבר הכלכלי הולך אולי להסתיים. יש סימני התאוששות, אך קיים גם החשש שאלה פשוט יוצרים אשליה של "סיום המשבר" שלא תתגשם במציאות.

    השלב הרביעי, הגיאות: לא כל החיים הכלכליים קופאים בשנות המשבר הכלכלי. לא כל אחד נהיה מובטל, וכפי שכבר נאמר, גם המובטלים קונים דברים בשוק, גם אם מעט. חלקם (המבוססים מעט יותר) פותחים את חסכונותיהם. כך שהחיים הכלכליים נמצאים במשבר, אך אינם נפסקים לגמרי. הרוב בכל זאת ממשיך לעבוד. הפקידות הציבורית וגם רוב זו הפרטית עובדת ומשתכרת. הייצור מתחיל לגדול כבר בשני שלבי הביניים. ומנגנון היצור הקפיטליסטי ממשיך לפעול בהתאם לחוקים הפנימיים שלו. הייצור גודל ומתרחב שוב בלי מעצורים, ולרוב עובר את השיא של המחזור הקודם. בשלב הגיאות מקימים מפעלים חדשים, בונים דרכים, התעבורה מתפתחת והשוק פורח. המחירים מתחילים לעלות, וגם זה ממריץ את האנשים לקנות. קנה היום, כי מחר זה יהיה יקר יותר. וגם זה ממריץ את התעשיינים לייצר יותר ויותר. הבנקים שוב נותנים הלוואות ביתר קלות, כי הרי המשק משגשג. הייצור המתחדש דורש יותר ידים עובדות והפועלים חוזרים לבתי החרושת, לבניין ולייתר הענפים. האבטלה יורדת לאחוזים מועטים. חוק ההתחרות הקפיטליסטית דוחף את היצרנים לייצר יותר ויותר. הייצור גודל ושוב מתנתק מגידול השוק המסוגל לשלם. המצב הזה פירושו בתנאי הקפיטליזם "ייצור יתר" והמשק הקפיטליסטי דוהר ודוהר קדימה ….. לקראת המשבר הכלכלי המחזורי הבא.

    כך זה היה בעבר, אך לא יותר. והכוונה היא בראש וראשונה לחזית העבודה והעובדים השכירים.

ה"מיותרים" – תופעה קפיטליסטית מתרחבת

    לאחר סיום מלחמת העולם השניה התחילה בתולדות הקפיטליזם תקופה חדשה. אפשר לחלקה לשתיים. הראשונה: השנים הראשונות לאחר המלחמה והעשורים החמישי והשישי של המאה הקודמת. השניה: החל מהעשור השביעי. בשנות השלב הראשון העולם הקפיטליסטי המתועש עבר מבחינה כלכלית תקופה טובה יחסית. היו לכך שתי סיבות:

        1) פעילות נמרצת בהקמת ההריסות שהמלחמה העולמית גרמה באירופה הקונטיננטלית (אירופה שמעבר לתעלה, ללא בריטניה) וביפאן. יפאן אמנם לא נהרסה במלחמה, אך היא ניהלה מלחמה במזרח הרחוק, בקוריאה ובסין כבר כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם, ובסוף המלחמה הציוד התעשייתי האזרחי (הלא-מלחמתי) שלה היה כבר מיושן והיה צריך להחליפו מהר (כדי שיפאן תוכל להתחרות בשוק העולמי המתחדש).

        2) הסיבה היותר יסודית היא המהפכה המדעית-טכנית, שהתחילה עוד בשנות המלחמה במישור הצבאי, ואחרי המלחמה פעלה במישורים האזרחי והצבאי ושינתה את פני העולם במהלך 60 השנים האחרונות במהירות מסחררת ובממדים עצומים באופן שלא אירע בשום תקופה לפניה.

    בשלבה הראשון הכלכלה פרחה, עבודה הייתה בשפע והאבטלה הייתה נמוכה. המשברים הכלכליים היו קלים באופן יחסי והם לא התרחשו באותו זמן בכל הארצות המתועשות. גם דבר זה עזר למדינה הבודדת, שהייתה נתונה במשבר כלכלי, לצאת ממנו ביתר קלות. כזכור היתה זו תקופה של "הפלא הכלכלי". פלא כלכלי בגרמניה, פלא כלכלי ביפאן, ובמידה פחותה גם בצרפת ובאיטליה. השקעות הון אמריקאיות גדולות זרמו לחלק הקפיטליסטי של אירופה (תוכנית מרשל). השקעות אלו העשירו בראש וראשונה את ההון הגדול האמריקאי, אבל גם את זה האירופי, ומבחינה פוליטית הן סייעו לבורגנות האירופית במאבקה נגד מעמד הפועלים ונגד המפלגות הקומוניסטיות המקומיות (שחלקן, כמו זו הצרפתית והאיטלקית למשל, היו באותה תקופה מפלגות המוניות חזקות ביותר). התפתחות המהפכה המדעית-טכנית הצמיחה ענפי יצור חדשים ודרשה יותר עובדים חדשים מאשר אלה שהיא גרמה לפיטוריהם. היא הייתה זקוקה ליותר ויותר עובדים בעלי השכלה גבוהה וטכנית-בינונית. מיליוני אנשים צעירים נכנסו לאוניברסיטאות ולטכניונים (בשנת 1966 למדו: בארה"ב 5,526.000; ביפאן 1,370.000; בצרפת 500.000; באיטליה 284.000; בגרמניה 280.000 ועוד ועוד. – י.י. סרוון שרייבר: "האתגר האמריקאי" – עמוד 54 – תרגום אנגלי). [אגב: לפי ספרו של אהרן קציר "בכוּר המהפכה המדעית" שפורסם בשנת 1971 בבריה"מ למדו אז כ-20 מיליון תלמידים בבתי ספר הגבוהים (עמוד 39)]. המוני הסטודנטים לא באו רק מאותן השכבות שאיכלסו את בתי הספר הגבוהים בזמנים קודמים. בגלל הביקוש הגדול לעובדים בעלי השכלה אקדמית, חלק מהלומדים החדשים היה גם ילדי מעמד הפועלים. האקדמאים הפכו משכבת ביניים צרה לשכבה מתרחבת במהירות. מספר האנשים בעלי ההשכלה הגבוהה גדל. מיליוני הסטודנטים בבתי הספר הגבוהים הפכו לעשרות ולמאות מיליוני אקדמאים בעולם, העובדים בכל המקומות ובראש וראשונה בייצור ובמחקר. בניגוד לעבר, רוב רובם של אקדמאים אלה הפכו אקדמאים שכירים – "פרולטרים בצווארון הלבן". המהפכה המדעית-טכנית התחילה לצמצם ולדחוק הצידה כבר אז ענפי יצור ושרות מסוימים. אך הצורך בעובדים בענפי הייצור החדשים והחדישים עלה על מספר הנדחקים הצידה. במצב הזה (וגם על הרקע התחרות מול ברה"מ ויתר הארצות הסוציאליסטיות) השיגו הפועלים, אמנם במאבקים אך בקלות יחסית, הישגים וזכויות סוציאליות נוספים ונולד המושג של "מדינת הרווחה". כך זה היה בשנות ה-50 וה- 60 עד שנות ה- 70 של המאה הקודמת.

    בשנות ה-70 נכנסו הארצות המתועשות ויחד אתן גם יתר העולם לשלב חדש בהתפתחותן ההיסטורית. שלב הקמת ההריסות הלך ונשלם. המשברים המחזוריים הפכו להיות קשים יותר, חזרו להיות עולמיים ועם שיעורי אבטלה גבוהים יותר. המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי, למשל, נמשך כבר מהרבע האחרון של שנת 2000 ועד היום. כפי שצוין כבר למעלה, בזמן האחרון הופיעו סימנים ראשונים של התאוששות בארה"ב, באירופה ובשורה של מדינות קפיטליסטיות אחרות, וביניהן גם בישראל (וכולנו עדים להצהרותיו הבומבסטיות של נתניהו, שהוא הוא האבא של ההתאוששות).

    בינתיים ממשיכה להתפתח המהפכה המדעית-טכנית. לנו, וקודם כל לאנשים הצעירים, נראה שהמחשב האישי (הנמצא היום על שולחנו של כל עובד בבנק, כמעט בכל משרד וביותר ויותר דירות פרטיות), האינטרנט, הטלפון הסלולרי, החדרת ההי-טק בבתי חרושת, בתעבורה, בבתי חולים ועוד דברים רבים אחרים – קיימים כבר מזמן – מזמן. במציאות הטכנולוגיה הזו הוחדרה לחיינו היום-יומיים רק בעשורים האחרונים, וחלקה רק בשנים האחרונות. כל שנה מושקעים מיליארדים רבים על ידי ממשלות והמגזר הפרטי במחקרים, והטכנולוגיה עושה כמעט יום-יום פריצות דרך איכותיות נוספות. כל הטכנולוגיה הזו מגדילה את פריון העבודה של העובד במהירות הולכת וגוברת. לעומת זאת התרחבות השוק המסוגל לקנות ולשלם את המוצרים והשירותים האלה מפגרת יותר ויותר לאחר גידול פריון העבודה. והתוצאה? הצורך של הקפיטליסטים בעובדים קטֵן בהתמדה ומספר המובטלים נשאר גדול גם בשנות הגיאות הכלכלית ולא רק בשנות המשבר. ואם יש צורך בעובדים נוספים, זה לרוב לא אותם האנשים המסתובבים זמן ניכר ללא עבודה, שחלקם פוטר מענפים ש"התיישנו". כך אנו עדים לתופעה החדשה בארצות המתועשות בעולם וגם אצלנו, שיש סימנים להתאוששות כלכלית מסוימת, אך לא כך במישור העבודה.

    יש סימנים של גידול בייצוא (סימן של התאוששות גם בארצות אחרות). רשתות החנויות מציינות גידול מסוים במכירות. הידיעות הטובות משפיעות על האנשים לשמור פחות על כל גרוש בכיסם למקרה של הרעה במצב וכו'. אך ההתאוששות אינה מורגשת בשוק העבודה ואין ירידה במספר המובטלים. וכאשר כבר מדווחים על ירידה של עשירית(!) האחוז בשיעור המובטלים – (% 10.8 ברבע הראשון של שנת 2004 לעומת % 10.9 ברבע הקודם של שנת 2003) בולטת תופעה החדשה. לפי הנתונים הרשמיים בינואר 2004 היו 20,400 מובטלים כרוניים שלא עבדו שנה או יותר באופן רצוף והם היוו 9.6% מכלל המובטלים. ובחודש אפריל 2004, למרות סימני ההתאוששות, היו כבר כמעט 57 אלף מובטלים כרוניים, שהיוו 26% מכלל המתייצבים בלשכות עבודה. הנתונים האלה מצביעים גם על עובדה נוספת. ככל שהעובד השכיר מובטל זמן רב יותר, סיכוייו למצוא עבודה מחדש פחותים יותר. וזה לא מקרי. יחד עם הטכנולוגיה הדוהרת משתנות גם שיטות העבודה. וככל שהעובד מובטל זמן רב יותר, הוא הופך פחות ופחות כשיר לעבוד בשיטות העבודה החדשות המתפתחות, שאינן מוכרות לו. וכך הוא נדחק בהדרגה אל מחוץ למעגל העבודה ומחוץ למעגל החיים המשקיים.

    מבחינה הגיונית ניתן לפתור את הבעיה הזו לטובת העובדים, אך לשם כך דרושה שיטה כלכלי-חברתית שונה מהיסוד – הסוציאליזם. אי אפשר לפתור אותה במסגרת השיטה הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית. ולכן: נוסף למשברים המחזוריים, שהם תקופתיים, צומח בעשורים האחרונים גם משבר קפיטליסטי חדש: המשבר המבני, שהוא קבוע ומתרחב. האבטלה מתארכת ומתרחבת, ובמיוחד בין צעירים. גדל מספר האנשים שאף פעם בחייהם לא הייתה להם עבודה קבועה ומסודרת. נוצרת ומתרחבת שכבת אנשים שאינה מוסיפה רווחים למעמד הקפיטליסטי, אינה מגדילה את ההון שלו, ולכן המעמד השליט, ההון הגדול, אינו זקוק לה. זו השכבה שמבחינת ההון ובעלי ההון הם "מיותרים".

    ההתפתחות הטכנולוגית של המהפכה המדעית-טכנית יכולה להעלות את רמת חייו של האדם גם בארצות המתועשות ההולכות בראש התפתחות זו וגם בארצות המתפתחות "העניות". אך השיטה הקפיטליסטית גורמת, בתקופה הנוכחית, דרך הגלובליזציה-הקפיטליסטית והניאו-ליברליזם, להרס הנוף החברתי האנושי. אנו עדים לכך, שבמקום שהשפע יתפשט מהארצות המתועשות לכל היבשות, דווקא העוני, האבטלה, הירידה ברמת החיים ובכל מישוריה הם הם המתרחבים מהארצות ה"עניות" לארצות ה"עשירות". גם במדינות המתועשות מתייצבת האבטלה ברמות גבוהות יותר. מספר האנשים הדרושים לתהליך הייצור הקפיטליסטי כדי לספק את דרישות השוק המסוגל לשלם הולך וקטן. גדל "עודף" האנשים הנדחקים לשולים. גם אלה העובדים מרגישים חוסר ביטחון בעתידם. מחוסרי העבודה הרבים מערערים את ביטחונם האישי של אלה העובדים ומחלישים את רצונם להאבק על שכרם הריאלי. עולה מספרם של האנשים שלמרות שהם עובדים שכרם אינו מגיע אפילו למינימום הדרוש למחיה צנועה. המדיניות הניאו-ליברלית ומבצעיה עושים הכל כדי להרוס את הנוף החברתי-סוציאלי שצמח תוך שנים. בארץ, כמו בארצות אחרות, מותקפים ארגוני העובדים ונציגיהם – ועדי העובדים, והמאבק האחרון בנמלי ישראל הוא דוגמה מובהקת לכך. כדי להשלים את התמונה יהיה מעניין להביא כמה מובאות מרשימתה של רותי סיני ("הארץ" 23.6.04): "משתקפת כאן קריסת הביטחון התעסוקתי בישראל…המדינה אינה אוכפת כמעט את חוק שכר מינימום, ואף מתעלמת כשקבלנים שלה מפרים את החוק. במגזר הציבורי אין לעובדים ביטחון שלא יעבדו מבלי לקבל שכר…גם אם לבסוף יקבלו את שכרם, הם ייאלצו להתמודד עם חובות, ריביות, הפרשות לקרנות וקופות גמל שלא הופרשו. פיצויים על הלנת שכר הם לא יקבלו…באחת התוכניות הכלכליות שלו ניסה נתניהו לקעקע את מוסד הקביעות, אך לא הצליח. היום הקביעות היא כל מה שנותר לעובדים הללו. שכר אינם מקבלים, ואין מקום עבודה אחד בפריפריה. לכן הם ממשיכים לעבוד, בתקווה שיום אחד בכל זאת ישלמו להם."

    זהו המצב האובייקטיבי כיום. אלה התנאים הלא קלים בהם אנו נאבקים למען עתיד טוב יותר, למען הסוציאליזם.

ש. שקד
יוני – אוגוסט 2004