מאת: מיכה וילנר

"אנו, ממנהיגי התנועות הפוליטיות המשפיעות ביותר בקרב העם הפלסטיני; אנחנו, חלק מאותם אנשים המייצגים את אלה שבדומה לכם התייתמו והתאלמנו; אנחנו, המשתוקקים לשלווה ולביטחון, לא רק של מדינה, אלא גם של בית – אנחנו בוחרים בעתיד. רק בשמו של אותו עתיד, ובשמם של כל אלה שקיפחו את חייהם, אנו יוצאים בהצהרה זו: נעשה כל שביכולתנו כדי לשים קץ להתקפות על אזרחי ישראל. על נשים, גברים וילדים חפים מפשע…".

מילים אלה הן חלק מנוסח המכתב הגלוי של הפת"ח והתנזים לציבור הישראלי (ע"פ הנוסח ב"הארץ", 30.7.2002), שנוסח סופית ב-24.7.2002, ושפרסומו היה אמור להיות מלווה בהכרזה על הפסקת אש. לקראת פרסום המסמך התנהלו שיחות עם מנהיגי החמאס על הצטרפותו להסכמות שבמכתב. כידוע, בסופו של דבר הוקפאה היוזמה כולה לאחר פעולת ההתנקשות בחייו של סלאח שחאדה, ממנהיגי החמאס, שבוצעה ביום שבו עמד להתפרסם מכתב זה, ושבמסגרתה נרצחו 17 אזרחים, וביניהם 11 ילדים ותינוקות. היתה זו פעולה מובהקת של טרור ממלכתי ישראלי.

עיתוי פעולת החיסול, לאחר תקופה של רגיעה יחסית וערב גיבוש הצהרה על הפסקת מעשי הטרור בתחומי הקו הירוק, מראה – ולא בפעם הראשונה – כי ממשלת שרון-פרס-בן אליעזר לא רק שאינה מעוניינת בהשגת הסדר שלום, אלא שהיא אפילו פועלת להכשלת כל אפשרות להרגעה כלשהי של מעגל שפיכות הדמים. זאת כיוון שהפוגה ממושכת תעלה בהכרח מחדש על סדר היום בארץ ובעולם את עניין ההסדר המדיני ואת הנסיגה מהשטחים הכבושים המתחייבת ממנו. גם הממשלות הקודמות של ישראל נהגו כך, כאשר דווקא לאחר תקופות של רגיעה יחסית, ביצעו פעולות חיסול רצחניות, כמו למשל רציחתו ("חיסול ממוקד" כלשונם) של יחיא עייאש או רציחתו של ראאד כרמי. בכל המקרים ההבטחה שבכך "הושם הקץ לטרור" לא רק שלא התגשמה, אלא שבעקבות ההתנקשויות באו גלים חדשים ונרחבים ביותר של פיגועי טרור, שבהם מצאו את מותם אזרחים ישראלים חפים מפשע.

אין ספק כי הכיבוש הישראלי האכזרי – שבמהלכו נרצחו ונפצעו מאז תחילת האינתיפאדה האחרונה אלפי פלסטינים, ושבמסגרתו סובלת כמעט כל האוכלוסייה הפלסטינית מסגרים, כתרים, עוצר, הגבלות על יציאה לעבודה, עוני ומחסור, התעללויות והשפלות מכל סוג אפשרי – הוא האחראי העיקרי לכל הדם שנשפך. הייאוש והמצוקה דוחפים עוד ועוד צעירים פלסטינים לנכונות להתאבד. במקרים לא מעטים בוצעו פעולות ההתאבדות על-ידי קרובי משפחה של פלסטינים שנרצחו זמן קצר קודם לכן בידי הצבא הישראלי.

כל אלה אינם באים להצדיק את פעולות הטרור נגד אזרחים חפים מפשע בתחומי הקו הירוק, הראויות לגינוי כשלעצמן. פעולות אלו אמנם פוגעות בישראל, בביטחון האישי של תושביה ובכלכלתה, אך בד בבד הן גורמות נזק עצום לעניין הפלסטיני. כך, למשל, נגרם נזק עצום לעניין הפלסטיני במאבק החשוב על דעת הקהל הישראלית, כאשר חלקים מהציבור, שנקטו בעבר בעמדות מתונות, נוקטים היום בעמדות לאומניות, ומטילים על הפלסטינים את האחריות הבלעדית להמשך הסכסוך. גם העמדה הפלסטינית בזירה הבינלאומית ניזוקה ביותר כתוצאה מהפיגועים. פיגועים אלה, הזוכים מייד לכיסוי תקשורתי נרחב וממושך (שלא כמו מקרים רבים של הריגת פלסטינים בידי ישראל), מסייעים לתועמלנים הרשמיים של ישראל להפוך את ישראל, את התוקפן – לקרבן, בעוד שהקרבן האמיתי, העם הפלסטיני, מצטייר כתוקפן. פעולות אלו מסייעות גם לאלה הטוענים בישראל כי המאבק הפלסטיני אינו על סיום הכיבוש של הגדה והרצועה, אלא למעשה מאבק גם על שטחי מדינת ישראל. וכל אלה משחקים לידיה של ממשלת שרון, אשר מחריפה את צעדי הדיכוי ומסכלת כל סיכוי לחידוש כלשהו של התהליך המדיני.

לכן, אין זה מקרה שבקרב העם הפלסטיני הולכת וגוברת הביקורת על פעולות ההתאבדות ועל הפיגועים בתחומי הקו הירוק. בחצי השנה האחרונה פורסמו מספר עצומות של אישים פלסטינים שקראו להפסקתן של פעולות אלו, ולאחרונה גובש המכתב שקטע ממנו צוטט בתחילת המאמר. למרות הפעולות הרצחניות של ממשלת ישראל בעזה ומחוצה לה, התחדשו לאחרונה השיחות בין הארגונים הפלסטיניים השונים על נוסח שיכלול הסכמה להפסקת פעולות טרור בתחום מדינת ישראל.

בנושא זה ראוי להבהיר כי אין לבלבל בין שלילת פעולות הטרור לבין שלילת הזכות הלגיטימית של העם הפלסטיני, כמו כל עם כבוש, לנהל מאבק נגד הכיבוש, וכן להגיב על פעולות הדיכוי האכזריות, שמבצע צבא הכיבוש, בפעולות התנגדות משלו. כך נהגו כל העמים שנאבקו בתקופות שונות וביבשות שונות לשחרורם הלאומי. כל תנועה וכל עם פעלו בהתאם לתנאים ששררו באותה ארץ ובעולם באותה התקופה.

בנוגע לשיטות המאבק, לא יהיה זה נכון לקחת דוגמה אחת ולהפכה למודל אוניברסלי. למשל, מאבק כמו זה שהנהיג מהטמה גנדי בהודו מול האימפריאליזם הבריטי, לא היה מוליך לשום הישג אם היה מתנהל מול האימפריה הרומית בעת העתיקה או מול גרמניה הנאצית במאה ה-20. העיקרון הקיים תמיד הוא הזכות למאבק נגד כיבוש ולמען שחרור לאומי, כאשר לתועלת של כל מאבק ומאבק יש לבחון מה הן השיטות המתאימות ביותר בהתאם למאפיינים בכל מקום, וכן בהתאם למצב הפוליטי הכולל באותו אזור ובעולם בתקופה שבה מתנהל המאבק. מבחינה זו, חשוב לציין כי במצב הבינלאומי הנוכחי, ובמיוחד לאחר ספטמבר 2001, שיטות מאבק מסוימות, שגרמו נזק גם קודם לכן, מזיקות כיום עוד יותר, ויש דחיפות מרבית לפעול להפסקתן. על רקע זה יש לברך על כל היוזמות בכיוון זה ולייחל להצלחתן.

בהקשר זה ראוי לציין כי יש חשיבות רבה לעמדתם ולפעולתם של כוחות השלום בישראל, לרבות האוכלוסייה הערבית והנהגתה. ניסיון העבר הראה כי נקיטת עמדות עקרוניות נכונות יכולה להשפיע, בנסיבות מסוימות, באופן חיובי על המאבק הפלסטיני, ולצמצם את השפעתם של אלה הנוקטים בעמדות הרפתקניות ובשיטות המזיקות למאבקו הצודק של העם הפלסטיני.

בתנאים הנוכחיים יש חשיבות רבה מתמיד להקפדה על שמירת הייחודיות בשיטות המאבק בתוך ישראל, שעיקרן הבעת סולידריות בכל צורה אפשרית ומחאה פוליטית נגד מדיניות הכיבוש והדיכוי, וכן נגד האפליה של האזרחים הערביים בישראל. פעולות הסולידריות, כגון איסוף מזון, הפגנות ואף שביתות ושביתות כלליות בעת הצורך הן כלים חשובים ומועילים ביותר במאבק. נוכח תהליכי הפאשיזציה המתגברים לאחרונה, לרבות הניסיון להגביל את השתתפותה של האוכלוסייה הערבית בתהליך הפוליטי בארץ, יש חשיבות להקפיד שלא לשחק לידיהם של אלה הפועלים להגברת מגמות אלו ולהימנע מכל הצהרות שיכולות לסייע בידם. מספר הצהרות בלתי אחראיות בשנים האחרונות גרמו נזק לאוכלוסייה הערבית בישראל וכן לנושא הסולידריות עם העם הפלסטיני. חשוב היום יותר מתמיד להימנע מהצהרות הרפתקניות, ובד בבד לנצל את מלוא מרחב הפעילות הפוליטית – וככל האפשר תוך שיתוף פעולה יהודי-ערבי – להגברת המאבק נגד מדיניות הכיבוש והדיכוי; נגד האפליה של האוכלוסייה הערבית בישראל, לרבות הניסיון להרחיקה מהשתתפות בהכרעות הפוליטיות; ונגד המדיניות הכלכלית-חברתית הריאקציונית, שממנה סובלות כל השכבות החלשות, ובמידה רבה במיוחד חלקים גדולים של האוכלוסייה הערבית בישראל.