המאבק על הגנת זכויות העובדים

דוד אשכנזי

עוד בתקופת החגים הכריזה ההסתדרות על סכסוך עבודה במשק. כעבור שבועיים מיום הכרזת הסכסוך הייתה אמורה ההסתדרות לפתוח בשביתה כללית במשק.

במאמץ למנוע את השביתה פנו המעבידים לבית הדין לעבודה. בית הדין נעתר לבקשת המעבידים והורה לאוצר ולהסתדרות להיכנס למשא ומתן מואץ על מנת לנסות להגיע להסכמות ולמסור דין וחשבון לשופט על תוצאות המשא מתן.

במהלך המשא ומתן התברר כי כוונותיו של האוצר והעומד בראשו, בנימין נתניהו, לא השתנו, וכי הוא ממשיך בהכנות לביצוע הצעדים המכאיבים שיפגעו בעובדים כדוגמת פגיעה בקרנות הפנסיה, הפרטת הנמלים ושינויים מבניים בסקטור הציבורי. כאשר התברר שהמשא ומתן אינו מניב תוצאות, תבעו המעסיקים באמצעות התאחדות התעשיינים מבית הדין לעבודה למנוע מההסתדרות לקיים את החלטתה בנוגע לשביתה כללית. בהחלטתו אסר אכן בית הדין את קיום השביתה הכללית במתכונת הרחבה שתוכננה. הוא הגביל את השביתה הכללית ל- 4 שעות בלבד, וכן הגביל אותה למגזרים השייכים למדינה (לא בסקטור הפרטי).

החלטה זו של בית הדין לעבודה גרמה לזעם רב בקרב ראשי ועדי העובדים, משום שהיא קלעה אותם במבוי סתום. מצד אחד קבע בית הדין שהאוצר פוגע בזכויות המבוטחים בקרנות הפנסיה ובזכויות העובדים, אך מצד שני הוא לא הורה לו להפסיק את הפגיעה הזו, ובו בזמן מנע מהעובדים את הזכות האלמנטרית להגנה על שכרם ועל זכויותיהם – זכות השימוש המלא בנשק השביתה במאבקם.

הממשלה לא הסתפקה בהגבלות של בית הדין לעבודה, ובמסגרת מדיניותה לחיסול העבודה המאורגנת בארץ ולעצירה מוחלטת של מאבקי העובדים, היא החלה לאיים, ולאחר-מכן להעלות הצעות קונקרטיות להגבלה ולאיסור למעשה של שימוש בזכות השביתה. אחד מהניסיונות האלה הוא חוק שהציעה חברת הכנסת מטעם הליכוד, רוחמה אברהם. לפי הצעת החוק, כדי להכריז על שביתה בכל מקום עבודה יהיה צורך לערוך הצבעה של כלל העובדים, ורק אם יהיה רוב מבין כלל העובדים שיתמוך בשביתה, ניתן יהיה להכריז עליה. כמו-כן, לפי הצעת החוק היו נדרשים 60 ימי צינון! מיום קבלת ההחלטה על ההשבתה ועד לתחילתה בפועל, וזאת במקום 15 יום כיום.

למרות שהצעת חוק זו לא עברה, כעת מתכננים הצעות חדשות בנוסח דומה ולמען אותה מטרה.

יש לזכור, כי חופש השביתה הוא אחד הכלים היסודיים והחשובים שבאמצעותם יכול עובד להגן על זכויותיו. זו היא הדרך היחידה שיש לעובדים להביע את מחאתם על פגיעה בזכויותיהם ולנסות למנוע אותה. השביתות סייעו במהלך השנים למגזר העובדים בישראל להגן על זכויותיו ולהשיג הישגים חברתיים חשובים. גם במאבקים האחרונים הושגו הישגים חלקיים בצל איום השביתה.

בתחום הפנסיה דרש האוצר:
א. לבטל את שיטת שלוש השנים ולעבור לשיטת ממוצעי שכר.
ב. להגדיל את דמי הגמולים שיפריש העובד לקרן הפנסיה ב- 2% ואת אלה של המעביד ב- 1%.
ג. להעלות את גיל הפרישה לנשים ולגברים ל- 67 שנים.
ד. ש70% מנכסי קרנות הפנסיה הוותיקות והחדשות יושקעו בשוק ההון, לרבות בבורסה.

בתחום משרדי הממשלה דרש האוצר:
א. שהשינויים המבניים במשרדי הממשלה וביחידות הסמך ילוו בפיטורי אלפי עובדים.
ב. שכל אחד מנמלי הים יהפוך לחברה ממשלתית עצמאית, תוך ביטול קיומה של רשות הנמלים (כהכנה להפרטת הנמלים).

מול האוצר התייצבו העובדים וההסתדרות במטרה למנוע את הפגיעה בזכויותיהם של עובדי המגזר הציבורי.

עמדת ההסתדרות הייתה כדלקמן:

בתחום הפנסיה התנגדה ההסתדרות לביטול שיטת שלוש השנים האחרונות בחישוב הפנסיה. בנוסף היא התנגדה להעלאת דמי הגמולים שיפריש העובד ב- 2%. ההסתדרות התנגדה להעלאת גיל הפרישה, ובנוסף דרשה שרוב נכסי קרנות הפנסיה יושקעו גם בעתיד באגרות חוב ממשלתיות.

בתחום משרדי הממשלה התנגדה ההסתדרות בתוקף לפיטורי עובדים, וכן הציעה שנמלי הים יהפכו לחברות בת הכפופות לרשות הנמלים.

במסגרת מאבק העובדים נקטה ההסתדרות עיצומים במשרדי הממשלה שנמשכו כ-100 ימים. במסגרתם לא הייתה קבלת קהל במשרדי הממשלה, העובדים התייצבו לעבודה אך לא קיבלו קהל. נגד אותם עובדים שלא קיבלו קהל נקט האוצר בצעדים, והם לא קיבלו משכורות עבור חלק מימי העיצומים. כדי לעזור לעובדים להמשיך במאבקם ולצמצם את הפגיעה בפרנסתם סייעה להם ההסתדרות באמצעות קרן השביתה.

בתום 100 ימי עיצומים ואיומי השבתה כללית של המשק הושגו לבסוף בין האוצר להסתדרות הסיכומים הבאים:

  1. בתחום הפנסיה, דרישת האוצר לבטל את שיטת שלוש השנים התקבלה. במסגרת דרישת האוצר להגדיל את דמי הגמולים שיפרישו העובד והמעביד לקרן הפנסיה, הגיעו להסכמה שכל צד יפריש 1.5% נוספים. בנושא גיל הפרישה הוסכם כי גיל הפרישה יועלה בהדרגה, לגברים ל- 67 ולנשים ל-62, אם כי בסופו של דבר הועלה גיל הפרישה של הנשים ל- 64.
  2. בתחום משרדי הממשלה הוסכם שלא יהיו  פיטורים במשרדי הממשלה וביחידות הסמך ב- 2004. עם זאת סוכם על "פרישה מרצון" של עובדים, שגם הם למעשה סוג של פיטורים, ופיטורים המוניים נוספים צפויים להתבצע במהלך שנת 2005. נכון לכתיבת מאמר זה, עדיין לא התקבלה החלטה בנוגע לרשות הנמלים.

למעשה, הנהגת ההסתדרות כופפה במידה רבה על ידי האוצר. בעניין הפנסיה, היא שגתה קשות כאשר החלה את המאבק רק לאחר שהחקיקה בנושא כבר עברה בכנסת, במקום לנהל מאבק נרחב ותקיף עוד לפני החקיקה. לכן, הורעו בסופו של דבר במידה ניכרת תנאי הפנסיה של מרבית העובדים.

במקום למנוע את פיטוריהם של רבים במגזר הציבורי, הסכימה ההסתדרות למעשה רק לדחות את פיטוריהם בשנה אחת. עם זאת, בהסכם בין האוצר להסתדרות נקבע שבתום השנה, כאשר יבוצע תהליך הפיטורים, הוא יתבצע לא על דעת האוצר בלבד אלא בשיתוף עם ההסתדרות והעובדים.

במקום למנוע את רוע הגזרה דחתה אותה ההסתדרות בשנה נוספת. ההסתדרות הייתה צריכה לעמוד לצד העובדים אפילו במחיר שביתה כללית במשק, כדאי להבטיח את מקום עבודתם, ולא לגרום להם לחיות על זמן שאול. ההסתדרות הייתה צריכה להימנע מלהגיע למצב שבו תשכנע עובדים לצאת לפרישה מרצון ולקבל מענקי פרישה מוגדלים, שכעבור זמן יאזלו כאשר אותם אנשים לא יצליחו למצוא עבודה במשק משום שאותם "שינויים מבניים" מובילים במקום ליצירת מקומות עבודה לסגירת מפעלים ולהגברת האבטלה.

מלבד הפגיעה בחופש השביתה, שם לעצמו האוצר, כאמור, מטרה לפגוע בקרנות הפנסיה של העובדים, והוא השיג אותה באמצעות העברת חוק הפנסיה.

חוק הפנסיה, שהועבר בעורמה על ידי הממשלה בתחילת המאבק בין האוצר להסתדרות, הוא חוק שנושא בתוכו השלכות קשות על כל ציבור הפנסיונרים בהווה ובעתיד. משמעותן של השלכות אלו, בסופו של דבר, היא גם הורדת שכר וגם הפחתה בתשלום הפנסיה עבור כל מגזרי העובדים.

הקבוצה הראשונה שתיפגע היא מבוטחי קרנות ההסתדרות הוותיקות. קבוצה זו תאלץ לשלם יותר דמי תגמולים וכן לשלם דמי ניהול. הקרנות הנפגעות הן: מקפת, קג"מ, הסוכנות היהודית, אגד, נתיב, הדסה, חקלאים, בניין.

קבוצה נוספת שתיפגע היא הפנסיונרים. עד היום התייחסו שלטונות המס  לפנסיונרים שהיו מתחת לגיל הפרישה כמו לפנסיונרים שמעל גיל הפרישה. במצב זה שליש מהפנסיה היה פטור ממס. החל מינואר 2004, על אף שהם פנסיונרים, הם יחשבו כאילו הם עובדים והטבת המס תתבטל. זאת לגבי נשים עד גיל 55 וגברים עד גיל 60. מדובר בצמצום הכנסה של כמה מאות שקלים בחודש.

כל פנסיונר, ללא קשר לגילו, ישלם יותר לקרן הפנסיה, אם הוא מבוטח בקרן פנסיה ותיקה (הסתדרות). קוראים לזה דמי ניהול ושיעור ההפחתה יהיה 2%. אך בקרוב, על-פי ההסכם, יופחת התשלום ל- 1.75%. כל זה חל רק על פנסיונרים אשר מבוטחים בקרן פנסיה ותיקה (הסתדרות).

מבוטחי קרן מקפת, שהיו זכאים לתוספת "הפתק הצהוב", כתוצאה מההסכם שנחתם בין ההסתדרות לאוצר, לנוכח שחיקת הפנסיה של הגמלאים שיצאו לפנסיה החל משנת 95', ימשיכו להוריד להם 1.75% עבור דמי הניהול. למעשה, ההישג היחידי כמעט שהשיגה ההסתדרות במאבקה הוא בנושא "הפתק הצהוב".

הישג נוסף הוא ההחלטה להקים קרן מיוחדת לעובדים שיצאו כבר לפנסיה מוקדמת (ושהייתה להם פנסיה תקציבית), עבור השנים שבהם יהיו בגילאי 65-67.

במהלך החודשים הבאים הפנסיונרים שמתחת לגיל הפרישה צפויים להחמרות נוספות. מפברואר מתבטלת ההנחה שיש להם במס הבריאות ובדמי ביטוח לאומי. הם ישלמו את המיסים האלה בשיעור כמעט זהה למי שעובד. מאפריל הטבת המס של 35% תינתן מגיל הפרישה הקבוע בחוק ותישלל ממי שהוא מתחת לגיל 65 (גברים) או 60 (נשים) . זו הרחבה של הגזירות שנחתו בינואר, שלפיה הטבת המס תינתן רק מגיל 60 (גברים) ו55 (נשים).  מאפריל 2004 יועלה בהדרגה גיל הפרישה מהעבודה בארבעה חודשים לכל שנה.

אחת הסכנות החדשות לעתיד קרנות הפנסיה הוא שבניגוד לעבר, חלק ניכר מכספיהן לא יהיו מבוטחים באגרות חוב ממשלתיות, אלא ייסחרו בבורסה, על כל הסכנות הכרוכות בכך.

לאחרונה הועלתה הצעה לחוקק חוק פנסיית חובה לכלל הציבור. הרעיון יפה, אך פרטי ההצעה מראים כי אין בה הרבה זולת דמגוגיה, כיוון שלא נקבעה כל רשת ביטחון מטעם המדינה לכספי הפנסיה של אלה שאמורים לקבלה כתוצאה מחוק זה. סכום הפנסיה שיקבלו רבים מהם הוא כ- 30% מהמשכורת האחרונה, שלגבי המוני אנשים אין בו די כדי להבטיח את צרכי הקיום המינימליים ביותר.

בשעה שממשלת שרון-נתניהו מקצצת מהגמלאים ומחסרי היכולת, מעלה את מחיר הלחם, מבצעת קיצוצים קשים בתחום החינוך ופוגעת ברשויות המקומיות – היא ממשיכה להזרים כספים לפרה הקדושה של ה"ביטחון" (מיליארדי שקלים הוצאו על רכישת מטוסי אף-16-איי) ולהשקיע מיליוני שקלים בהתנחלויות ובהמשך המלחמה האכזרית נגד העם הפלסטיני.

בשעה שעובדי הרשויות המקומיות ובני משפחותיהם רעבים ללחם לאחר שלא קיבלו משכורות למעלה מחצי שנה, ממשיכה ממשלת ישראל להשקיע מיליוני שקלים כדי להנציח את מצב הכיבוש, להרחיב את ההתנחלויות, לסלול כבישים עוקפים – כל זאת בכספים שיכלה להשקיע בתקציבי הרווחה וביצירת מקומות עבודה חדשים למאות אלפי המובטלים שמספרם רק הולך וגדל.

רק שינוי יסודי במדיניות הממשלה, וקודם כל סיום הכיבוש, יוליכו לשינויים חיוביים מהותיים גם בתחום הכלכלי. בשנים האחרונות זאת לא רק עמדתם של הפורום הקומוניסטי ושל השותפים להשקפותיו, אלא זאת עמדה, שבנוסח זה או אחר נתמכת על-ידי רבים, כולל בממסד, ואפילו בתוך הממשלה. אך עם זאת, בין הכרה בעצם העובדה ובין פעילות ממשית לשינוי אמיתי במדיניות הדרך עדיין ארוכה, ולכן המאבק על שינוי יסודי של המדיניות, צפוי להיות קשה וממושך. בינתיים ימשיכו העובדים ובני השכבות החלשות לשלם את המחיר המר של המשך מדיניות הכיבוש והדיכוי, וכן של המגמות האנטי-חברתיות המטורפות של שר האוצר ושל ממשלת ישראל (שהן גם חלק ממגמות כלל עולמיות של הגלובליזציה הקפיטליסטית), שכבר עד כה דירדרו את מצבם של העובדים ושל העניים בישראל יותר מאי-פעם בעבר.