הקומוניסטים והשמאל באיחוד האירופאי

ב- 15.7 התקיימה בבית הסופר בת"א, ביוזמת החוג המרקסיסטי-לניני בפורום הקומוניסטי הישראלי, סדנה רעיונית בנושא "הקומוניסטים והשמאל באיחוד האירופאי". פתח והנחה את הסדנה החבר יובל הלפרין. אחרי דברי הפתיחה הרצה החבר מיכה וילנר על הנושא, ולאחר מכן נערך דיון נרחב בהשתתפות רבים מהנוכחים.

בדברי הפתיחה אמר בין היתר יובל הלפרין:
<align="justify">אירופה נתפסת כ"היכל הצדק" גם בעיני רבים מאלה שיש להם בעיה מסוימת להזדהות עם ארה"ב ועם מדיניותה בענייני פנים וחוץ, ובמיוחד בתקופה הנוכחית. האמת היא שבניגוד ליבשת דרום אמריקה למשל, שם יש מאבקים והישגים חברתיים עצומים בתקופה האחרונה, ברוב ארצות אירופה אני עדים לכך שהמגמה המובילה היא של מדיניות אנטי-חברתית חריפה, המאופיינת בפגיעה קשה בזכויות הסוציאליות של העובדים, בהפרטות ובפגיעות קשות בזכויות המאבק המקצועי והחברתי. כל התופעות האלו מתקיימות בד בבד עם שחיקה של עמדות המפלגות הנחשבות למפלגות "שמאל", החל בסוציאל-דמוקרטים המאבדים בארצות רבות כמעט כל שריד סוציאלי (שלא לדבר על סוציאליסטי) והופכות למבצעות של צעדים אנטי-חברתיים שאפילו ממשלות ימניות לא העזו לעשות (אנגליה, גרמניה), וכלה במפלגות שהן אכן שמאליות במידה מסוימת ואפילו בכאלה שנחשבות לרדיקליות. בקרב רבים מהן יש שחיקה מתמדת של הזהות ושל הייחודיות המעמדית. לצערנו, התופעה אינה פוסחת גם על חלק מהמפלגות הקומוניסטיות, שהגל האנטי-מעמדי העכור ושטיפת המוח הגוברת מתמיד של הבורגנות, שחקה אף בעמדותיהן של חלק מהן. עם זאת, מפלגות ותנועות רבות עומדות מול ההסתערות האימפריאליסטית המחודשת, וחלקן מגיבות דווקא בחיזוק זהותן הרעיונית, בד בבד עם הגברת המאבקים השוטפים נגד מדיניות השלטון בארצותיהן. חלקן אף זוכות לאחרונה להישגים אלקטורליים מרשימים. על רקע מציאות זו, יש לבחון את הניסיון החשוב שקיים היום באירופה, שלקחיו חורגים מתחומיה של יבשת זו.

להלן קטעים מרכזיים מהרצאתו של מיכה וילנר


גם באסיה

לפני שאתייחס ספציפית למפלגות השמאל ולקומוניסטים באירופה, אני חושב שכדאי לזכור כמה נתונים על הקומוניסטים והשמאל במקומות אחרים ברחבי העולם. קודם כל כיום פועלות מפלגות קומוניסטיות – מרקסיסטיות-לניניות ברובן הגדול – כמעט בכל רחבי העולם, וחלקן (באירופה ומחוצה לה) הן מפלגות גדולות ביותר. באסיה למשל (מבלי להתייחס לצורך דיון זה למפלגות הקומוניסטיות שבשלטון במדינות כמו סין או וייטנאם), יש מפלגות ענקיות בין היתר בהודו, ביפן ובנפאל. אלו מפלגות שנתמכות בבחירות על-ידי מיליוני אנשים. בהודו השיגו הקומוניסטים בבחירות האחרונות את המספר הגבוה ביותר של קולות ומנדטים מאז קיומה של הודו העצמאית. רבות דובר בתקשורת על ניצחונה של מפלגת הקונגרס בבחירות האחרונות בהודו ועל הקמת ממשלה בראשותה במקום הממשלה הימנית ששלטה שם עד לאחרונה. אך בדרך כלל התעלמה התקשורת המערבית מהישגם של הקומוניסטים בהודו (ובעיקר של המפלגה שנקראת "המפלגה הקומוניסטית ההודית [המרקסיסטית]", הדוגלת בעקביות באידיאולוגיה המרקסיסטית-לנינית, ושרובם המכריע של חברי הפרלמנט הקומוניסטים נמנים עם שורותיה) ומכך שללא תמיכתם של הקומוניסטים (התומכים בממשלת הקונגרס מבחוץ) לא היה רוב למפלגת הקונגרס להקמת ממשלה.

במדינה השכנה להודו, נפאל, עמדה המפלגה הקומוניסטית, לפי כל הסקרים וההערכות, לזכות בבחירות הכלליות לפרלמנט שהיו אמורות להתקיים בסוף שנת 2003. כדי למנוע את הניצחון הצפוי של הקומוניסטים בוטלו הבחירות, כשנעשתה כמעין הפיכה שבה הוחזר השלטון הפוליטי המלא למלך, כפי שהיה במדינה זו עד לפני כ – 12 שנים. במערכות הבחירות שכן התקיימו בעשור האחרון קיבלה המפלגה הקומוניסטית, ששמה "המפלגה הקומוניסטית המרקסיסטית-לנינית המאוחדת של נפאל", מיליוני קולות והייתה למפלגה הגדולה ביותר בארץ זו. (וכדאי להבהיר שאין מדובר במפלגה המאואיסטית, הנמצאת באחרונה בכותרות, אשר דוגלת במאבק באמצעות פעילות צבאית בלבד, לרבות פעולות טרור מהן סובלים אזרחים רבים חפים מפשע, ואשר הן שימשו ומשמשות גם כתירוץ עבור המלך ומקורביו כדי להטיל מצב חירום ממושך על הארץ ולמנוע את קיום הבחירות).

גם במדינה כמו יפן קיימת מפלגה קומוניסטית גדולה, המיוצגת בפרלמנט, שמקבלת מיליוני קולות בבחירות ומחזיקה עיתון יומי, שממומן כולו מכספי מיליוני המנויים והקונים של העיתון.

ואלו הן רק דוגמאות. מפלגות קומוניסטיות, גדולות וקטנות, קיימות בכל היבשות, לרבות בדרום אמריקה, שבה זכו כוחות השמאל לאחרונה להישגים עצומים בוונצואלה, בברזיל, ובמידה מסוימת אף בארגנטינה ובארצות נוספות.


למה הוקם האיחוד האירופאי?

בכל המקומות שהזכרתי מוקמים על-ידי המרכזים האימפריאליסטיים השונים גופים כלכליים, פוליטיים וצבאיים כדי לתאם ולחזק את כוחותיהם במאבק נגד כוחות השמאל, נגד הקומוניסטים ונגד כל מי שעומד מול המגמות האנטי-חברתיות  המאפיינות את הגלובליזציה הקפיטליסטית הנוכחית בכל רחבי העולם. בחלק מהמקומות  משתמשים האימפריאליסטים בגופים שהקימו בעבר, כאשר הם מוסיפים להם תפקידים חדשים התואמים את השלב הנוכחי של המאבק העולמי, והדבר נכון גם לגבי אירופה ומוסדות כגון האיחוד האירופאי.

מוסדות כמו האיחוד האירופאי והשוק האירופאי נועדו מלכתחילה כדי לסייע לבעלי ההון והמונופולים של אירופה לשלוט על עמי היבשת, ליצור תנאים יותר טובים לניצולם, וכן כדי להתמודד מול הקומוניסטים, יתר כוחות השמאל, האיגודים המקצועיים וכל הגורמים הנוספים ביבשת שנאבקים במדיניותם.

מטרה נוספת בהקמת האיחוד האירופאי הייתה לחזק את ארצות אירופה בתוך המערכת הקפיטליסטית העולמית, שבה מתמודדת אירופה (ובמרכזה הציר גרמניה-צרפת) קודם כל מול ארה"ב וכן מול יפן וחלק ממדינות אסיה. ניגודי אינטרסים בין אירופה וארה"ב באו למשל לביטוי בהתנגדותן של גרמניה וצרפת למלחמה בעיראק, וכן הם באים לביטוי גם בעמדות מסוימות ביחס לסכסוך באזורנו. עם זאת, חילוקי העמדות וניגודי האינטרסים המסוימים – שהם קיימים ושיש לנצלם במקרים כמו אלה שהוזכרו ואחרים – אינם מביאים את האיחוד האירופאי או מרכיבים בתוכו לעימות כולל עם המדיניות של הממשל האמריקאי הנוכחי, שביסודה אינה שונה מהותית ממדיניותם. בוודאי שתהיה זו אשליה לראות במדינות כגרמניה וצרפת כ"שוחרות שלום", שמובטח כי יתייצבו תמיד נגד מלחמה כמו זו שנוהלה ושעדיין מתנהלת בעיראק. והדוגמה הבולטת לכך הייתה המלחמה הנפשעת ביוגוסלביה ב- 1999, שהן לא רק שלא התנגדו לה, אלא שאף נטלו בה חלק פעיל ביותר.

ברית נאט"ו הוקמה בשעתו בעיקר נגד ברה"מ מזרח אירופה, אך היום, גם כשחלפה ה"סכנה" ממזרח, לא רק שלא מבטלים את נאט"ו, אלא מרחיבים אותה. כמו-כן מוסיפים לאיחוד האירופאי תפקידים צבאיים שלא היו לו בעבר. מוקמים כוחות התערבות חדשים ו"צבא אירופאי", וכל זאת בנוסף להגברת ההתערבות הכלכלית והפוליטית בעניינים הפנימיים של מדינות האיחוד.

לצורך כל אלה מושקעים מיליארדי יורו, שמשמשים את מימון כל הדברים הנ"ל, את החזקת הפרלמנט האירופאי המתרחב, את ארגון הכנסים, את שירותי התרגום, את הפרסומים ועוד <ועוד הוצאות שיכלו לשמש לצרכים מועילים הרבה יותר לטובת רווחתם של תושבי היבשת האירופאית.

דוגמה נוראה לתוצאות של ה"איחוד" הייתה האיחוד המוניטרי של רבות מארצות מערב אירופה במסגרת "גוש היורו". הקמת המטבע האחיד ביטלה בבת אחת הישגים סוציאליים של עשרות שנים, שהושגו בהסכמים שונים לאחר מאבקים קשים וממושכים. לאחר שהיו התמקחויות ממושכות על כל חלק של אחוז בעלייות המחירים ועל הפיצוי שיינתן עבורן, הוקפצו לפתע בין לילה מחירים של מאות מוצרים בעשרות אחוזים. מדינות מסוימות שנחשבו ל"זולות", כמו יוון למשל, הפכו ליקרות ביותר. עבור תיירים הבאים לארצות אלו מדובר בהוצאה של 20 עד 30 אחוז נוספים עבור חופשתם. אך עבור תושבי הארצות עצמן מדובר בגזירה קשה ביותר, בירידה משמעותית ברמת חייהם, כשחלקם אינם יכולים לרכוש אפילו מוצרי צריכה בסיסיים מסוימים שהיו בהישג ידם לפני המעבר ליורו.

חלק מהארצות החדשות שצורפו לאחרונה לאיחוד האירופאי הן ארצות מזרח אירופאיות, שבחלקן, כמו בארצות הבלטיות, קיים איסור על פעילותן של מפלגות קומוניסטיות ובחלקן אסור גם להחזיק דגלים או סמלים קומוניסטיים כמו אפילו ציור של פטיש ומגל. בו-בזמן מהללים באותן הארצות את הנאצים ואת משתפי הפעולה איתם בזמן מלחמת העולם השניה, מקימים לזכרם אנדרטאות וקוראים על שמם רחובות וכיכרות. כשהתלוננו חברי פרלמנט קומוניסטים ואחרים בפני ראשי האיחוד האירופאי על מצב זה הם ענו בדרך כלל תשובות בנוסח זה: אנו יודעים את ההיסטוריה שהייתה בארצות אלו ולכן איננו יכולים להכתיב להם שינויים. זה עוד פן של הדמוקרטיה הליברלית נוסח האיחוד האירופאי. עם זאת, למרות כל ההגבלות, ממשיכים הקומוניסטים וכוחות שמאל אחרים לפעול גם בארצות אלו, וכמובן גם בשאר היבשת.

ברחבי אירופה התקיימו בשנים האחרונות הפגנות וכנסים המוניים נגד המדיניות של הגלובליזציה הקפיטליסטית, שבלטו ביניהם האירועים ברומא, בג'נבה, בפראג ובשטוקהולם. המשותף לכל משתתפיהם היה ההתנגדות להיבטים הדרסטיים ביותר של הגלובליזציה הקפיטליסטית בכל העולם, ובמיוחד באירופה. גם כיום נמשכות פעולות דומות, גם אם בהיקף קטן יותר.

תנועת מחאה אדירה בהשתתפות מיליוני אנשים התפתחה באירופה (וגם בארה"ב עצמה ובארצות אחרות) נגד המלחמה האחרונה בעיראק לפני שפרצה, וכיום היא מתחדשת בתביעה לשים קץ לכיבוש האמריקאי של עיראק.

בפעולות מחאה אלו משתתפות באופן פעיל ביותר מפלגות קומוניסטיות, כאשר הן מנסות להשפיע על התוכן של הפעולות ועל אופן הארגון שלהן. כך שבשטח פועלים כוחות שונים.  יש תנועות ומפלגות שמדברות רק על שינוי במסגרת האיחוד בלי להתנגד ליסודותיו. ויש מפלגות, שבצד המאבקים השוטפים – כמו המאבקים נגד העלאות מחירים, נגד פיטורים, נגד הפרטות חדשות, נגד גזענות ועוד – גם מעלות את התביעה האידיאולוגית שצריך בסופו של דבר משטר אחר, משטר סוציאליסטי ולא קפיטליסטי, כדי לפתור מהיסוד את הבעיות בכל ארץ וארץ,  באירופה ומוחצה לה, גם אם יודעים שלא מדובר בפתרון שיושג בטווח הקרוב.


מפגשים של מפלגות קומוניסטיות

כשמדברים על מסגרות של החלפת ניסיון ושל שיתוף פעולה בין הקומוניסטים באירופה, יש לזכור כי מזה שנים קיימות מסגרות מסוימות, קבועות ומשתנות, שבהן מתכנסות מרבית המפלגות הקומוניסטיות בארצות אירופה, ומחליפות דעות וניסיון בנושאים שונים. ההתכנסות הנרחבת ביותר היא זו המתקיימת בשנים האחרונות בקביעות מדי שנה באתונה, ושבה נוטלות חלק רובן הגדול של המפלגות הקומוניסטיות באירופה, וכן מפלגות קומוניסטיות ופועליות מיבשות אחרות. בדרך כלל עומד במרכז הדיון בכנסים אלה נושא ספציפי כלשהו, וכן מתפרסמים גילויי דעת (בתמיכה כללית או בתמיכה של חלק מהמשתתפים, תלוי בנושא) בנושאים דחופים שונים העומדים על הפרק באירופה ובעולם בזמן הכנס (למשל המלחמה ביוגוסלביה, המלחמה בעיראק, התפתחויות בסכסוך באזורנו ועוד). כמו-כן מתקיימות בקביעות התכנסויות אזוריות של מפלגות קומוניסטיות ופועליות, למשל בצפון אירופה ובאזור הים התיכון.

כמו-כן היו כנסים מיוחדים שהתקיימו בצדן של פעולות מחאה, כמו למשל הכנס שהתקיים בפראג ביוזמת המפלגה הקומוניסטית הצ'כית בזמן כינוס נאט"ו בפראג, שבו התקיים דיון על נאט"ו בשלב הנוכחי ועל דרכי המאבק בה (בכנס זה השתתף גם נציג של הפורום הקומוניסטי הישראלי, המקיים קשרים עם חלק מהמפלגות הקומוניסטיות באירופה, ושנציגיו נפגשו בשנים האחרונות עם המפלגות הקומוניסטיות באיטליה, בפורטוגל, בגרמניה, בצ'כיה, ביוון ובשורת ארצות נוספות באירופה ומחוצה לה).

לפני זמן לא רב התקיימו הפגנות גדולות וסוערות נגד כנסים של נאט"ו ביוון ובתורכיה. בשני המקרים נטלו הקומוניסטים חלק בולט באירועים. ביוון הם היו אפילו הכוח הדומיננטי בארגון ההפגנות ההמוניות, שבהן השתתפו כוחות קומוניסטיים ושמאליים שונים מרחבי היבשת.

נוסף על כל אלה, חשוב לציין כי בתוך הפרלמנט האירופאי קיימת מזה שנים מסגרת של תיאום בין המפלגות הקומוניסטיות המיוצגות בו (הפורטוגלית, היוונית, הצרפתית ועוד).


מפלגת השמאל האירופאי

להבדיל מכל מה שהוזכר עד כאן, היוזמה להקמת מפלגת השמאל האירופאי, שתפסה תאוצה במחצית השנה הראשונה של 2004, לקראת הבחירות לפרלמנט האירופאי שהתקיימו בחודש יוני, היא דבר שונה לחלוטין.

כאן מדובר ביזומה להקמת מפלגה אירופאית, שהיא חלק מהאיחוד האירופאי, ובתור שכזאת מחויבת לעקרונות שלשמם הוקם האיחוד האירופאי ושל אלה המהווים את הרוב במסגרתו.

פה מדובר במפלגה שהיא חלק מהמנגנון, מהאידיאולוגיה ומהמחויבויות של האיחוד האירופאי כאיחוד אירופאי. המפלגות הנוטלות חלק במסגרת זו מתחייבות בהקמתן לפעול למען עקרונות היסוד שהנחו את הקמת האיחוד האירופאי ושמשקפות את החלטותיו – ואלה כמובן מנוגדים לחלוטין לכל השקפה שמאלית, ובוודאי קומוניסטית.

בסעיף 191 של אמנת האיחוד האירופאי נקבע בין היתר:
<align="justify">"המפלגות הפוליטיות האירופאיות הן גורם חשוב של אינטגרציה במסגרת האיחוד (האירופאי) והן תורמות ליצירתה של מודעות אירופאית ולביטוי רצונם הפוליטי של אזרחי האיחוד…חשוב במיוחד שהמפלגות האירופאיות יקפידו על שמירת העקרונות אשר על בסיסם נוסד האיחוד האירופאי…".

כמו-כן נקבע באמנת האיחוד כי המפלגות האירופאיות "חייבות להקפיד על כך כי התכניות שלהן ופעולתן יהיו תואמות את העקרונות אשר על יסודם נוסד האיחוד האירופאי, כלומר העקרונות של חופש, דמוקרטיה, כיבוד זכויות האדם והחירויות העיקריות ושלטון החוק".

האם יש מפלגות קומוניסטיות או שמאליות אשר יכולות לקבל על עצמן מחויבויות מסוג זה? מה הם העקרונות שהנחו את מייסדי האיחוד האירופאי ואת מי הם נועדו לשרת ברור לחלוטין. הדוגמה שהוזכרה, של הארצות הבלטיות, הייתה רק אחת מרבות למחויבותם של מנהיגי האיחוד האירופאי "לעקרונות של חופש ודמוקרטיה".

ואם כך, נשאלת השאלה לשם מה מפלגות קומוניסטיות ושמאליות מעוניינות להקים מפלגה כזו. נראה כי אחת הסיבות העיקריות לכך, אם לא העיקרית, היא הרצון לזכות בנתח מתקציבי הענק של האיחוד האירופאי, שאמור לממן מפלגות מסוג זה. וכדי לזכות במימון יש שורת תנאים, שחלקם הוזכרו קודם (אגב, גם אם מתמלאים כל התנאים – אלה שהוזכרו ואלה שיפורטו להלן – כדי לקבל הכרה כמפלגה אירופאית במסגרת האיחוד האירופאי יש להשיג ייצוג בפרלמנט האירופאי ולעבור את אחוז החסימה במספר נתון של ארצות חברות האיחוד, שהוא גבוה יותר ממה שהשיגו המפלגות הפועלות להקמת מפלגה זו בבחירות שהתקיימו לאחרונה לפרלמנט האירופאי).

באיחוד האירופאי קיימת ועדה, שהרכבה מבטא את הרוב באיחוד האירופאי, שהוא ימני ושמרני כיום, ושלה צריך להגיש את הבקשה לאישור המפלגה. ועדה זו אמורה לאשר האם המפלגה המבקשת להתקבל כמפלגה באיחוד האירופאי אכן תואמת במידה הנדרשת את "הערכים שלשמם נוסד האיחוד האירופאי". אך גם בכך לא תם הסיפור. ועדה זו ממשיכה לפקח על המפלגות גם לאחר שאושרו, כדי לוודא שהן אינן סוטות מהדרך התואמת את ערכי האיחוד. ובמקרה שלדעת הוועדה מפרה מפלגה מסוימת את מחויבותה לאיחוד ולרעיונותיו, אז בסמכותה לשלול את ההכרה מאותה המפלגה. במקרה זה אותה המפלגה תאלץ להחזיר את המימון שקיבלה והיא אף עלולה להיתבע לשלם קנס…(עילה לכך יכולה לשמש למשל פעולת סולידריות עם קובה, כיוון שמדינה זו, להבדיל מאסטוניה וליטא למשל, "אינה מכבדת את ערכי הדמוקרטיה" לטעמם של קובעי המדיניות באיחוד האירופאי).

מכל הדברים שנמנו עד כה מובן מדוע הרוב הגדול של המפלגות הקומוניסטיות והשמאליות באירופה מתנגד להקמת מפלגה זו ואינן חלק ממנה.

דבר נוסף שיש לבחון הוא את זהותן האידיאולוגיות של כמה מהמפלגות המרכזיות מבין ה-11 המפלגות הקומוניסטיות והשמאליות באירופה (מתוך כ- 60) שהשתתפו בכנס הקמת מפלגת השמאל האירופאי (שהתקיים בחודש מאי ברומא, כחודש לפני הבחירות לפרלמנט האירופאי). מדובר במפלגות קומוניסטיות שנמצאות בתהליך של נטישת עקרונות יסודיים של המצע הקומוניסטי, כמו למשל המפלגה הקומוניסטית הצרפתית (שנטשה את הלניניזם, את הצנטרליזם הדמוקרטי ומדברת על משהו בלתי מוגדר "מעבר לקפיטליזם" במקום על סוציאליזם – כשבד בבד היא סובלת מירידה עצומה בכוחה בכל מערכות הבחירות האחרונות), או כאלה שכבר הפסיקו רשמית להיות מפלגות קומוניסטיות כמו "קואליציית השמאל והקידמה", שהתפלגה מהמפלגה הקומוניסטית היוונית.

במניפסט של מפלגת השמאל האירופאי קיימת ביקורת חריפה על התופעות השליליות המאפיינות היום את אירופה – המיליטריזציה הגוברת, הפגיעה בזכויות הסוציאליות, הגברת הניצול הקפיטליסטי, העמקת הפערים, התגברות הגזענות וכו'. יש קריאה להגברת המאבק נגד תופעות אלו. אבל אין קריאה לשינוי יסודי של המשטר שמוליד ומזין את כל אלו – המשטר הקפיטליסטי, ואין קריאה להקמת משטר אחר במקומו – אין תביעה לכינון סוציאליזם. יש קריאה ל"טרנספורמציה" – שינוי צורה של החברות הקפיטליסטיות הקיימות באירופה. זאת אומרת לשינויים במסגרת המשטרים הקיימים, אבל לא קריאה להחלפתם.

במניפסט של מפלגת השמאל האירופאי יש ביקורת על כך שיש הרבה נקודות מתיחות וסכסוכים באירופה, אבל אין אזכור מפורש של אלה האחראים להיווצרותם. יש אזכור של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונקבע שחשוב לפעול לפתרונו על בסיס החלטות האו"ם, אך אין כל ביקורת על ממשלת ישראל ועל אחריותה להתמשכות הסכסוך ולפשעים המבוצעים בשטחים הכבושים ולא על הגיבוי האמריקאי שניתן למדיניותה.

יש חלק של מפלגות קומוניסטיות לשעבר וחלק שבדרך להיות לשעבר, שמנסות מזה מספר שנים להקים באירופה כמעין כוח שלישי בין הסוציאל-דמוקרטיה הקלאסית לבין המפלגות הקומוניסטיות. הניסיון ההיסטורי הראה שבסופו של דבר מדובר בניסיונות שנועדו להיכשל, ומי שמתחיל בתהליך של נטישת העקרונות הקומוניסטיים מגיע בהמשך לתהליך של סוציאל-דמוקרטיזציה (בגוון זה או אחר) של מפלגתו.

מבחן חשוב למפלגות אלו ולכל המפלגות הקומוניסטיות והשמאליות באירופה היה הבחירות לפרלמנט האירופאי שהתקיימו בחודש יוני השנה.


הבחירות לפרלמנט האירופאי

הבחירות לפרלמנט האירופאי אופיינו קודם כל בשיעורי הצבעה  נמוכים ביותר. פחות ממחצית מבעלי זכות הבחירה בכל רחבי אירופה השתתפו בהצבעה. אם נוריד מהסטטיסטיקה מדינות שההצבעה בהן היא חובה ואת אלו שקיימו בו זמנית גם בחירות מוניציפליות או אחרות, נקבל כשליש השתתפות. זה מראה מה חש הרוב המכריע של הציבור בכלל אירופה כלפי האיחוד האירופאי. במזרח אירופה היה שיעור הצבעה נמוך במיוחד, כמו למשל בפולין שבה הצביעו רק כ- 20% מבעלי זכות הבחירה.

תופעה שניה שבלטה בהרבה ארצות היא, שאלה שכן הצביעו הענישו את מפלגות השלטון בארצותיהם. באנגליה העניש ציבור הבוחרים את ראש הממשלה טוני בלייר על חלקו בהצתת המלחמה הנפשעת נגד עיראק. בגרמניה ובצרפת ספגו מפלגות השלטון הפסדים אלקטורליים בגלל מדיניותן האנטי-חברתית. לעומת זאת, מפלגות שעלו לשלטון בבחירות שהתקיימו זמן קצר לפני הבחירות לפרלמנט האירופאי, ניצחו גם בבחירות לפרלמנט האירופאי, כמו למשל בספרד וביוון.

והרי מספר נתונים על התוצאות שהשיגו המפלגות הקומוניסטיות ומפלגות השמאל בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופאי:

בצ'כיה קיבלה המפלגה הקומוניסטית מעל 20% מהקולות (בבחירות האחרונות לפרלמנט 18.5%).

ביוון קיבלה המפלגה הקומוניסטית היוונית 9.5% של הקולות, לעומת 6% בבחירות האחרונות לפרלמנט. "קואליציית השמאל והקידמה" (שהתפלגה ב- 1991 מהמפלגה הקומוניסטית) קיבלה 4.2% (אחוז החסימה 3%).

בפורטוגל קיבלה המפלגה הקומוניסטית 9% (בפרלמנט 7%).

מפלגת השמאל השבדית קיבלה 12% מהקולות (8% בבחירות לפרלמנט).

באיטליה קיבלו המפלגות הקומוניסטיות "רפונדציונה" – 5.8%, ומפלגת הקומוניסטים האיטלקים 2.4%.

בגרמניה זכתה "מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי" ב-6.1% (אחוז החסימה 5%) לעומת 4% שקיבלה בבחירות האחרונות לפרלמנט. מפלגת הירוקים קיבלה 11.9% לעומת 8.6% שקיבלה בבחירות לפרלמנט.

בספרד קיבלה מפלגת "השמאל המאוחד" 4%, שהספיקו לעבור את אחוז החסימה בארץ זו.

המפלגה הקומוניסטית הקפריסאית (אקל) ושותפיה קיבלו כמחצית מהקולות ומהמושבים לפרלמנט האירופאי (בקפריסין קיבלו הקומוניסטים מעל שליש מהקולות בבחירות האחרונות לפרלמנט, והנשיא הנוכחי של קפריסין נבחר ברוב גדול בתמיכתם. הישג גדול לנשיא הקפריסאי ולקומוניסטים בה היה השנה בניצחון במשאל העם שבו דחה רוב עצום של הציבור היווני בקפריסין את התכנית שמזכ"ל האו"ם ניסה לכפות על קפריסין).

מבין המפלגות שצוינו כאן מהוות המפלגות "רפונדציונה" האיטלקית, המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי בגרמניה וקואליציית השמאל והקידמה ביוון את הגרעין המרכזי שפעל להקמת מפלגת השמאל האירופאי, שכנס הקמתה הרשמי התקיים בחודש מאי ברומא.

לעומתן מתנגדות להקמת מפלגה זו ואינן נוטלות בה חלק המפלגות הקומוניסטיות הגדולות של צ'כיה, יוון, קפריסין, פורטוגל, מפלגת השמאל השבדית, וכן מפלגת הקומוניסטים האיטלקים, המפלגות הקומוניסטיות של גרמניה, תורכיה, אנגליה, הולנד ועוד.

במזרח אירופה משתתפות רק שתי מפלגות במפלגת השמאל האירופאי, מסלובקיה ומהונגריה. כך שרוב עצום של המפלגות הקומוניסטיות ומפלגות השמאל באירופה אינו נוטל חלק במפלגה זו.

בסופו של דבר היוזמה להקמת מפלגת השמאל האירופאי לא רק שלא הביאה להגברת כוחם ואחדותם של התנועה הקומוניסטית ושל השמאל באירופה, אלא להפך. הדיונים בין המפלגות השונות והוויכוחים בתוכן גזלו זמן רב וכוחות ניכרים, ובסופו של דבר המחלוקות בנושא זה רק פיצלו עוד יותר את הקומוניסטים ואת השמאל ביבשת.