"שיטת השקשוקה", סרטם של הבמאי אילן עבודי והעיתונאי מיקי רוזנטל, מנסה לשפוך אור על השיטה שמאחורי קשרי ההון והשלטון בישראל דרך סיפורה של משפחה אחת: משפחת עופר. עבודי ורוזנטל יוצאים למסע שמטרתו לגלות כיצד זרמו מאות מיליוני דולרים מהכיס הציבורי לכיסה של משפחת עופר, מהמשפחות העשירות ביותר במדינה. חלק משמעותי מהונה של משפחת עופר נצבר הודות לכך שרכשה נכסים שהיו בעבר נכסים ציבוריים כגון מפעלי ים המלח, חברת הספנות צים ובתי הזיקוק לנפט, במחירים שהיו נמוכים באופן ניכר ממחירם הריאלי באותה התקופה.

בסרט מובאות דוגמאות לכך שאותם פקידי ממשל, שביצעו את העסקאות המפוקפקות עם משפחת עופר מטעם המדינה, התמנו לאחר פרישתם מהמגזר הציבורי לעובדים בכירים בחברות שבבעלות משפחת עופר. כמו-כן מציג הסרט את השפעתם העצומה על כלי התקשורת המרכזיים בישראל, בעזרת "עיתונאים" ידידותיים, שדאגו למנוע כל אינפורמציה שהיה בה ביקורת כלשהי על התנהלותה של משפחת עופר ועל עסקיה.

צילומי הסרט נמשכו שלוש שנים, שבמהלכן אספו רוזנטל ועבודי וצוות של ארבעה תחקירנים סיפורים ועדויות שמהם עולה תמונה מבהילה של שיטה המעשירה את העשירים בישראל על חשבון הכיס הציבורי. וגרוע מכך – נראה שהחשש מעוצמתה ומהשפעתה של משפחת עופר הרתיע כמעט כל גורם ציבורי או פרטי בבואו למסור עדות מצולמת לסרט.

רוזנטל ועבודי גיירו למעשה פורמט טלוויזיוני ידוע של דוקו-אקטיביזם בלודוגי (בולדוזרי משהו), שהדוקומנטריסט מייקל מור התמחה בו במיוחד. הפורמט מבוסס על מגיש מרושל, המטריד את בעלי הכוח בדרכו לחשוף את הדברים שהם מבקשים להצניע ולהסתיר. גיבור העלילה הוא התחקירן הדון-קישוטי שמנסה להסיג את פרטיותם של מושאי חקירתו, לכפות עצמו עליהם, להפתיעם, להביכם ולהיות מורחק ומבוזה על ידיהם. וככל שנטרקות בפניו יותר דלתות, כך מתעצם מעמדו.

הפורמט הדוקומנטרי הזה עושה שימוש בכל אמצעי – ממצלמה נסתרת ועד פסקול דומיננטי ועליז, מאמצעי המחשה ויזואליים (לוח המונופול ועליו דמויות הנראות ככלי משחק) ועד קצב דרמטי, קריינות אירונית, מוטיבים חוזרים (ערמות הדולרים הירקרקים המתגבהות להן להמחשת הגדלת הונם של העופרים, אמירת התודה המכאנית בכל פעם שהם זוכים בנתח נוסף ממשאבי המדינה, הדו פרצופיות, תרתי משמע, של האחים עופר, ובייחוד, המדינה המיוצגת ככלי משחק שמנמן ואווילי למדי) – כמו בסרטו הדוקומנטרי "באולינג לקולומביין" משנת 2002, שבו האנימציה שיחקה תפקיד משמעותי כערוץ קומנטרי (ביקורת) אירוני, משעשע לפרקים, בייחוד בקיצור תולדות ארצות הברית ומאבקיה מאז ועד היום. את האנימציה יצרו האנימטורים של הסדרה "סאות' פארק" הידועה בעוקצנותה ובשנינותה.

פן נוסף המשותף ל"שיטת השקשוקה" ול"באולינג לקולומביין" הוא התשוקה של התחקירן האידיאליסט והעיתונאי הלוחם לדעת יותר, לחדור אל לב המאפליה. כל סצנה וסצנה ספוגה בלהט של עשייה, בקצב סוחף, המרתקים את הצופה, שובים אותו ויוצרים הזדהות מוחלטת עם רוזנטל – הגיבור והאנדרדוג. רוזנטל הוא המגיש והגיבור בעת ובעונה אחת. נוצרת אנלוגיה בין רוזנטל וההיסטוריה המשפחתית שלו ובין האחים עופר ומשפחתם – ההתחלות היו דומות, אך בניגוד לעסק הקטן והכושל של אביו המנוח של רוזנטל שגשגו עסקיהם של האחים עופר.

כבר בתחילת המסע מבינים השניים שקל זה לא יהיה. אף אחד מהמעורבים אינו מוכן לדבר. ערוצי הטלוויזיה המסחריים, הנשלטים בידי בעלי הון, מסרבים לשדר את הסרט, ועידן עופר מגיש נגד רוזנטל תביעת דיבה חסרת תקדים עוד בטרם הושלם הסרט ובטרם ידע מה יש בו, ודורש מבית המשפט להפסיק את צילומי הסרט לאלתר. להבנתו של רוזנטל, כל המעשים הללו נובעים מהרצון להפחידו ולהניא אותו מלהשלים את עשיית הסרט.אבל רוזנטל ועבודי מתעקשים. ככל שהסרט מתקדם נחשפים גם הקשיים האישיים שאליהם נקלע רוזנטל בעקבות התעקשותו להמשיך ולעשות את "שיטת השקשוקה": הקושי בגיוס כספים לסרט, ההסתבכות הכלכלית, ההתמודדות מול איומי התביעה של משפחת עופר וההתנגדות של משפחתו לסיכונים שהוא לוקח על עצמו, עד כדי סיכון הקריירה שלו ופרנסתו.

רוזנטל מבין שהוא עומד להתעמת עם מקום העבודה שפרסם אותו: במהלך הצילומים הופכת משפחת עופר לאחת משני בעלי המניות הגדולים ביותר בערוץ 2 ורוזנטל נדרש להכרעה בלתי נמנעת בין טובתו האישית לבין מצפונו העיתונאי והאישי. השלמת הסרט תמנע את המשך העסקתו בערוץ 2, ואילו הפסקת העבודה על הסרט תגרום לפגיעה אנושה במערכת הערכים שלו. מהסרט עולה השאלה הבלתי נמנעת – איזה מחיר צריך לשלם עיתונאי כדי לומר את האמת שלו ועד כמה העיתונות בישראל באמת חופשית.

 

בסרט, יש לדעתי, מספר חולשות המקשות על הצופה במעקב אחרי עלילתו ומסיטות את דעתו מהעניין המרכזי שלשמו הוא נוצר. הסרט ארוך מדי, כשעה וחצי אורכו, והוא מתפזר ליותר מדי כיוונים ונושאים. פעמים רבות הסגנון אישי מדי. רוזנטל מכניס לסרט את עצמו, את משפחתו ואת לבטיו. מסע הייסורים של רוזנטל גונב פעמים רבות את הפוקוס מהתחקיר הנוקב על הפרטת נכסי המדינה לדעת, מכירת חיסול של אוצרות טבע ומשאבים לידיים פרטיות תוך הפקרת העובדים וזכויותיהם, איכות הסביבה ובריאות הציבור, כמו גם זכותו של הציבור לדעת מה נעשה במשאבים השייכים לכולנו.

למרות כל החולשות הנ"ל, הסרט – שאף אחד לא רצה שתראו – הפך לתפוח האדמה הלוהט על סדר היום התקשורתי, ולמסמך טלוויזיוני שיילמד עוד בבתי ספר לתקשורת. זאת כמובן אם הפקולטה לא תיקרא על שם סמי עופר.

הסרט היה אמור להיות משודר ב"יס דוקו", אך קברניטי הערוץ חזרו בהם והחליטו לוותר על הקרנתו מחשש מפני תביעה מצד האחים עופר. כך גם רשת וקשת. רק אלון גרבוז, מנהלו האמיץ של סינמטק תל אביב, הרים את הכפפה ונתן במה להקרנת הסרט בפני קהל רב של אנשי תקשורת. מכאן לא נותר לערוץ 1, הערוץ הציבורי, אלא לעמוד בהתחייבות לציבור משלם האגרה ולשדר את הסרט, אלא שהם בחלמאות הטיפוסית להם התמהמהו זמן רב. בסופו של דבר שודר הסרט בערוץ 1 ב-28.7.2009 רק לאחר שהוכן "סרט נגד הסרט" מטעם משפחת עופר, ששודר מיד לאחר סרטו של רוזנטל, כשאחרי ההקרנה נערך דיון על הסרט ועל סרט הנגד.

בסופו של דבר – דווקא בגלל ההתנגדות לסרט והניסיונות הברוטאליים למנוע את הקרנתו בכל מחיר –  הוא זכה להתעניינות ציבורית חסרת תקדים, שלא זכה לה סרט תיעודי ישראלי אחר מזה שנים רבות. לפי כל הסקרים שנערכו לאחר הקרנת הסרט בערוץ הראשון הביע רוב ברור של האנשים אמון בגרסה של מיקי רוזנטל ולא קיבל את תגובתה של משפחת עופר. בכל מקרה, ועל אף כל החולשות, תרם מיקי רוזנטל תרומה גדולה בסרטו זה להעלאת הנושא החשוב של קשרי ההון והשלטון בישראל, למרות שאין לאיש אשליות, כי רק עצם העלאת הנושא תביא לשינוי דרסטי של המצב בתחום זה.