על החזון העתידי של האוכלוסיה הערבית בישראל

לא מעטים הופתעו נוכח החלטתה של ברית המועצות לתמוך בהצעת החלוקה של פלסטין המנדטורית, אשר התקבלה בעצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (החלטה 181). רבים הופתעו גם נוכח תמיכתם של הקומוניסטים היהודים והערבים בארץ בתוכנית החלוקה, אף שלכך ניתן למצוא אי אלו תקדימים בהחלטות ובהצהרות שקדמו לאותו רגע גורלי.

לתנועה הציונית נוח היה לפרש תמיכה זו כאימוץ הרעיון הציוני. ככלל אין בכך שמץ של אמת, אלא שבדיעבד התברר שגם אישים מרכזיים בתוך מק"י טעו בכך, ולראיה: אחד משני המנהיגים של הפלג שפרש משורות מק"י ב-1965 ונבלע לבסוף בתוך הקונסנזוס הציוני היה שמואל מיקוניס, מזכ"ל המפלגה ב-1947-1948.

הכרעתה הדיאלקטית של המפלגה: תמיכה בקיומה של מדינת ישראל מזה והתנגדות לאידיאולוגיה הציונית מזה, העמידה אותה תדיר במצב עדין בגזרה זו. המאבק הפוליטי השוֹטף שלל ממנה את הזמן והמרץ הדרושים להעמיק בסוגיה זו וללבנה לכדי פרוגרמה כוללת. בסיכומי ועידות המפלגה הופיעה המילה "ציונות" בעיקר בפרקים הפותחים, המתמקדים בעניינים תיאורטיים, ולא בפרקים הקובעים את האסטרטגיה ותוכנית עבודתה של המפלגה.

בעוד אי שם במרתפי אוניברסיטת בר אילן יושבים כמה פרופסורים בעלי עמדות פונדמנטליסטיות ושוקדים על חוקתה ודמותה של מדינת ההלכה העתידית שלהם, איש במק"י, בחד"ש או בחוגים נוספים שקמו במשך הזמן בשמאל הרדיקלי (ולא שללו באופן מוחלט את עצם קיומה של המדינה) לא התעמק יתר על המידה בשאלה, מי יטפל ביערות הארץ לאחר פירוק הקרן הקיימת לישראל, או כיצד תתייחס מדינה שאינה רואה עצמה כ"שייכת" ל"כל יהודי באשר הוא" למוסד כבית התפוצות…

עובדה זו יצרה רִיק שבמוקדם או במאוחר יהיה מי שינסה למלאו. הדבר יתעכב אמנם זמן רב למדי, בעיקר עקב התגברותה של מגמה אנטי-פרוגרמטית

בקרב חוגי השמאל. מגמה השואפת להחליף את הפוליטיקה ב"אקטיביזם" ואת התעמולה הפוליטית ב"פעולה ישירה". מגמה שעל פיה עדיף לנסוע לתוואי גדר ההפרדה ולחתוך ממנה בצבת כמה חוטי תיל מאשר לפרסם ברבים מאמר בהיר ומשכנע נגד אותה חומה.

 


אבל יום אחד זה בכל זאת הופיע. אמנם המסמך שפרסמו ראשי המועצות הערביות וועדת המעקב של האוכלוסיה הערבית בישראל נקרא על ידם "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", אך מעיון קל בו עולה כי מדובר בחזון עתידי למדינת ישראל, אם כי בקווי מתאר כלליים.

אפשר שזוהי הפעם הראשונה שגוף שלחבריו השפעה לא מבוטלת על סדר יומה של החברה הישראלית הוציא מסמך הפורט לפרוטות את הדרוש להפיכת המדינה שבה אנו חיים ממדינה אתנוקרטית (שלטון שניתנת בו העדפה לקבוצה אתנית מסוימת) למדינה דמוקרטית, גם אם מדובר לפי שעה בדמוקרטיה בורגנית.

וזוהי אכן תרומתו העיקרית של המסמך: בפרקו הראשון, "הערבים הפלסטינים בישראל ויחסיהם עם המדינה", מודגשת האבחנה בין מדינת ישראל למרבית הדמוקרטיות הבורגניות האחרות, מכך שבראשונה מתקיימת אתנוקרטיה שיצירתה נובעת מהמפעל הציוני הקולוניאלי.

בפרקיו הבאים לא פוצח המסמך ברשימה שרירותית של נתונים סטטיסטיים הממחישים את אפלייתה של האוכלוסייה הערבית בחינוך, בבריאות, בספורט, ברשויות המקומיות, בתיירות ועוד ועוד. רשימה כזו היא אינסופית ומזעזעת בכל סעיפיה. אך מנסחי החזון בחרו בצדק להתמקד דווקא בנושאים השופכים אור על מהות האפליה, כנובעת מאופיו של המפעל הציוני, ולא רק על היבטיה הרבים.

לפיכך עוסקים שני הפרקים שלאחר המבוא והסקירה ההיסטורית במעמד משפטי ובקרקע.

יש בחזון דרישה מפורשת לשינוי סמלי המדינה, בהתאם לשינוי העתידי במהותה.

אין טעם לסקור כעת את כל סעיפי החזון, שכן חשיבותו ותרומתו הם בראש ובראשונה בעצם ניסוחו ופרסומו. ראיה ברורה לכך היא התגובה ההיסטרית כלפיו, לא רק מצד ליברמן ושאר מסיתים גזעניים מקצועיים, אלא גם מצד אנשי "המרכז השפוי", שומרי חומות הקונסנזוס.


אך מהנאמר לעיל אין להסיק שיש לקבלו ככתבו וכלשונו. מטבעו של מעשה נועז וחלוצי שיעורר אחריו דיון. במקרה שלפנינו ניתן לפתוח בו כבר מהמשפט הפותח: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל."

אם מדובר בחזון, מה הטעם להגביל מראש את קהל התומכים בו? נכון שמנסחי החזון הם בעלי תפקידים ייצוגיים באוכלוסייה שאליה הם משתייכים. נכון גם שרובם המכריע של התומכים כעת באותו חזון הם פלסטינים. אך כל חזון מתיימר לשנות את המציאות הקיימת, ואם קהל התומכים בו יישאר כפי שהוא כיום, סביר שלעולם לא יוגשם.

התמונה מתבהרת בדרך אגב מאי אלו אזכורים הפזורים ברחבי החזון: "תנאי מחיה שאינם נופלים ברמתם הכלכלית-חברתית מאלה להם זכאים קבוצת הרוב." וכד'.

ובכן, לפנינו ביטוי מובהק ל"פוליטיקה של זהויות", אותה השקפה המקבלת כמובן מאליו אך ורק את קבוצות ההשתייכות הנראות על פני השטח ומהוות חלק מבניין העל של החברה הקפיטליסטית: מין, גיל ומעל הכול – השתייכות אתנית.

"פוליטיקה של זהויות" מוותרת במידה זו או אחרת על השתייכויות נוספות, שאותן דואגת המערכת הקפיטליסטית לטשטש במכוון דווקא כדי שלא ליצור זהות אינטרסים בין "זהויות מנוגדות", על בסיס פוליטי, אידיאולוגי, מקצועי וכמובן מעמדי.

המטריאליזם הדיאלקטי תיאר את ההיסטוריה כהתנגשויות בלתי פוסקות בין תזה לאנטי-תזה, היוצרות סינתזה. ב"פוליטיקה של זהויות" אין סינתזה, יש רק תזות ואנטי תזות (או "נרטיבים") שיתקיימו לעד אלה בצד אלה, ואם חפצי חיים וצדק אנו, כל הנותר לנו הוא לשאוף לרקום תפר דקיק בין ה"נרטיבים" של ה"זהויות" השונות, כלומר לתחזק ברגישות מרבית את הפער הנצחי ביניהם. אותו תפר עלוב, שטרם הותווה, מכונה כאן אחר כבוד בשם "דמוקרטיה הסדרית" (בתגובות שונות לחזון העדיפו דווקא "הסכמית").

זו בדיוק הסיבה מדוע החזון נפתח כפי שנפתח: "אנו הפלסטינים…" זהו הנראטיב שלנו. הנראטיב של יהודים הוא הציונות, לכן הם לא "אנחנו". הם "הם", או "אתם". שם, ממול, בצד השני של ה"ההסדר".

הפוליטיקה של הזהויות היא תוצאה ישרה מהוואקום הארגוני והמחשבתי הנותר עקב הנסיגה הגדולה של המרקסיזם-לניניזם בעקבות התפרקות ברית המועצות וחלק ניכר מהמחנה הסוציאליסטי. לעלייתה זיקה הדוקה למגמות מחשבה רווחות בתקופה שלאחר המפולת, בנוסח "קץ האידיאולוגיות" ו"סוף ההיסטוריה".

רק בעקבות מדיניות הנשיא בוש וה"ניאו-שמרנים" שלו, אשר אימצו לצרכיהם בשתי הידיים את הפוליטיקה של הזהויות בדמות "ציר הרשע" ו"מלחמת הציביליזציות", החלו גורמי השמאל השונים בעולם להתנער מה"פוליטיקה של הזהויות". אך במסמך שלפנינו היא עדיין בשיא מרצה ועלומיה.


אין קרקע נוחה יותר לצמיחת עשבים שוטים של ניאו-ליברליזם מאשר פוליטיקה של זהויות. החזון אינו מתיימר אמנם לעסוק במדיניותה הכלכלית של ישראל, אך משום מה הוא פה ושם כן עושה זאת: "המדינה עברה דרך ארוכה בתהליכי ההפרטה וזכתה להישגים ממשיים מהגלובליזציה (!)…" "במדינה הטוענת כי היא דמוקרטית אין כיום שוק קרקע חופשי."

במילים אחרות: הפרטה היא תנאי לדמוקרטיה. טענה שממנה עולה שאם נניח לרגע לעניין הקרקע, ישראל היא דמוקרטיה למופת, כי שאיפת ממשלתה היא לפתוח את כל תחומי החיים ל"שוק חופשי".

בגיליון הקודם של "דגל אדום" אמר ח"כ חנא סוויד בריאיון שערכנו עמו על הכוונה לפצל ולהפריט חברת החשמל: מממשלה אתה יכול לדרוש למלא את מחויבותה הציבורית ולא להפלות בין אזרחים… בעלים פרטיים לא ישנו מדיניות זו… ונגדם יהיה קשה בהרבה להיאבק בכך." ומה שנכון לחשמל נכון באותה המידה לקרקע.

ברור שהמשך מדיניות ההפרטה לא יאפשר את הגשמתו של חזון השוויון מרחיק הלכת, המטיל בצדק על הממשלה את האחריות לרכז בידה את כלל משאבי המדינה ולחלקם מחדש. אך אין טעם לחפש את דעתם המפורשת של מנסחי החזון על הפרטת חברת החשמל ועל האיסור בפועל הנוהג כיום להעסיק בה עובדים ערבים. המושגים "עובדים" או "שכירים" כמעט שאינם מוזכרים בחזון! מתוך אינספור סוגי האפליה ממנה סובלת האוכלוסייה הערבית על חלקיה השונים, "נשכחה" משום מה מזיכרונם של מנסחי החזון אפלייתם של עובדים ועובדות פלסטינים בשכר והדרתם המוחלטת ממקומות עבודה רבים ולעתים אף מענפים שלמים. גם להתעלמות היחסית של ההסתדרות הכללית נוכח אפליה זו אין זכר, ולא לאפליה בתוך מפעלי ההסתדרות ומוסדותיה.

את הובלת החזון וקידומו מטילים מנסחי החזון על ארבעה גורמים: ועדת המעקב העליונה, ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות, חברי הפרלמנט הערביים ו… בעלי ההון הערביים.

ומה באשר לנציגי מעמד העובדים בקרב האוכלוסייה הערבית בהסתדרות הכללית, בהסתדרות המורים ובוועדי העובדים של הרשויות המקומיות, שחלקם עמדו במוקד מאבק ממושך לתשלום שכרם? היכן עובדות הטקסטיל הערביות, שניהלו מאבקים שונים נגד סגירת המפעלים או העברתם לירדן?

רק פעם אחת ניתנת הדעת בחטף ל"שסע מעמדי" בתוך האוכלוסייה הערבית, אך בשום מקום לא בחברה הישראלית בכלל.

בפרק "התרבות הערבית הפלסטינית בישראל" מסומנות חמש תקופות היסטוריות. המאוחרת שבהן (החמישית) היא "תקופה של נסיגה המתחילה ב-1991 עם מלחמת המפרץ הראשונה ונמשכת עם תקופת הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השנייה. תקופה זו מתאפיינת בקרע הערבי הפלסטיני. היא מצריכה חקר וטיפול…"

הייתי מציע להתחיל את החקר בנפילת ברית המועצות, ובעקבותיה היחלשות השפעתו המכרעת של המרקסיזם-לניניזם בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית והתחזקות הפוליטיקה של זהויות על חשבונו…


לסיום יש לשוב ולהדגיש, כי דווקא בשל מחלוקות אלו והצורך ללבנן חשוב לעודד את הפצתו של המסמך ולהגביר את שיתוף הפעולה עם מנסחיו ביעדים הפוליטיים המשותפים וביצירת חזית איתנה אל מול הקונצנזוס הציוני השליט.

אפשר שדווקא התנערותם הגורפת של גורמים במק"י (הבאה לידי ביטוי בין השאר בחומר "הוועידה ה-25") מהחזון ומחשיבותו היא שהגבירה את רוח ה"פוליטיקה של זהויות" בנוסחו הסופי ובדיון שהתפתח סביבו.

דווקא החזון הוא אשר המחיש את הוואקום היחסי הקיים עד היום במצעה ובפעילותה של חד"ש בתחום האזרחי. בקטגוריה זה אין כרגע מקבילה לסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" בתחום המדיני ולמסורת הוותיקה והמגובשת בתחום הכלכלי-מעמדי. "דמוקרטיה הסדרית" לא תוכל לדעתי למלא תפקיד זה, אך עצם הופעתה מציב אתגר ליצירת אלטרנטיבה:

אולי "מדינת כל תושביה", ואולי "השתייכות טריטוריאלית" (לכל פרט חלק שווה במדינה שהוא חי מעצם הימצאותו בטריטוריה שלה, בלא קשר ל"זהותו" המינית, האתנית וכד').

לנין, כמנהיג מהפכני בארץ רב לאומית ורב תרבותית, לא פעם נזקק להכריע בין גישות שונות אודות השאלה הלאומית, הן בשורות המפלגה, הן באיגוד המקצועי והן בכלל החברה. הנחיותיו הותאמו לתנאי הזמן והמקום, אך בכל דיון כזה ניכרת נוכחותו ועליונותו של העיקרון הטריטוריאלי.


יובל הלפרין