במדרון הקפיטליזם החזירי

את מצב מעמד הפועלים בימי המנדט הבריטי ומדינת ישראל אני מחלק לשלוש תקופות:

ימי המנדט הבריטי ומדינת ישראל עד המהפך ב- 1977

מהמהפך עד ממשלת שרון

מממשלת שרון ועד היום

בתקופה הראשונה הכל שועבד למלחמה נגד האוכלוסיה הערבית, ל"כיבוש הקרקע והעבודה". ארגון הפועלים הוקם על בסיס גזעני – הסתדרות הפועלים העבריים בא"י. נאסר כל מגע עם הפועלים הערבים, ובוודאי כל ניהול מאבק משותף. השותפות המדינית עם האימפריאליזם, הקריאה "ממעמד לעם", שיתקו את מאבקו של מעמד העובדים.

הבורגנות הייתה בראשית התקופה בחיתוליה. בתחילת שנות ה-30 היא קיבלה דחיפה רצינית מעליית בעלי הון מגרמניה, ובשנות מלחמת העולם השנייה היא הרוויחה רבות מההשקעות המלחמתיות של הצבא. אבל יחד עם זה משקלה בציבוריות היהודית היה מצומצם. ברחוב היהודי שלטו ההסתדרות ומפא"י.

העבודה הייתה מאורגנת. כמעט בכל מקומות העבודה היו ועדי פועלים. זכות הכניסה לעבודה הייתה בידי לשכת העבודה של ההסתדרות. קופת החולים הכללית ארגנה בתוכה את רובו המכריע של מעמד הפועלים – ההסתדרות הלאומית הייתה חסרת השפעה. ההסתדרות הכללית שמרה גם על רמת שכר שאפשרה קיום בכבוד. כל זה כמובן לא כלל את הפועל הערבי.

1977

מאפיין נוסף של התקופה הראשונה הייתה האפליה של עדות המזרח והפרוטקציוניזם הבלתי מרוסן של מפא"י. שני אלה פשטו כסרטן בהשפעתה. עדות המזרח התחילו לחפש מקלט בשורות האצ"ל, הלח"י ובהמשך בשורות חירות והליכוד. הבורגנות צברה כוח ברחוב וראתה את השעה כשרה לאופנסיבה מדינית.

ב-1977 היא מימשה את כוחה, כבשה את השלטון, והתחילה במסע להרס ארגונו של מעמד הפועלים, ובראש וראשונה של ההסתדרות הכללית.

בגין הבין נכון מה יסוד כוחה – קופת החולים הכללית, ופתח במתקפה להרסה. הקופה, שקיבלה על עצמה את השירות הרפואי לרוב רובה של האוכלוסיה , קיבלה עד אז מהממשלה הקצבה גדולה, ששימשה כתשלום עבור שירות שהממשלה חייבת לקיים. הצעד הראשון של ממשלת המהפך היה קיצוץ ההקצבה הזאת. ההסתדרות נעמדה בפני דילמה, או להמשיך ולשקוע בחובות לאין סוף, או לנתק את הקשר עם רוב העם. היא בחרה באפשרות הראשונה. המצב הלך והחמיר. ועדת זוהר, שנקבעה ע"י הממשלה, הציעה להלאים את קופות החולים ולהעלות את תשלומי מס הבריאות. כך תיאר את המצב ירוחם משל- מזכ"ל ההסתדרות דאז: "בדו"ח זוהר נשכח משום מה, שהמבוטח בביטוח הבריאות…זכותו המלאה לדרוש, שהוצאות הבריאות תכוסינה מתקציב המדינה…אם מחפשים אדם המבקש לפגוע, משיקולים פוליטיים בקופת חולים כללית, הרי פרופסור זוהר הוא האיש…אם במקום לבחון את הדברים לפי טובת האזרח תחפש הממשלה דרכים כיצד לפגוע במערכת העזרה ההדדית של העובדים,יהיה זה דבר חמור ביותר." (משל, "שליחות ודרך", עמ' 86, 87).

בגין, ואחריו שמיר, המשיכו להרוס את קופת החולים הכללית. פרס ורבין לא פעלו להחזרת הגלגל אחורנית. קופת החולים הכללית הגיעה אל סף פשיטת רגל, עד שבא חיים רמון ו"גאל" אותה מייסוריה. הקופה נקרעה מההסתדרות ומספר חברי ההסתדרות צנח מתחת לחצי. במקום לדחוף את הלווייתן למים, רמון משך אותו בכל הכוח ליבשה.

הפגיעה בעבודה המאורגנת

אחרי ההסתדרות הגיע תור העבודה המאורגנת. לשכות העבודה הפסיקו בהדרגה למלא את תפקידן כספקיות של מקומות עבודה, ובמקביל הופיעו חברות כוח האדם, אשר התחילו לספק פועלים זולים לכל דורש בשכר נמוך ביותר, ובמקרים רבים אף נמוך משכר המינימום. בנוסף לכך נשללות מעובדי חברות כוח האדם כמעט כל הזכויות הסוציאליות המוקנות לעובדים במקומות עבודה מאורגנים. על מנת להיפטר מה"סכנה", שעובדים אלה יקבלו קביעות, פשוט מפטרים אותם לאחר תקופת עבודה של פחות משנה. במקרים רבים מדובר ברישום פיקטיבי מחודש של חברה נוספת של אותו מעסיק, כשהעובד ממשיך לעבוד באותו מקום ובאותם תנאים, אך מבחינת הרישום הוא הופך כל 9 חודשים לעובד חדש… הממשלה והמוסדות המוניציפליים מטפחים את החברות האלה ומעלימים עין מהנוהלים האיומים.

לפני מספר שנים אישרה הכנסת את חוק העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם, שקבע כי עובדים אלה ייהפכו לעובדים מהמניין של המעסיק בפועל לאחר תשעה חודשים. אולם החוק מעולם לא נכנס לתוקף. בלחץ המעסיקים, דחתה המדינה את יישומו שוב ושוב, וכנראה שלבסוף הוא יבוטל.

אחת הדוגמאות הבולטות לניצול מחפיר של העובדים המועסקים באמצעות חברות כוח אדם הוא דואר ישראל. 950 עובדות מועסקות בדואר באמצעות חברת כוח האדם. הן עובדות במשך כמה שנים, חלקן אף במשך 15 שנה, ללא קביעות ומבלי שהפכו לעובדות מהמניין. עובדות אלה מקבלות שכר לפי מספר דברי הדואר אותם הן מעבדות. אבל הדואר לעיתים לא מספק את דברי הדואר, והעובדות, למרות שהגיעו בזמן לעבודתן, אינן מקבלות שכר מחברת כוח האדם עבור שעות שבהן הן נכחו במקום העבודה.

החלק המנוצל ביותר של עובדי חברות כוח האדם הם העובדים הזרים. כדי להגיע לישראל חייב עובד זר לשלם לחברה אלפי דולרים. לאחר תקופה מסוימת עובד כזה מגורש ובמקומו בא עובד חדש, שמשלם שוב אלפי דולרים לחברת כוח האדם. כך הופכת הממשלה את העובדים הזרים למעיין מתגבר של דולרים, הזורם לכיסי חברות כוח האדם. כל המאמצים להפסיק את ההתעללות בעובדי חברות כוח האדם עלו בתוהו.

התוצאות של כל התהליכים האלה לא איחרו לבוא. ההסתדרות המצומקת התרכזה בחלק החזק והמאורגן של הפועלים. חלק גדול של העובדים עובד בשכר מתחת למינימום. מחנה מחוסרי העבודה גדול, ובמצב זה האיום בפיטורים על אלה שעדיין עובדים הולך וגובר. העוני הולך ומתרחב. חולים נאלצים לוותר על תרופות מחוסר אמצעים, ומסכנים את חייהם.

 


הממשלה לא רק מנצלת אלא גם מרמה. אחת הדוגמאות – החקלאות. בדמעות תנין היא בוכה על המצב הקשה בחקלאות, שאין היא יכולה לשלם את השכר המקובל אצל הפועל היהודי, והיא נאלצת לקבל פועלים זרים בשכר רעב. הממשלה מעלימה את הסרטן, האוכל בבשרה של החקלאות, את התיווך! אולם המרצע בולט מהשק. בפרסום הנתונים של משרד החקלאות באמצע מרס 2007 אנו מוצאים את הנתונים הבאים: על כל שקל שהסיטונאי משלם לחקלאי, הוא גובה מהצרכן: בעגבניות 4.80 ש"ח, בקישואים 2.51, בגזר 2.16. הרווח הממוצע של הסיטונאי בפברואר 2007 היה 70.7% לעומת 60.7% ב-2006 (דה מרקר, 25.3.2007).

ההפרטות

אחרי הפגיעה בהסתדרות ובארגון העבודה הגיע תור השוד של רכוש הציבור והמדינה – ההפרטה! מהות ההפרטה בלטה ביותר במכירה של הבנקים. אחרי פרשת ויסות המניות עמדו הבנקים בסכנה של פשיטת רגל. המדינה קנתה את המניות והשקיעה מיליארדים בשיקומם. כשאלה התחילו לשאת רווחים מכרו אותם. כך למשל הרוויחה שרי הריסון את כל השקעתה בבנק הפועלים בתוך מספר שנים.

את מניותיה בכימיקלים לישראל מכרה המדינה לחברה לישראל ב-10% משוויה הנוכחי. לפני פחות מעשור רכש תשובה את "דלק" ב-400 מיליון דולר. אחרי ניקוי הדיווידנדים ירדה העלות ל-250 מיליון – פחות מעשירית משוויה. באותה צורה נמכרו "צים" וכמעט כל מפעליה של ההסתדרות. כך למשל הוכרזה "הסנה", חברת הביטוח של ההסתדרות, כפושטת רגל, כשלבסוף התברר שלא היה לכך יסוד. "כור", ענק התעשייה והבניין, נמכרה כ"כמעט פושטת רגל" לבני גאון. וראה זה פלא: אחרי המכירה גאון הפך פתאום לאחד מגדולי בעלי ההון. אותו גורל פקד את יכין.

זה היה מצב הדברים עד שבנימין נתניהו התיישב על כסא שר האוצר. היה זה אחד הסימנים לשינויים שחלו בתוך הבורגנות. ההון הפיננסי גדל והפך לדומיננטי. הכלכלה רוכזה בידי מספר הולך וקטן של חברות. לפי הפרסום של דן אנד ברדסטריט מיום ה-9 בינואר, קיימות במשק הישראלי 14 חברות בעלות השפעה גדולה. BDI הגדילה את המספר ל-18 והשוותה את סך ההכנסות – 198 מיליארד שקל – לתקציב המדינה – 256 מיליארד, וכך הגיעה לתוצאה של 77%. (הנתונים ממאמרו של נחמיה שטרסלר "רשימת ה-18", "דה מרקר", 16.7.2007). בין החברות הפיננסיות יש כמה חברות נדל"ן המעוניינות בשטחים הכבושים. אלה תרמו לדמות הימנית-קיצונית של המחנה כולו, לתמיכה בהתנחלויות ובכיבוש.

כך מתאר את המצב גוטוויין ב"העיר" ב-24.4.2007: "גידמאק פשוט מבטא בצורה קיצונית תופעה שקיימת כאן הרבה לפניו: השתלטות ההון על המרחב הציבורי. בשנים האחרונות נמצאת ישראל במהפכה, שבה ההון משתלט על המדינה. הגידול בעוני והקריסה של השירותים החברתיים זה לא כשלון, זו מדיניות שההון מנהל במטרה להזיז את המדינה הצדה ולתפוס את מקומה."

ובהמשך מציין כותב המאמר, כי ההון הפיננסי מצא לו משענת – את האליטה של הפקידות, את מנהלי החברות, המקבלים שכר עתק. יש כאן מין ברית לא קדושה בין אליטות השכר לבין ההון. פעם יד ימין מחלקת שכר גבוה ליד שמאל, ופעם יד שמאל מחזירה טובה ליד ימין.

חלק נכבד מהסכומים הללו הוא על חשבון הציבור הרחב המחזיק במניות. נציגי הציבור שבדירקטוריונים אינם מרימים קול צעקה ולא מוחים על ההפרזה – כי גם הם חלק מאותה אליטה, גם הם רוצים לקבל פעם סכומים כאלה.

במשך תקופתו כשר האוצר נתניהו "הספיק הרבה". מיליארדים רבים ניתנו במתנה לחברות הענק על ידי הורדת מס החברות. זאת בנוסף לקיצוץ במס הכנסה, שממנו נהנו בעיקר בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר.

את הקיצוצים בתקציב הטילו על דלת העם, ובמיוחד קוצצו קצבאות הזקנה, התמיכה בנכים, התשלומים למחוסרי העבודה והתקציבים לחינוך ולרווחה. לסל הבריאות לא הוכנסו תרופות חיוניות להצלת החיים ולהקלת סבלם של חולים במחלות כרוניות. באשפוז הזקנים בבתי אבות חלה הזנחה פושעת. מניצולי שואה נמנעה תמיכה ורבים מהם שרויים בעוני מחפיר עד היום, למרות כל המאבקים שנוהלו בנושא זה ועלייתו לכותרות התקשורת לא פעם בשנה האחרונה.

בקרב האוכלוסיה הערבית השפעת כל הקיצוצים הנ"ל חזקה עוד יותר ושוב היא זו שמשלמת את המחיר הגבוה ביותר גם בתחום זה.

בעידן הקפיטליזם הפראי

"הקפיטליזם הפראי לא רק מפורר את החברה ושובר את מוקדי הליכוד המסורתיים, כמו איגודים מקצועיים ומפלגות פוליטיות, הוא מוחק לא רק אידיאולוגיות, אלא גם נאמנויות לאומיות ותרבותיות…. אם לא ירוסן, הקפיטליזם יעורר תגובות נגד, שיביאו לפריחת הזנים הגרועים ביותר של הלאומיות" (ז. שטרנהל, דמגוגיה ושקרים אחרים, "הארץ" 16.4.2007).

העוני והקיצוצים יצרו ואקום, שלתוכו התפרצה הפילנתרופיה, האויבת הכי מתעתעת של הצדק החברתי. היא משרתת את הבורגנות ומשחררת את המדינה מחובתה לטפל בענייה. כמו כן היא הופכת את העניים למחנה מיואשים, נטולי הערכה עצמית, לאבק אדם, שאיננו מסוגל להתנגד ולהילחם. הפילנתרופיה גם משמשת מקור רווח ל"מנהלים", מקבלי משכורות אסטרונומיות.

ממשלת אולמרט וזנבה פרץ, שהשתכר מהילת שר הביטחון וזנח את חזון "המהפכה החברתית", הסתבכה במלחמה תוקפנית נגד לבנון. המהלך השלומיאלי של המלחמה, קורבנות שווא ונסיגה משפילה מהמטרות שלא הושגו, כל אלה השפיעו בצורה מאיימת על מעמדה של הממשלה ושימשו קרקע למתקפה מסוכנת של ההון והימין. הם ראו באכזבת הציבור הזדמנות להשתלטות על המדינה בבחירות החדשות, ופתחו במתקפה כוללת. חברי הממשלה הוצגו כקריקטורות מסכנות שלא יודעים מימינם ומשמאלם. הביקורת לא כוונה, כמובן, נגד עצם היציאה למלחמה, אלא נגד אופן ניהולה ותוך קריאה להתכוננות למלחמה נוספת. הדמגוגיה של הימין והכאב על האבדות בלבלו מוחות של אנשים, שלא הבינו את תוכן המתקפה ואת הסכנות הגלומות בה. רבים נפלו ברשתו של גידמאק, אשר ניצל באופן ציני את סבלם של תושבי הצפון בעת מלחמת לבנון השנייה, ואת סבל תושבי שדרות בעידן הקאסמים, בהצגות ראווה של מחנות אוהלים, כאילו שאלה יכולים לפתור את הבעיות הקשות הנובעות מהמלחמה ומהסכסוך המתמשך עם העם הפלסטיני.

חלק לא קטן ביצירת המים העכורים, בהם דג הימין, היה לתקשורת. חלק מהתקשורת מילא וממלא תפקיד לא קטן בטיפוח הבוז של הציבור לכל המערכת הפוליטית, למשטר הפרלמנטרי ולכנסת. הצעות חברי כנסת לתמיכה בניצולי השואה, להקטנת מספר התלמידים בכיתות בתי הספר, להגדלת קצבאות הזקנה – כל זה מוכתם כפופוליזם.


מתקפת ההון והימין נמשכת. חלומם הגדול הוא: שלטון בלי בג"צים וללא כל הגבלות של מערכת המשפט, בלי איגודים מקצועיים עם יכולת מאבק, בלי הסכמי שכר, ובלי עיתונות חופשית וביקורתית…וגם בלי אופוזיציה אמיתית בכנסת, ובמיוחד לא של ח"כים ערביים…בקיצור סממנים שמתחילים להזכיר מגמות פשיסטיות.

מול כל אלה מוטל על כוחות השמאל המדיני והחברתי העקביים להיאבק במלוכד להגנת שארית הזכויות של העובדים, לעצירת ההפרטות, להגנת העבודה המאורגנת, להפסקת הקיצוצים בקצבאות, ולמפנה כולל במדיניות הפוליטית והחברתי-כלכלית של הממשלה למדיניות של הפסקת הכיבושים והאפליה, מדיניות של שלום ושל צדק חברתי.


משה גבזה