מאז נפילת ברית המועצות והיחלשות תנועת הפועלים בעולם  אנו עדים להתגברותם של הניצול הקפיטליסטי ושל הפגיעה בזכויותיהם הסוציאליות של ההמונים בכל הארצות. אחד המקומות בהם התופעה הזאת בולטת במיוחד זאת מדינת ישראל.

ראשית-כל, אני רוצה להעיר לכל מיני סוציאל-דמוקרטים ורוויזיוניסטים למיניהם, שמדינת ישראל מעולם לא היתה מדינה סוציאליסטית. גם בתקופה שקדמה לעלייתו של הליכוד לשלטון ב-1977, שבה המדינה נהגה לדאוג לכל מיני צרכים סוציאליים של כל האוכלוסיה – גם אז בישראל לא היה סוציאליזם. מה שהיה אז בארץ זאת תערובת של מדינת רווחה וקפיטליזם ממשלתי, שבה בסך-הכל האליטות השליטות זורקות להמונים פירורים קצת גדולים יותר מאשר במדינה שבה שולט קפיטליזם פרטי על-ידי המפלגות המייצגות אותו בגלוי ובאופן ישיר.

תהליך התגברות הניצול הקפיטליסטי בכל שטחי החיים הגיע, כאמור, גם בישראל לממדים חסרי תקדים. בישראל תהליך ביטול מדינת הרווחה והתגברות הניצול החל עוד ב-1977, עם עלייתה של ממשלת בגין הראשונה, כלומר כעשור שנים לפני תחילתו של תהליך דומה בשאר העולם.

היום אנו עדים לכך שיותר ויותר עבודות ושירותים מבוצעים על-ידי חברות קבלן, שגם משלמות פחות שכר לעובדים וגם שוללות מהם כמעט את כל הזכויות הסוציאליות כגון תשלום עבור ימי חופשה, הבראה, ביטוח רפואי, פנסיה וכו'. היום אנו רואים כיצד משרד האוצר הישראלי מנסה לקצץ בהקצבות לסל-בריאות, לחינוך ולתרבות, כדי שיותר כסף יישאר לעשירים ולהמשך המלחמות והכיבושים. מהתקציבים הצבאיים הענקיים כמעט ולא מקצצים, ולאחרונה אף הוחלט על תוספת גדולה ביותר לתקציב הביטחון.

עליה במספר ההפרטות

להלן מספר דוגמאות ונתונים קונקרטיים למדיניות שצוינה לעיל.

כפי שציינתי, מאז סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 חלה עליה במספר ההפרטות וכן בפעולתן של כל מיני חברות קבלן וחברות כוח-אדם. זאת במטרה לאפשר לשלטונות לפטור את עצמם מהאחריות לצרכיהם ולזכויותיהם הבסיסיות של העובדים. במסגרת זאת, במקום להעביר את המפעלים והחברות לשליטה ישירה של העובדים – הופרטו מפעלים וחברות רבות בתחום השירותים, שנטען שלא היו רווחיים, או שגבו מחירים גבוהים מדי עבור שירותיהם. כך הופרטו באופן חלקי שירותי תחבורה ציבורית, שירותי טלפון ותקשורת,  וישנם ניסיונות להפריט את שרותי הבריאות, באמצעות קיצוצים בסל הבריאות והפעלת יותר ויותר שירותי רפואה בתשלום. כמו-כן עומדת על הפרק הפרטת שרותי הדואר, וכן נמשכות המזימות – שחלקן כבר בשלבי ביצוע ראשוניים – להפרטת חברת החשמל ולהפרטת הנמלים בארץ.

לא אגיד שאני מרוצה מכך שחברת החשמל מעלה כל הזמן את מחירי השימוש בחשמל… עם זאת, חובה להבין כי הפרטה זה לא הפתרון. יתר על כן, לפעמים הממשלה מעודדת בכוונה תחילה חברות ממשלתיות לייקר שירותים לציבור, כדי שיהיה קל יותר למכור לציבור את רעיון ההפרטה. אך לאחר שמתבצעת ההפרטה אין הוזלה של המחירים ולעתים באות העלאות תעריפים גבוהות עוד יותר. (הפרטת בזק, למשל, לא הביאה להוזלת מחירים או לשיפור השירות של החברה).

מדי שנה בשנה מתפרסמים דו"חות על מצב העוני בישראל, כאשר בכל שנה חדשה יש יותר ילדים עניים מקודמתה. מדי שנה מתפרסם דו"ח שנתי על מצב הזכייה בבגרות ביישובים שונים בארץ. לא אטריח אתכם עם מספרים וחישובים למיניהם. אביא רק נתונים לגבי השנה הזאת. השנה, הזכאות בבגרות בכל הארץ עמדה על בסביבות חמישים אחוזים. כמו בכל שנה קודמת, גם השנה רוב הזכאים לבגרות היו בקרב תושבי יישובים עשירים ומבוססים, כאשר מרבית היישובים העניים ועיירות הפיתוח תפסו מקומות אחרונים. השנה, מבחינת אחוז זכאי הבגרות הובילה כוכב יאיר המבוססת, ואילו סוגרת הרשימה במקום האחרון היתה בני ברק – עם 27 אחוזי זכאות בלבד.

סוד הנתונים שלעיל, פשוט מאוד: ביישובים מבוססים, איפה שלהורים יש יותר כסף לשלם לבית הספר (וכן ללימודי השלמה פרטיים) – שם גם ההשקעה בתלמידים גדולה יותר, וכתוצאה מכך, אחוז המצליחים להשלים בגרות גבוה יותר.

משבר המים

דוגמה אחרת היא עניין משבר המים. ראשית כל ברצוני להדגיש, כי אין שום משבר מים. ישנו מחסור במים, הנובע מכך שבשל דלות כמות המשקעים בארץ, מקורות טבעיים של מים מתוקים הקיימים בישראל אינם מספיקים כדי לספק את תצרוכת המים של כל-כך הרבה אנשים בתנאי חברה מודרנית. ואילו את הסיפור על משבר המים שכאילו נוצר בארץ, המציאו בכוונה תחילה, על מנת להעלות את תעריפי המים ולהטיל קנסות על "צריכת-יתר של מים" – וכך להכריח את התושבים לשלם יותר עבור שימוש במצרך חיוני זה. זוהי עוד גזירה דרקונית נוספת על הציבור, שתפגע בעיקר בשכבות החלשות ביותר, ובמיוחד במשפחות מרובות ילדים (שיאלצו למלא טפסים מיוחדים ומסובכים כדי להעלות את רף הצריכה המותרת לפני שיגיעו ל"צריכת-יתר"), וזאת בנוסף להעלאה ניכרת "רגילה" של התשלום עבור כל צריכת המים (גם בתחום המכסה), שמתוכננת לתחילת 2010.

לפני שאביא דוגמאות נוספות, ברצוני לציין כי גם בתחום המים, שעד-כה היה כל כולו בתחום אחריותה של חברת מקורות הממלכתית, החלו להפריט בשנים האחרונות. למשל, בבאר-שבע, היכן שמתגורר כותב שורות אלה – פועלת מחודש יולי 2007 חברה עירונית (ולמעשה, חברת קבלן) הנקראת "מי-שבע". חברות דומות, המשותפות לרשות מקומית ולקבלנים פרטיים, מוקמות לאחרונה בכל רחבי הארץ.

אבל, נחזור לעניינינו. בכל המקומות בעולם בהם שורר אקלים מדברי או ערבתי – את בעיית המחסור במים מתוקים פותרים בדרך פשוטה ויעילה מאוד – על-ידי התפלת מי ים. בתור משל ניקח את ערב-הסעודית. בערב הסעודית, שתופסת שטח של שניים ורבע מיליון קילומטר רבוע, ושמתגוררים בה למעלה מ- 30 מיליון איש – יש הרבה פחות מקורות מים מתוקים מאשר בישראל. אין שם אפילו מקורות מים בסדר גודל של הכינרת או מקורות הירדן. רק באיזור הקרוב לגבול ממלכת ירדן ישנה כמות מספקת של משקעים ומי תהום, כדי לגדל צמחייה ולעסוק במידה מסוימת של חקלאות בעל. בסעודיה, גם-כן ישנם אזורים הבנויים מסוג סלע מיוחד, שבתוך נקיקיו מצטברות כמויות קטנות של מים, אותם השכילו הסעודים לנצל לגידול חיטה, שחלק ממנה אף מיוצא לכל ארצות המפרץ הפרסי.

והנה, חרף הימצאותה של סעודיה באיזור שרוב רובו מדבר שחון וצחיח; חרף זה, שעל אדמת סעודיה כמעט ואין שום מקורות מים – המדינה הזאת מצליחה להתמודד בהצלחה עם הבעיה, וזאת על-ידי הקמת עוד ועוד מתקנים להתפלת מי ים. בכל רחבי סעודיה (וגם בכווית, בקטר, ובמדינות אחרות באיזור, שהן בעלות אקלים שחון ודלות במקורות מים) – פרוסים עשרות ומאות מפעלי-ענק ובעלי כוח-ייצור עצום להתפלת מי ים והפיכתם לראויים לשימוש בידי בני אדם.

בנוסף לעשרות מפעלים להתפלת מים, הפועלים כבר כעת ברחבי הממלכה – הולך ונבנה בקצב מואץ  בחודשים האחרונים מפעל נוסף, ששלב א' שלו אמור להתחיל לפעול כבר בסוף השנה, ולאחר שתסתיים בניית כל שלביו, יהפוך למפעל ההתפלה הגדול ביותר בעולם.

נכון, מים מותפלים הם יקרים יותר ממים טבעיים. למשל, השקיה במים כאלה מייקרת מאוד את מחירי הפירות והירקות. עם זאת, כאשר מדינה שכלכלתה מתבססת על שימוש במים מותפלים אינה משקיעה מיליארדים בצבא, בטנקים, במטוסי-קרב ובמתנות לבעלי הון המקורבים לשלטון – מדינה כזאת, יכולה להרשות לעצמה לסבסד הוצאות צריכת מים – הן לתושבים פרטיים, והן למפעלים ולעובדי חקלאות. וזאת על מנת למנוע התייקרות מחירים, וקודם כל, של מחירי התוצרת החקלאית המגודלת בדרכי שלחין. לכן, בהחלט יש  פיתרון למחסור זה במים בישראל, ואין שום צורך בהמצאת "משברים" שאינם קיימים במציאות, ושבמקומות אחרים באזורנו, וכן במקומות אחרים ברחבי העולם, יודעים להתגבר עליהם במהירות ויעילות.

באותו הקשר ברצוני לציין, כי לאחרונה ארגון סביבתי "אדם, טבע ודין" העלה רעיון, לפיו במקום התפלת מי ים, יש להעדיף את ניקוי הנחלים והמעיינות המפוזרים ברחבי הארץ והסובלים מזיהום תעשייתי. לדבריהם, ניקוי נחלים ושימוש במימיהם כדרך לפתרון משבר המים זאת דרך זולה יותר  מאשר התפלה. אכן, התפלת מים זה דבר יקר. אך כבר ציינתי לעיל, שכאשר מדינה לא מבזבזת כסף להוצאות מיותרות, אז בדרך-כלל יש די כסף לסבסד את ההוצאות בהן כרוכה התפלת מי-ים, ובכך להוזיל את מחיר המים המותפלים לצרכן. (ולא להטיל על הציבור את מחיר ההתפלה העתידית, כפי שמנסה כעת הממשלה לעשות באמצעות העלאה ניכרת של כלל תעריף המים).

ולגבי המצב בישראל באופן קונקרטי, ברצוני לציין כי אני תומך בהחלט בדרישתם של אנשי אדם, טבע ודין לנקות נחלים ומעיינות מזוהמים. אך לדעתי, חבל מאוד שנחלים כמו הקישון, איילון, כזיב, צלמון ואחרים ינוקו אך ורק בשביל להיהרס שוב על ידי שימוש בהם בתור מי שתייה. אותם נחלים, שהארגון האקולוגי המכובד מציע לנקות, יש לנקות ולשקם על-מנת לשמור אותם בתור אתרי טבע ייחודיים, עם עולם החי והצומח המיוחד להם, שישמשו לטיולים ולנופש סביבתי. ואילו, את המחסור במים עדיף לדעתי לפתור על-ידי התפלת מי הים התיכון.

הפגיעה באיכות הסביבה

במדינת ישראל, לאורך כל שנותיה, מוקמים מפעלי תעשייה חדשים, שהקמתם נעשית ללא כל התחשבות בסביבה המקיפה אותם. כבר בשנותיה הראשונות של ההתנחלות הציונית בארץ רווחה תפיסה לפיה צריך ליישב ולפתח כל שטח אדמה ריק. בהתאם לתפיסה זאת, הוקמו עשרות רבות של שכונות מגורים ומפעלים תוך הרס מערכות אקולוגיות שלמות, על עולם החי והצומח שלהן. מתוך תפיסה מוטעית, יובשה במהלך שנות ה-50 ימת החולה ביחד עם הביצות שהיו סביבה. מטרת הייבוש היתה  ליצור שטחי קרקע נוספים לחקלאות. בסוף הסתבר שחלק ניכר מקרקעית החולה אינה מתאימה לעיבוד חקלאי, אך כבר היה מאוחר מכדי לתקן את הנזק. עקב הייבוש אבד מאגר מים מתוקים חשוב והצטמצמו מאוד בתי הגידול הייחודיים לאגם ולביצות. מגוון של צמחים ושל בעלי חיים נדירים התמעטו, וכמה מינים שזה היה מקום מחיתם היחיד בארץ נכחדו לחלוטין. נחרב ללא-תקנה עולם החי והצומח הייחודי, שאפיין את המקום ונגרמו שורת נזקים סביבתיים קשים ביותר. אפילו אחרי שבסוף שנות ה-90 וראשית שנות האלפיים הוחל בעבודות שחזור של חלק מהאגם המיובש, הסתבר שכבר אין אפשרות לשחזר את רוב החי והצומח שהיה שם לפני הייבוש, ולכן רובו הגדול של הנזק שנגרם מהייבוש הוא בלתי הפיך.

עוד דוגמה לפגיעה בטבע (ובבריאות תושבי קבוצה שלמה של ערים) היא הקמתם של בתי-זיקוק, חיפה כימיקלים ומפעלים מזהמים אחרים במפרץ חיפה. היום איזור חיפה והקריות המקיפות אותה נחשב לאיזור המזוהם ביותר בישראל, מבחינת כמויות החומרים המסוכנים הנפלטים לאטמוספרה. כמו-כן, פעילותו של נמל מכליות נפט בשפך נחל קישון גורמת לזיהומם של מי הנחל בחומרים מסרטנים ואחרים, ההופכים את הרחצה בקישון לסכנת נפשות.

דוגמה נוספת היא איזור התעשייה רמת-חובב, הממוקם כ-10 ק"מ דרומית לבאר-שבע. באיזור תעשייה זה מרוכזים מספר מפעלים גדולים של תעשייה כימית ישראלית. כתוצאה מכמויות גדולות של חומרים מסוכנים שפולטים  לאוויר המפעלים הללו נוצרים (ובמיוחד בחודשי הקיץ בלילה) ריחות צחנה שמגיעים עד לב-ליבה של באר-שבע, ומהווים מטרד חמור לתושבי העיר.

וכמובן, אל נשכח את הקריה למחקר גרעיני בדימונה. בנוסף לסיכון ביטחוני לכל האיזור – מהווה מקום זה גם סיכון סביבתי חמור ביותר, כאשר בכל רחבי החלק המדברי של הנגב פזורים מאגרים תת-קרקעיים לאחסנת פסולת רדיואקטיבית הנוצרת מפעילות הכור. כיוון שאין שום פיקוח ציבורי על פעילות הכור האטומי בדימונה, וכמו-כן על הפסולת הגרעינית שנוצרת בעקבות פעילות זאת – קשה לדעת, עד כמה מפעילי הכור מקפידים על ההיבט האקולוגי של פעילות המקום.

בדיוק כמו בכל נושא אחר – גם בנוגע לנושאים סביבתיים, מדובר בקמצנות קפיטליסטית מסורתית, כאשר למדינה ומקורביה יש מלא כסף להקמת בנייני פאר למשרדים ראשיים של בנקים וחברות ביטוח; כאשר למדינה יש אין-קץ מיליארדים עבור מטוסי קרב ופצצות קטלניות – אך אין לה אף פעם את התקציבים הדרושים למתקני טיהור אוויר, למתקני התפלה,  לשיפור רמת הלימודים בבתי הספר של שכונות העוני, להורדת מחירי נסיעה בתחבורה ציבורית ולדברים חיוניים אחרים, שלכל אדם באשר הוא יש זכות ליהנות מהם.

אני מקווה שעוד יבוא יום, כאשר המוני היהודים, הערבים ומהגרי העבודה כאחד, החיים בארץ, ישטפו את פני השטח במאבק אחד אדיר, שישים קץ לחטאת הניצול והתוקפנות הקפיטליסטית כלפי הזכויות הסוציאליות של ההמונים.

שמואל ירושלמי